האלכימאי: ראיון עם הרופא-סופר אוליבר סאקס
כשהילדים האחרים שיחקו כדורגל, אוליבר סאקס ערך ניסויים במתכות. כשהתבגר הפך לסופר הבינלאומי המצליח ביותר מבין הרופאים ולרופא המצליח מבין הסופרים. עכשיו, עם שני ספרים חדשים שיוצאים במקביל, סאקס מסביר איך מוזיקה יכולה להועיל לחולי פרקינסון, מה זה להיות אדם א-מוזיקלי, ולמה הוא ממשיך לטפל בנפגעי מוח קשים, שהרפואה ויתרה עליהם כבר מזמן
האבולוציה ממשיכה להלך קסם על סאקס. רק לפני שנה פרסם מאמר תחת הכותרת "דארווין ומשמעות הפרחים". 66 שנה אחרי, סאקס כבר רגיל להשתאות שמעוררת התשובה המלומדת של אמו לשאלה שקרוב לוודאי הועלתה מאז על ידי לא מעט ילדים. "התרגלתי לקבל תשובות לשאלות שהייתי שואל", הוא מסביר בטבעיות של מי שגדל לאב נוירולוג מצליח ולאם שהיתה המנתחת הראשונה בבריטניה.
לא סתם הוא, ושני אחיו הבוגרים, הפכו לרופאים. "הבית היה מלא באווירה מדעית ובחולים שקיבלו הוריי". בין שלל המדענים, הפיזיקאים והכימאים שנמנו עם משפחתו של סאקס אפשר לציין גם את בן דודו, פרופ' ישראל האומן, חתן פרס נובל לכלכלה בשנת 2005, שעימו שומר סאקס על קשר קרוב. בן דוד אחר הוא אבא אבן המנוח, לשעבר השגריר באו"ם ושר החוץ של ישראל.
"לאחר שנפגשנו בפעם הראשונה הוא אמר לי שהדמיון בינינו גדול יותר מזה שקיים בינו ובין שלושת אחיו הביולוגיים", מספר סאקס. "כששאלתי אותו איך הוא מסביר את זה, הוא אמר שאני דומה לסבו, שגידל אותו כל השנים לאחר מות אביו. בפעם הראשונה שהוא ראה אותי, לרגע היה נדמה לו שהוא רואה את סבו נכנס לחדר". אגב , בן דוד נוסף, מוכר פחות לציבור הישראלי, הוא הקומיקאי והבמאי הבריטי, ג'ונתן לין, אחד מכותבי סדרת הטלוויזיה המצליחה, "כן, אדוני השר".
"רבים מזיכרונות ילדותי קשורים במתכות", כותב סאקס בפתח ספרו האוטוביוגרפי החדש, "הדוד טונגסטן, כימיה של זיכרונות ילדות" (הוצאת כנרת זמורה ביתן). בספר , מכתב אהבה בן 324 עמודים לעולם המדע והכימיה, חוזר סאקס לשנות ילדותו בלונדון של שנות הארבעים בצל מלחמת העולם השנייה והבליץ הגדול. להבדיל מחבריו, שעקבו בהתרגשות אחר מהלך המלחמה, סאקס הצעיר התעניין בעיקר בעולמן הקסום של המתכות, שאותן חקר בשעות הרבות שבילה במפעלו של הדוד דייב, שהיה מכונה אז "הדוד טונגסטן" על שם המפעל לייצור נורות חשמל שהיה בבעלותו.
"הן היו יוצאות דופן", הוא כותב על המתכות האלה בספר, "בולטות לעין מתוך ההטרוגניות של העולם-במהותן הבוהקת, הנוצצת, באפרפרותן הכסופה, בחלקלקותן ובמשקלן. הן נראו לי צוננות למגע, והן צלצלו כשהכיתי בהן". במקום אחר הוא מוסיף: "היו לי שאלות בלתי פוסקות, והן עסקו בכל הדברים כולם, אם כי בדרך כלל הן חזרו סחור-סחור, פעם אחר פעם, אל המתכות שנכנסו בי כמו דיבוק. למה הן נוצצות? למה הן חלקות? למה הן צוננות? למה הן קשות? למה הן כבדות? למה הן מתכופפות ולא מתנפצות? למה הן מצלצלות? מה נותן לזהב את הזהבות שלו?". תשובות לכמה מהשאלות האלה הוא קיבל במשך שנים ארוכות של מחקר מדעי.
