נער הולך לאיבוד

נסיבות החיים והנטייה שלו להרס עצמי, הביאו את השחקן מיכאל מורטוב לפרישה מכל מסגרת, לשימוש אינטנסיבי בסמים ולחיים כנרקומן והומלס עד שנפטר ממנת יתר של הרואין, בגיל 22

אלעד קינן | 8/6/2009 14:28

"ארץ חדשה", סרטה של אורנה בן דור משנת 95' (לפי תסריט של קובי ניב), סיפר את סיפורם של אח ואחות, יאנק ואנה שטטנר, שעלו לבדם מפולין לישראל בשנות החמישים. לתפקיד יאנק לוהק מיכאל מורטוב (פלמן), אז בן 15 ותלמיד המגמה המוזיקלית בתיכון עירוני א' בתל אביב. מורטוב עצמו היה בן למשפחת מהגרים מברית המועצות לשעבר שעלו לישראל חמש שנים קודם לכן. מיכאל היה נער כשרוני באופן יוצא דופן; שחקן נפלא, מוזיקאי מחונן ובעל כריזמה בולטת במיוחד. לאחר שנבחר לתפקיד הראשי ב"ארץ חדשה" הוא נחשב להבטחה גדולה בתחום המשחק, עם פוטנציאל להפוך לכוכב ישראלי. אלא שנסיבות חייו והמשיכה שלו לצד האפל שלהם, הובילו אותו לכיוונים שונים לגמרי. אל חיי רחוב, נוודות, שימוש אינטנסיבי בסמים ולבסוף, לפני חודשיים וחצי, למוות טרגי כתוצאה מנטילת מנת יתר. בן 22 היה במותו.

בספטמבר 93', כשאורנה בן דור ערכה אודישנים לתפקיד יאנק בסינמטק תל אביב, יצאה עוזרת הבמאית רונית בר יוסף אל רחבת הסינמטק, ששוכן בצמוד לתיכון עירוני א' שבו למד מיכאל. בר יוסף הבחינה בו יושב על המדרכה ומעשן סיגריה, ומיד קלטה את הפוטנציאל. היא פנתה אליו וה זמינה אותו לנסות את מזלו באודישנים. מיכאל הצטרף אליה ונכנס לאולם הסינמטק. "היו לנו עשרות נבחנים", מספרת בן דור, "אבל מיד כשראיתי אותו ידעתי שזה זה. היה לו קסם אישי יוצא דופן, הוא היה גם יפה, גם מצחיק וגם דיבר יפה. היה בו משהו מאוד מבטיח".חברה של מיכאל מבית הספר זוכרת שהדרך שבה קיבל את התפקיד היתה הגורם העיקרי לכך שהתאהב בעולם המשחק: "מיכאל אהב לחלום, וזה היה חלום שהתגשם. הוא אהב שהכל יהיה גדול מהחיים. הוא לא יכול היה סתם להגיע לאודישן. הוא היה צריך שיגלו אותו. הכל היה צריך להיות מאוד דרמטי. זה היה בשבילו הקסם החזק של ההתאהבות". "הוא היה ילד מחונן", מספרת בן דור. "לצורך הסרט הוא היה צריך ללמוד כל כך הרבה ולהתמודד עם מצבים לא פשוטים, והוא עמד בהם בהצטיינות. שום דבר לא היווה בעיה בעבורו. הוא למד לדבר פולנית, למד פעלולי ג'אגלינג ולמד תרגילי קסמים.

