יומן סרטן: כימו בבית קברות
8 אנשים רזים מאוד יושבים בחדר מחניק, כל אחד עם עמוד אינפוזיה. רשמים מטיפול הכימותרפיה של הודיה
תערוכת תמונות בבית החולים. צילום: נמרוד
כל טיפול נמשך 3 שעות בערך. לפני החדרת האינפוזיה נלקחות דוגמיות דם, אבל כיוון שלהודיה נעלמו הוורידים כמו למזריק סמים, לוקחים לה כעת דמים מגב כף היד. האחות נאלצה לבצע ארבעה ניסיונות עד שהצליחה, וכמובן פצעה את ידה.
בחדר הטיפולים הזה יושבים אנשים שעברו השתלות כושלות, והחברים מחליפים מדי פעם חוויות על ההשתלה ועל תופעות הלוואי. צבעי הפנים של החברים הם שחור, צהוב וירוק - כמו זיקית מחליפת צבעים. המשקל הממוצע של הגברים הוא 55-60 ק"ג, נשים - 45 ק"ג.
אווירת נכאים. יש מחנק אדיר בחדר שגודלו 3X4, צפיפות ותחושה של מוות. בית קברות מהלך. זר לא יבין.
נגד עייפות החומר
בגמר הטיפול אנו עפים מבית החולים בריצה מטורפת. רוצים לנשום אויר צח ולראות ירוק בעיניים, אבל הבעיה היא שאנחנו נכנסים לפקקים על כביש החוף, עם עננה שחורה של פיח, וממשיכים בכך להזין את הסרטן, שכבר שלח גרורותיו לכל עבר.
הזמן שאנו מקדישים למחלה מעבר לחולי עצמו הוא בלתי יאומן, ואני מתכוון לריצות סביב המחלה. חשבתי לי שלא רק המחלה קשה, ההתנהלות קשה שבעתיים. תור ל-MRI, תור לטופס 17, תור לתרופות, תור למעלית, תור ליציאה מהחנייה, התור של הפקק בכביש.
שאלתם אותי בטורים הקודמים אם אני לא מרגיש את עייפות החומר. התשובה היא כן, אבל מה הברירות? לא להישמע לקול הרופאים? החלטנו
לאמץ את הרפואה הקונבנציונאלית ואנחנו חייבים לדבוק בה.
הודיה ישנה עכשיו את שנת הבוקר לאחר שהפסדנו את שנת הלילה. לישון הוא החלק החזק שלה: לפחות כשישנים לא כואב ולא מקיאים.
כל הזמן אני חושב איך ניתן להקל עליה בהתמודדות עם מחלת הסרטן. התשובה פשוטה למדי - לחיות את הרגע. זו פילוסופיה פשטנית, אבל זו הדרך היחידה להכיר תודה לחיים.
למזלנו, נמצאו תאי אב או גזע תואמים אצל תורם זר. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם הם לא היו בנמצא. תאי אב אלה הם אבני היסוד להתחדשות של חייה, וכך אנחנו רואים זאת. איננו נאיביים, בוודאי יהיו קשיים, אך מי מאיתנו לא חווה קשיים בחייו?
נא להמתין לטעינת התגובות