איך אתה מסביר את הכמיהה של ילד בן עשר לעולם הכימיה והמתכות, שנשגב מבינתם של רוב בני האדם הבוגרים?
"אם המשפחה המיידית שלי עסקה כולה ברפואה, אז המשפחה המורחבת, בעיקר מצד אמא שלי, היתה שקועה בעולם הכימיה, הפיזיקה, המינרלים והמתכות. כימיה היתה התגלמות האהבה הראשונה שלי לסדר, להיררכיה, למדע מדויק.
הראיון מתקיים בקליניקה של סאקס במנהטן. על שולחן העבודה מסודרת שורה של מתכות כמו אלבום מתמונות חייו. חלקן מסותתות למשעי, אחרות בתוליות ומחוספסות, כל אחת נושאת זיכרון ילדות אחר, וכל אחת קשורה לקרוב משפחה שונה. ליום ההולדת האחרון קיבל מתכת נדירה אותה הוא מציג בפניי בגאווה. "החיפוש אחר היציבות והמוצקות
בשלב הזה בשיחה הוא עוזב את החדר שבו אנו יושבים וחוזר כעבור כמה שניות. הוא מבקש ממני לפתוח את שתי ידיי, בהן הוא מניח שתי מתכות בצורת בטרייה גדולה, שגורמות לי לרגע לאבד את שיווי משקלי. "אתה מבין למה אני מתכוון?", הוא שואל בסיפוק בטרם לוקח את המתכות בחזרה ומעביר אותן בין ידיו כאילו היו ביצים קלות משקל.
"הדוד טונגסטן" הוא אחד מ-11 ספרים שפרסם סאקס (76), הסופר העולמי המצליח ביותר מבין הרופאים והרופא המפורסם ביותר מבין הסופרים. ספריו הרבים, שזכו להצלחה גדולה ותורגמו לעשרות שפות, הם תיעוד של עבודתו רבת השנים כאחד הנוירולוגים החשובים בזמננו. המוכר מביניהם הוא "האיש שחשב שאשתו היא כובע" שהיה רב מכר מצליח בישראל - כמו בכל מקום שבו יצא. "קשה לי לחוות את החיים אם אני לא מתעד את זה בכתובים", הוא מספר. "הרפואה היא חלק בלתי נפרד מחיי, אבל היא והכתיבה משלימות זו את זו ובלתי ניתנות להפרדה. אני חושב שמהבחינה הזאת בהחלט יש לי זהות כפולה".
בספר חוזר סאקס לעבודתו כנוירולוג ולדרך הייחודית שבה הוא נעזר במוזיקה על מנת לסייע להבין -ולשקם - פציינטים שסבלו מבעיות תפקוד מוטוריות קשות. אחד המקרים המתוארים בספר הוא של אדם משותק כתוצאה מפגיעת ברק, שבגיל 42 פותח בקריירה מצליחה כפסנתרן. מקרה אחר מתאר קבוצת ילדים הסובלים מתסמונת וויליאמס, מחלה תורשתית הנובעת מפגיעה בכרומוזומים, שלמרות מוגבלותם החברתית נחשבים למוזיקאים מחוננים. ויש גם מקרה של מטופלת שזיכרונה מוגבל לשבע שניות בלבד, אבל היא יכולה לדקלם בעל פה יצירות מוזיקליות שלמות. "מה שמחבר את הספר הוא דמותו של סאקס", כתב פיטר קרמר ב"וושינגטון פוסט". " סאקס הוא הטיעון המוסרי שמאחורי הספר. הוא סקרן, מתורבת, אכפתי. בדמותו מצדיק סאקס את המקצועיות הרפואית, וניתן אף לומר, את זו של המין האנושי כולו".
"למוזיקה השפעה אדירה על אנשים שאיבדו את הזיכרון שלהם, אנשים שלא יכולים לדבר, אנשים ללא יכולת מוטורית", מסביר סאקס. "יש משהו במוזיקה שגורם לאדם לנוע בהתאם לקצב שלה. זה ייחודי לבני אדם. אפילו תינוקות נעים לקצב המוזיקה. אף חיה לא עושה את זה. המוזיקה נושאת עימה זיכרונות ומשא רגשי שבלעדיה לא היתה לנו גישה אליו. אנשים ללא יכולת דיבור מבטאים את עצמם באמצעות שירים. אנשים עם פרקינסון לא יכולים לזוז אבל מגיבים למוזיקה. מדובר באנשים שלא איבדו את יכולת התנועה, אבל הם צריכים משהו שיאזן את הקצב שלהם ויחזיר להם את התחושה שבתנועה. המוזיקה מעניקה להם את זה".