בכל הדברים שנדרש להתמצא ולבצע הוא שלט. היתה לו יכולת למידה נדירה, והוא מאוד אהב את מה שעשה. זה היה תענוג לעבוד איתו. הוא היה עולם ומלואו, מפוצץ בכישרון, עם איכויות של ג'יימס דין. לא איחר מעולם, עבד קשה ואף פעם לא התלונן. ה וא היה פשוט מקצוען".אחרי שהסתיימו צילומי הסרט נעלם מיכאל מהסביבה. אנשי ההפקה ניסו לאתר אותו לצורך יחסי הציבור של הסרט. בן דור קיוותה לשלוח אותו לצרפת לקראת ההקרנות המסחריות שם, אבל אי אפשר היה למצוא אותו בשום מקום. בעלי סוכנויות שחקנים שביקשו להחתים אותו התקשרו לבן דור, והיא לא ידעה מה לומר.עד שיום אחד, לפני חמש שנים, הוא הופיע פתאום במשרדי הקרן החדשה לקולנוע, שבן דור ניהלה באותה תקופה. "הוא הגיע בלי לדבר איתי קודם, בלי להודיע. גם הכניסות שלו היו דרמטיות. הוא היה לבוש בחולצה שחורה צמודה, שרק כפתור אחד בה היה רכוס, ומכנסי עור שחורים, וכולם ממש התעלפו מכמה שהוא היה חתיך. היה משהו מתריס באיך שהוא הופיע במשרד. משהו מכעיס בזה שהוא מרשה לעצמו, בודק גבולות, כאילו מתוך ביישנות, אבל בצורה מתגנבת, חמקנית. כשהוא הגיע הייתי באמצע ישיבה ואמרתי לו שנקבע פגישה ליום אחר. הוא ביקש קצת כסף ונתתי לו. לפגישה שקבענו הוא לא הגיע, אבל הוא שוב הופיע ללא התרעה מוקדמת במשרד שלי, באיחור של שלושה ימים כשהוא לבוש כולו בסגול. הוא נראה קצת במצוקה וגם אז הוא ביקש עזרה כספית. נתתי לו מה שהיה לי ו זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו".

יאנק: "אני רוצה להיות כמוך".אורי: "כמוני? מה זאת אומרת כמוני?".יאנק: "צבר".אורי: "אתה רוצה להיות צבר נו, אז קפל את המכנסיים. קפל, קפל, עד שיראו הכיסים; עכשיו, השם שלך יאן דן זה טוב, אבל שטטנר? גנוסר! קרא לעצמך דן גנוסר ואתה בדיוק כמוני".יאנק: "זה הכל?".אורי: "זה הכל. את הנעליים תחליף בסנדלים".(מיכאל מורטוב בתפקיד יאנק ואמנון פישר בתפקיד אורי בדיאלוג מתוך "ארץ חדשה")בסוף הסרט "ארץ חדשה" מצליח יאן שטטנר, לאחר תהליך הסתגלות כואב וממושך, להפוך לדן גנוסר, "צבר" מן המניין, חלק בלתי נפרד מחברה חדשה. בחייו שלו, כעולה בארץ חדשה, מיכאל מורטוב הרים ידיים. לישראל הוא עלה ב1990 עם אמו הצ'לנית ועם סבתו, לאחר שאביו "נעלם" באודסה, בנסיבות לא ברורות.

למיכאל היו גרסאות שונות לגבי פרשת ההיעלמות, כשבבסיסן ההנחה שאביו נרצח. לפי אחת הגרסאות הוא נרצח בידי חברי המאפיה. אמו נישאה שנית לגבר אחר וילדה לו בת. מיכאל, שבתעודת הזהות היה שם משפחתו מורטוב, העדיף להקרא בשם המשפחה של האב החורג, פלמן, השם בו גם התפרסם כששיחק בסרט. מיכאל, סבתו, אביו החור ג, אמו ובתה החדשה התגוררו תחילה בשכונת יד אליהו בתלאביב ומשם עברה המשפחה לפתחתקוה. אבל החיכוכים עם אביו החורג הקשו על מיכאל ומעט אחרי ההופעה בסרט הוא החליט לעזוב את הבית, לפרוש מהלימודים בכיתה י', ולעבור לגור עם חברתו החדשה, רותי יבור, בבית משפחתה שביישוב ברקן. למרות שמלהקים רדפו אחריו באותה תקופה, מיכאל לא ממש התאמץ לקדם את קריירת המשחק שלו ובכסף שקיבל כשכר על הופעתו בסרט קנה חצוצרה. "הוא הצליח בכל מה שנגע בו", מספרת מיכל, אחותה של רותי. "הוא ניגן בפסנתר, בגיטרה, בצ'לו, בחליל צד ובסקסופון, וגם היה מחבר מוזיקה. כשקנה את החצוצרה והחל להתאמן בנגינה הוא הפיק ממנה צלילים איומים במשך שבועיים, עד שברגע אחד הם הפכו למנגינות. כשהיה מקבל החלטה ללמוד משהו חדש הוא היה נכנס בזה עד הסוף, נותן את כל הלב והנשמה. אבל תמיד הוא חיכה שיגלו אותו.

הוא לא ידע ליזום שום דבר, מלבד דברים הרסניים". רותי: "הוא כל הזמן ניסה לשבור גבולות. היה בו הרס עצמי מאוד חזק, אבל בתקופות מסוימות הוא היה מודע לזה והשתדל להישמר מפני עצמו". באמצע

הלילה היה מיכאל מקבל השראה פתאומית וכותב מוזיקה. האהבה של ו לנגינה סחפה אחריה גם את רותי, שהיתה קונה לו דיסקים ומקליטה בשבילו מופעי ג'ז. מיכל: "תמיד כשכבר היה שולט בכלי נגינה, הוא היה משתעמם ממנו ונוטש לטובת כלי אחר. הוא היה פרפקציוניסט ואף פעם לא היה מרוצה מעצמו. לדעתי, הוא היה האמן המיוסר הקלאסי, עם קורטוב של טירוף".למיכאל היה צמא רב לאהבה. הוא רצה אהבה גדולה, טוטאלית ולהיות תמיד במרכז תשומת הלב. הוא רצה שאנשים יתאהבו בו ושהוא יקסים אותם. על הסט הוא היה מבצע שוב ושוב את תרגילי הקסמים שלמד, ולא היה מפסיק עד שכולם כבר היו מתעייפים.

"פעם אחת ישבנו ברחבת הסינמטק והוא התחיל לעשות כל מיני תרגילי קסמים", מספרת רותי. "לאטלאט התחילו להתאסף סביבו חבורה של ילדים שישבו והתבוננו בו, עד שכבר לא היה מקום לשבת. הוא סחף את כולם בהתלהבות שלו".אחרי "ארץ חדשה" מיכאל היה אמור לשחק בסרט "עץ הדומים תפוס" על פי ספרה של גילה אלמגור, אבל העניין לא יצא לבסוף לפועל. זמן לא ארוך אחרי שסומן כתגלית גדולה עם התפקיד ב"ארץ חדשה" ובלי שניסה להמשיך את המומנטום בתפקיד נוסף, מיכאל כבר דיבר עם רותי על אכזבתו מעולם המשחק. הוא ראה צביעות רבה בכל מה שקשור לתח ום. הוא חש כאילו כולם, למעט אורנה בןדור שעליה היה מדבר כעל דמות אמהית, זנחו אותו ושכחו ממנו. "צילומי סרט הם סוג של התאהבות לצורך מטרה מסוימת, התאהבות שיש לה גבולות מוגדרים", אומרת בן דור. "אבל מיכאל לא כל כך הבין את זה. לכל השחקנים היה בית, ובעבור מיכאל הסט היה הבית. הוא העניק הרבה אהבה ודרש גם המון תשומת לב. אני אהבתי אותו כמו בן, עד שאפילו הבן שלי התחיל לקנא, אבל תשומת הלב שהוא דרש היתה מוגזמת. אני זוכרת שפעם קניתי שתי חולצות. אחת לו ואחת לבן שלי. הוא כל כך התרגש מהמתנה אנשים מאוד חיבבו אותו, אבל הוא הצליח לעייף אותם. אנשים מוכנים לתת מעצמם עד נקודה מסוימת, וזה אף פעם לא הספיק לו. היתה בו הזדקקות רבה ותלותיות. בגלל זה הרבה אנשים לא נשארו איתו בקשר. אני הרגשתי שהוא זקוק לאמא, והייתי שם בשבילו במהלך הסרט וקצת אחרי שהוא הסתיים. הזמנתי אותו לישון אצלי כשהוא צריך, אבל כשהיה מקבל את מבוקשו הוא היה מתחיל לבעוט".