מה יש במוזיקה מבחינתך?
"המוזיקה תמיד היתה חשובה עבורי. גדלתי בבית מוזיקלי, מוזיקה מרגיעה אותי, מניעה אותי, מנחמת אותי, נותנת לי השראה. אבל המוזיקה קיבלה תפנית בחיי לפני כ-40 שנה, כשהתחלתי לעבוד עם אנשים שסבלו מדרגה חמורה של פרקינסון. אלה אנשים שלא יכלו לנוע או לדבר, ושום דבר לא הצליח לשפר את מצבם. רק המוזיקה הצליחה להניע אותם באורח קסם. היא שחררה אותם ממצבם. אנשים שלא יכלו לדבר החלו לשיר, אנשים שלא יכלו לנוע החלו לרקוד לצליליה. החלק המכריע של המוזיקה הוא הקצב, ואנשים שלוקים בפרקינסון איבדו את החלק שאחראי לקצב במוח שלהם. חלקם נעים מהר מדי, אחרים לאט מדי. המוזיקה העניקה להם את הקצב שהם היו צריכים כל כך.
"אחת מאותן נשים היתה פסנתרנית מוכשרת שידעה בעל פה את כל היצירות של שופן. אלא שכל היום היא ישבה קפואה, עם ראש שמוט ויד על המשקפיים, ללא יכולת תנועה, עד שהיא היתה שמה בפטפון את היצירות של שופן ומתעוררת לחיים. ברגע שהמנגינה היתה נגמרת, היא היתה קופאת על מקומה בחזרה. למעשה, לפעמים מספיק היה שאני אזכיר לה תו מהיצירה כדי שהיא תשתחרר מהקיפאון ותחזור לחיים כל זמן שהיצירה מתנגנת לה בראש. עם סיום הנגינה, גם אם בראש בלבד, היא היתה קופאת שוב".
אבל סאקס לא רק מפליג בשבחה של המוזיקה. בספר הוא מתאר במקביל סוג לא מוכר של "נכות" המתגלה אצל אנשים שסובלים מאי-מוזיקליות, שלא יכולים ליהנות ממוזיקה, ואפילו מתקשים להבחין בין צלילים שונים. "לא מזמן פגשתי נערה שהגיעה מבית מאוד מוזיקלי, שלא יכלה להבחין בין צליל אחד למשנהו", הוא מספר. "זה היה מתסכל כי ההורים שלה לחצו עליה שתלמד לנגן והגיבו בזעם לסירוב שלה, כשהם למעשה לא מודעים למצבה. בעיה נוספת היתה החבר שלה, שנהג לקחת אותה לקונצרטים שבהם היתה חשה דחויה וגם משועממת. כששאלתי אותה איך אותו קונצרט נשמע לה, היא החלה לדפוק על סירים ואמרה שכך נשמעת לה המוזיקה - כמו רעש של סירים ומחבתות.
"בהמשך היא יצרה קשר עם מכון מדעי במונטריאול, שבחן אותה והגיע למסקנה שמדובר בתוצאה של מצב רפואי מדעי ולא תגובה פסיכולוגית של מי ששונאת מוזיקה או את ההורים שלה. אותו מכון נתן לה אישור לכך שהסיבה היא מצב עצבי במוח. הכי חשוב, הם אמרו לה, אם החבר שלך אומר לך עוד פעם ללכת לקונצרט, תגידי לו,'תלך אתה, אני א-מוזיקלית'".
סאקס, שסיים את לימודי הרפואה באוניברסיטת אוקספורד, מתגורר מאז 1965 בניו יורק, לכאן הגיע בעקבות הצעת עבודה מבית החולים "בית אברהם". בבית החולים הזה עשה סאקס את היכרותו הראשונה עם עשרות קורבנות מחלת השינה (אנצפאליטיס לתארגיקה), שפרצה כמגיפה בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת והביאה לשיתוקם של עשרות מטופלים שישבו ללא יכולת תנועה במסדרונות בית החולים.
טיפול ניסיוני של סאקס, באמצעות תרופה חדשה בשם אל-דופה (L-dopa), העניק לו לא רק מוניטין מקצועי אלא גם התגלגל לספר המצליח ביותר שפרסם, "התעוררות" (Awakenings). בספר , שיצא ב-1973, מתאר סאקס את המפגש עם אותם חולים ואת שיטת הטיפול הייחודית שהחזירה לחיים את מי שסבלו משיתוק מלא במשך עשרות שנים.