מיכאל התגורר עם רותי במשך שנתיים, שבמהלכן התאמן בנגינה, חיבר מוזיקה, החל לצלם וללמוד לשלוט בתוכנות מחשב. הוא היה זקוק לגירוי תמידי, נפשי ומנטלי, וכשלא תמיד קיבל את מבוקשו היה הופך למתוסכל ולא היסס לפגוע באנשים היקרים לו. לרותי הוא קינא מאוד ולא איפשר לה לשמור על קשר עם חברים. הוא רצה את תשומת הלב שלה כל הזמן. "פעם אחת הזמינו אותי חברות למסיבת פיג'מות בגבעתשמואל", נזכרת רותי, "ולמרות שהוא ידע שזו מסיבת בנות ושאין לו סיבה לדאוג או מה לחפש שם, הוא פשוט לא היה יכול להתאפק והגיע לשם במונית באמצע הלילה". כשנפרדו, חזר מיכאל לגור בפתחתקוה בבית המשפחה, אבל לא הצליח להחזיק שם מעמד. הוא עבר לתלאביב והיה ישן בכל פעם אצל אנשים אחרים שהכיר. הוא לא חיפש עבודה והתחיל להסתובב ברחובות עם חבורות של בני נוער שנפלטו ממסגרות שונות. בחבורות אלה נחשף מיכאל לאקסטזי ולטריפים. "מיכאל אהב להתנסות בכל דבר חדש", מספר שי רפפורט, שהכיר אותו בתלאביב באותה תקופה. "אבל הוא גם תמיד אהב להגזים. כשהיה מספר על ה'סאטלות' שלו תמיד היתה הרגשה שהוא מגזים בתיאורים ומגזים במספרים. אני חשבתי שהוא ל וקח הרבה פחות סמים ממה שהוא מספר. מה שהיה קורה אחר כך זה שהמציאות היתה 'מדביקה' את הפנטזיה, ובסופו של דבר הוא באמת היה עושה את כמויות הסמים שהוא היה מדבר עליהן קודם".

ליאת טל, שהכירה אותו בתל אביב, זוכרת את הטריפ החזק הראשון שלו: "הוא הגיע למסיבת יום הולדת אצל חבר משותף והחליט שהוא לוקח 'הופמן' שלם, שזה טריפ מאוד חזק שאנשים חושבים כמה פעמים לפני שהם מחליטים מתי, באילו נסיבות, ואם בכלל, לדחוף אותו לפה. הוא לקח את זה מהר ובלי לחשוב פעמיים, ובתוך חצי שעה בערך מצאתי אותו רועד כולו, אחוז חרדה, על סף פאניקה. לקחתי אותו הצדה והוא מלמל שברי משפטים ואמר שמה שהוא עובר עכשיו זה 'שריטה' לכל החיים, ושהוא ראה את השטן וכל מיני דברים כאלה. נתתי לו כדור הרגעה וחיכיתי איתו עד שהעניינים יירגעו. חשבתי שיותר הוא לא ייגע בחומרים פסיכואקטיביים חזקים כאלה. מתברר שטעיתי". מיכאל המשיך להשתמש בטריפים ללא הבחנה. הוא המשיך להסתובב ברחובות והיה מופיע לעתים תכופות בדירתה השכורה של מיכל, אחותה של חברתו לשעבר. "מיכאל היה מאוד מבולבל", היא נזכרת, החשיבה שלו היתה מאוד לא רציונלית. תמיד היו לו תאוריו ת מוזרות, קונספירטיביות, פסאודו מדעיות, שהיו מבוססות על הרבה אמונות תפלות, והוא האמין בהן ברצינות. הוא התקשה להבחין בין דמיון למציאות, החלומות והפנטזיות שלו היו שזורים בחיי היומיום והיה קשה לחלץ את העיקר מהטפל. הרבה פעמים הוא היה מייפה את העובדות כדי שהסיפור שלו ייצא יותר אסתטי, כאילו היה לו יותר חשוב שהרעיון יהיה אסתטי מאשר שיהיה נכון. "הייתי יושבת ומשוחחת איתו לילות שלמים, ומנסה לעשות לו סדר בראש. הוא היה מתרגז שאני לא מאמינה לתאוריות שלו, אבל הוא הקשיב לי הרבה כי היה בו צמא אדיר לידע. הוא היה סופג הכל. מקשיב לכל מה שהיה לך לומר. לפעמים הייתי יושבת לעבוד על המחשב והוא פשוט היה יושב ומסתכל עלי עובדת במשך שעות, או שפתאום היה מתחיל לעשות מופעי ג'אגלינג".