הספר, שהפך לרב מכר, שימש מקור להצגת תאטרון שהפיק הרולד פינטר ולסרט באותו שם בכיכובם של רוברט דה נירו ורוברט וויליאמס, שהיה מועמד ב-1990 לכמה פרסי אוסקר. "כשהגעתי לבית החולים בפעם הראשונה ב-1966 נדהמתי לראות את החולים הרבים חסרי התנועה. לא ראיתי דבר כזה מימיי", הוא נזכר.
"כששאלתי לפשר מצבם, נאמר לי שהם קורבן לאותה מגיפה, וחלקם שרויים במצב כזה מאז שנות העשרים, בלי שניתן לעשות שום דבר על מנת לשפר את המצב. אבל האחיות במקום אמרו לי שהן משוכנעות שמדובר באנשים שחיים מבפנים, שמתפקדים מבחינה נפשית. שנה אחר כך נכנסה לשימוש תרופת אל-דופה, שנועדה לסייע לחולי פרקינסון. לקח לי שנתיים עד שניסיתי אותה על החולים של 'בית אברהם', בעיקר בגלל שהיה חשוב לי לנסות לאתר את בני משפחותיהם קודם, למקרה שהם יחזרו לחיים, או לחלופין, למקרה שמצבם יחמיר".
האפקט, כפי שזוכר כל מי שראה את הסרט, היה מיידי, ואותם חולים, כאילו באורח נס, קיבלו לפתע בחזרה את היכולת שנלקחו מהם עשרות שנים קודם לכן. "התגובה היתה מדהימה", הוא נזכר. "ההשפעה היתה מיידית ומאוד מרגשת". אבל ההשפעה הדרמטית לא החזיקה מעמד זמן רב, ולפחות בסרט, החולים שקעו אט אט למצבם הקודם. "בשלב מסוים דברים החלו ללכת בכיוון הלא נכון", מסביר סאקס. "זו היתה מכה קשה עבורי ועבור לא מעט אנשים שחשבו שהדברים ילכו בכיוון טוב יותר. קשה לדעת מה הסיבה המדויקת לכך, אבל אני משער שזה נבע מכך שאותם חולים איבדו במשך השנים 99-95 אחוז מכמות הדופמין (מוליך עצבי במוח שבין היתר אחראי לקצב פעילות הלב ולחץ הדם) שלהם, ולכן איבדו את יכולת התנועה הפיזית והמוחית.
"האל-דופה היתה אמורה לפצות על אותו אובדן, אבל אותם אנשים הלכו ממצב קיצון אחד למשנהו. כך שהאפקט נע בין טוב מאוד ללא טוב בכלל, ולא נמצא מצב הביניים שיכול היה לאזן אותם. בעיה נוספת היתה להחזיר חיים שלמים לאנשים שבמשך 40 שנה לא חיו. רבים מהם יכלו לחזור לנוע, אבל לא לחזור לחיות. היתה לי מטופלת שנכנסה לתרדמת ב-1926 והיתה אומרת לי, 'אני יודעת ש-1969 עכשיו, אבל אני מרגישה כאילו זה 1926'. תחושת החיות נעלמה באופן כמעט מוחלט מהרבה מאותם אנשים".
בסופו של דבר לא הועלתם. החולים חזרו למצבם הקודם.
"זאת שמועה שאין לה ביסוס אמיתי. למעשה, חוץ משני חולים שחזרו למצב של שיתוק מלא, מצבם של כל השאר השתפר. כשצילמנו את הסרט הגיעה אחת מאותן נשים לסט הצילומים, ואני זוכר שאחד השחקנים אמר לה, 'חשבתי שכולכם חזרתם למצב הקודם', והיא חייכה ואמרה לו,'לא אני'.
"יחד עם זאת, מרביתם סבלו מחוסר איזון, כלומר, נעו בין תקופות יותר טובות לפחות טובות. אני זוכר שאחת מאותן נשים היתה מסתובבת באופן קבוע עם מכשיר הקלטה ומתעדת את עצמה. כך שאם היו מגיעים לבקר אותה כשהיא במצב קשה, יכלו בני המשפחה שלה להאזין להקלטות שלה. אותה אישה פיתחה אורח חיים שהתאים למצבה החדש".
נקודת המבט הייחודית של סאקס על בני האדם, כפי שהוא מדגים על מטופליו, עמדה במרכזה של יצירה מצליחה נוספת, "האיש שחשב שאשתו היא כובע" - תיאור אנושי מרגש של 20 מטופלים שסבלו ממוגבלויות נפשיות וחברתיות קשות, שלא תמיד הוגדרו בהצלחה על ידי עולם המדע. גם במקרה זה מביא סאקס, חוץ מהסברים רפואיים מעודכנים, גישה אנושית חומלת כלפי מי שלא פעם נדחקים לשולי החברה ובמקרים רבים אף מתויגים כ"משוגעים".
בין היתר, מתואר בספר מוזיקאי מחונן שהתקשה להבחין בפרצופים של בני אדם, שטעה לא פעם בין אשתו לכובע והיה טופח בחום על ברזי כיבוי אותם חשב לילדים קטנים. במקרה אחר מספר סאקס על ימאי עם נטייה מובהקת למתמטיקה ולמדעים מדויקים, שזיכרון חייו נעצר מסיבה לא ברורה בגיל 17. אדם נוסף איבד את זיכרונו באופן כמעט מוחלט אך מפצה על זה באמצעות עולם דמיוני עשיר שהמציא. ויש גם אישה עם מנת משכל נמוכה שלא יודעת קרוא וכתוב אך מפתחת אהבה מיוחדת לעולם הספרות ואף מחברת כמה שירים בעצמה.
מה מאפשר לך להמשיך לטפל באנשים האלה?
"כשאני רואה אדם, אני יודע מיד מה החולשות שלו, כמו כולנו, אבל אני גם מחפש את נקודות החוזק שלו. יש לא מעט מצבים שבהם בני אדם סובלים מחיסרון גדול ומיתרון גדול במקביל. אדם יכול להיות אוטיסט גמור, ובמקביל להיות בעל יכולות מתמטיות מדהימות. הוא הדין גם לגבי אנשים שנעשים חירשים או עיוורים, מה שמוביל להתחדדות של שאר החושים שלהם. כך שאני חושב שמאז ומתמיד היה לי חשוב לקבל תמונה שלמה יותר של בני האדם".
בניגוד לרופאים אחרים?
"אתן לך דוגמה: הגיעה אליי מטופלת בעלת יכולות מוזיקליות מדהימות שאיבדה כמעט לחלוטין את היכולת לזהות בני אדם, מקומות או כל דבר אחר. לא הצלחתי להבין כיצד היא יכולה בכלל לתפקד. הגעתי אליה הביתה, וראיתי שהכל מסודר אצלה בצורה כמעט מדעית, לפי צבע, משקל, גודל, כך שיהיה לה קל יותר לאתר כל דבר. היא פיתחה לעצמה סוג של פשרה, שאפשרה לה לחיות בשלמות עם המצב שלה. אני פשוט הייתי הרופא היחיד שהגיע אליה הביתה כדי לנסות ללמוד על מצבה מקרוב".
לפני שנתיים, אחרי ששימש במשך למעלה מ-40 שנה פרופסור לנוירולוגיה בבית הספר לרפואה ע"ש אלברט איינשטיין ופרופסור לנוירולוגיה בבית הספר לרפואה של NYU, הצטרף סאקס לסגל הרפואי של אוניברסיטת קולומביה. הוא ממשיך להשקיע שעות רבות בכתיבת ספרים ומאמרים, אותם הוא מפרסם דרך קבע במגזין "ניו יורקר". לצד כל אלה, הוא ממשיך לקבל מטופלים בקליניקה שלו.
לישראל, שבה שהה חמישה חודשים ב-1956, הוא לא צפוי להגיע בעתיד הקרוב, על אף הזיכרונות הנעימים. "הצלחתי להכעיס לא מעט אנשים כשכיניתי את הקיבוץ בו שהיתי 'עין השוחט' במקום 'עין השופט'" הוא נזכר. "מאוד נהניתי בארץ. נסעתי לצפת, לאילת. זו היתה חוויה מהנה מאוד". אלא ש-16 שנים לאחר אותו ביקור, קיבלה הארץ משמעות טרגית. זה קרה כשאמו, אז בת 77, נפטרה במהלך ביקורה בכנס רופאים שנערך ב-1972. " אני לא מאשים אף אחד במותה של אמי מהתקף לב, אבל העובדה שהיא מתה בארץ הפכה את ישראל למקום שמעלה אצלי בעיקר קונוטציות מלנכוליות".
נא להמתין לטעינת התגובות