מיכאל כבר לא ממש היה מסוגל לעבוד בתקופה הזאת. אחרי שלא נשאר לו כסף לשכר דירה, הוא פלש לגג של בניין ברחוב שינקין, מעל ספריית הווידאו האוזן השלישית. "פעם הוא הזמין אותי לבקר ב'דירה' שלו על הגג", נזכר שי. "זו היתה 'דירה' בלי קירות ובלי תקרה אבל הוא ממש חילק אותה לאגפים: בצד אחד היתה 'מרפסת', בצד אחר היה 'סלון' עם ספה משומשת שמצא ברחוב, וכמובן היתה גם דלת". בימים הוא היה מסתובב בגינת שינקין ובלילות היה עורך מופעי ג'אגלינג ונגינה ברחוב כדי להרוויח כסף. מצבו הנפשי הידרדר בעקבות השימוש בטריפים והוא הפך למעורער יותר. לחבריו סיפר מיכאל כי פנה לאשפוז יום בבית חולים פסיכיאטרי וקיבל טיפול תרופתי. אמו הסכימה לעזור לו לשכור דירה ברמתגן ולקנות לו מחשב, כדי לעזור לו לצאת מהסמים. למיכאל היה רצון להשתקם, שהתמסמס בתוך חודשים ספורים לנוכח געגועיו לאורח חיים נטול מסגרת. הוא מכר את המחשב החדש שלו כדי לקנות בכסף חצוצרה חדשה ומהר מאוד חזר אל גינת שינקין ואל הנסיעות ברחבי הארץ, לכל מקום שיש בו קהילות של חסרי בית. הוא הסתובב עם אנשי ה"ריינבו" בחוף שליד מצוקי דרגות בים המלח, באילת, ובליפתא שבפאתי ירושלים.בליפתא, סביב ואדי יפהפה ובו מעיין מים חיים, מתרכזות בשנים האחרונות חבורות של חסרי בית, בבתים הנטושים של הכפר הערבי ששכן שם פעם. רובם עולים צעירים מחבר המדינות שלא השתלבו בחברה הישראלית והקימו לעצמם חברה אלטרנטיבית. ליפתא משמשת כאבן שואבת לחסרי בית, פליטי מסגרות ותמהונים רבים, והיא ידועה גם כאזור נגוע בסמים. מיכאל מצא שם את מקומו ובילה שם זמן רב.

"כשמיכאל חזר לרחוב, לפני שנתיים בערך, הוא הפך להיות מאוד מוזנח", מספר שי. "היה ממש קשה להאמין שמתחת לשיער הארוך והמדובלל, לזקן, ללכלוך ולבגדים הבלויים, מסתתר אותו נער שתמיד הקפיד על ההופעה שלו". מיכל: "הוא היה מסתובב בשיא החום בשלוש שכבות של בגדים שלא כובסו חודשים. זה היה נורא. כשהוא היה מגיע אלי הייתי שולחת אותו להתרחץ, וכשיצא מהאמבטיה היתה נשארת בה ממש שכבה של לכלוך וצבע עכור". "בתקופה ההיא מיכאל התחיל לדבר עם אנשים על הרואין", מספר שי, "אבל חשבו שהוא סתם מדבר, שהוא מנסה לעשות רושם ולא באמת משתמש. הוא אהב לשחק, להדגיש ולהקצין את ההתנהגות המוטרפת שלו, וכבר לא היינו בטוחים אם הוא באמת מחורפן או שהוא סתם עושה הצגות".

מיכל: "היה מתאים לו 'להשתגע' עם טריפים, אני חשבתי שהוא יישאר 'שרוט', שמקסימום הוא יהפוך לאחד מהתמהונים שמסתובבים ברחובות, אבל הרואין היה צעד קיצוני מדי"."לפני שנה וחצי בערך", נזכר שי, "הוא כבר נהיה ממש מוטרף. באיזשהו שלב כבר הפסקתי לעקוב אחרי המעשים והרעיונות שלו. הוא היה מבקש מכל מיני אנשים דבק מגע כדי שיוכל להסניף, הוא ניסה להשתלב שוב בקולנ וע, קבע אודישנים והבריז, פתאום הוא דיבר על זה שייסע לגרמניה לשחק בסרטים כחולים. כשהיה בא לישון אצלי היו לו סיוטי לילה. הוא היה כאילו בוכה מתוך שינה ומדבר ברוסית. הרגשתי קצת חסר אונים מולו וקיוויתי שהוא יסתדר וייצא מכל הבלגנים האלה".לפני כארבעה חודשים הופיע פתאום מיכאל בבית משפחת יבור בברקן. אליס, אם המשפחה, הבחינה בו עומד בחצר וצופה אל הבית. כיוון שלא זיהתה אותו בשיער הארוך, בזקן ובמראה המוזנח, היא נבהלה ושלחה את השכן לסלק את הפולש. כשהגיע השכן קרא אליו מיכאל: "זה אני, מישה, זה אני". אליס התקרבה אליו והתקשתה להאמין שמדובר במיכאל. לדבריה, הוא דיבר בצורה מאוד מבולבלת וחסרת היגיון. הוא ביקש לחזור לגור עם רותי, בבית, "כמו שהיה פעם". אליס הסבירה לו שהיא לא יכולה לעזור לו ושלרותי יש חבר חדש שגר איתה עכשיו, ומיכאל הסתובב ונעלם כלעומת שבא. חברה של רותי סיפרה שפגשה אותו קצת אחרי המקרה ושהוא סיפר שהוא הגיע לבית משפחתו, אסף את כל התמונות שלו ושרף אותן.את מנת הסם שהביאה למותו נטל מיכאל בליפתא. אמבולנס של מד"א שהוזעק למקום ב11 באוגוסט הבהיל את מיכאל לתחנה הקרובה, שם ניסו לב צע בו החייאה, ושם גם קבעו את מותו. הידיעות על מותו של מיכאל הגיעו אל רבים מהאנשים שהכירו אותו באיחור של שבועות. רובם לא הספיקו להגיע להלוויה. בעבור חלקם, התגובה האינסטינקטיבית על הידיעה היתה חצויה: מצד אחד עוצמת ההלם ומצד שני, הרגשה שהיה מדובר בכרוניקה של מוות ידוע מראש.

"יש לי רגשות אשם שלא עשיתי מספיק, שלא הייתי פנויה מספיק כדי לראות את גודל המצוקה", אומרת אורנה בן דור. "הרגשתי שהוא לא היה באמת הומלס, שהוא גם קצת נהנה מהמצב שיש לו חופש מוחלט בגלל שאין לו בית. הסיבות שהביאו את מיכאל למצב הזה היו רבות. הוא עבר גיל התבגרות קשה בארץ חדשה, היה נראה שהוא מסתובב עם תחושה חזקה של נטישה, שכאילו אבא שלו נטש אותו. על הסט הוא התחבר בעיקר עם שולי רנד, אולי כי היה בו משהו אבהי. אמא שלו הצטיירה כדמות חלשה, היא היתה כבר קצת של גבר אחר ושל בת חדשה. מי שבעיקר טיפלה בו היתה הסבתא, כי האמא היתה עסוקה בקשיים הרבים סביב בניית חייה החדשים. הוא היה צריך מסגרת יותר תקיפה, מקבלת, תומכת ומבינה". "לאמא שלו באמת היה קשה להתמודד איתו ולרסן אותו", אומרת רותי, "אבל גם כשהוא לא גר בבית היא דאגה לו וניסתה לשמור איתו על קשר. לכן היא גם קנתה לו טלפון נייד. לא היו לו חברים קרובים ואני חושבת שאף אחד לא ממש הכיר אותו. היו בו שני קטבים מצד אחד הוא מאוד חיפש אהבה, ומצד שני היה זאב בודד".אמו של מיכאל שרויה עדיין באבל כבד ומתקשה לדבר על כל מה שקשור בבנה המנוח. כמה מחבריו של מיכאל מספרים שכששמעה על מצבו הקשה, ביקשה מאנשים שהיו איתו בקשר לנסות לעזור לו."היו אנשים שרצו לעזור לו", אומר שי, "אבל הוא לא רצה באמת עזרה, חוץ מאשר כשהרגיש מדוכא או בודד, ואז היתה חסרה לו תחושה של בית. לפעמים היו אנשים שלקחו אותו אליהם הביתה, רחצו אותו, האכילו אותו וניסו למצוא לו עבודה, אבל בתוך יום יומיים הוא היה חוזר לרחוב". מיכאל מורטוב נטמן בבית העלמין סגולה בפתח תקוה יומיים לאחר שנפטר, כשהוא מלווה בבני משפחתו ובקומץ חברים.