אשת הפיל: הפנים החדשות של אנה רודרטה
20 שנה של טיפולים לא שיפרו את מראה הפנים של הילדה אנה, שנולדה עם תסמונת נדירה. לאחר שהגיעה לארה"ב, צוות רופאים בנה עבורה סדרת ניתוחים מורכבת, שנמשכה שנים. עכשיו, עם צלקת מינורית שדומה לכוויה, וחבר שכבר עזבה, לאנה אין ספק מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה: קוסמטיקאית
- מיוחד: אשת הפיל, חלק ראשון
במסדרון הארוך בחוץ, מוניש באטרה התרחץ לקראת הניתוח. לילה לפני כן הוא נשאר ער עד שעה מאוחרת, והוריד לאייפוד שלו מוסיקה של לד זפלין, די-ג'יי שאדו ות'יברי קורפוריישן. הוא כינה את הפלייליסט הזה בשם "רודרטה מיקס".
לאחר שסיים את ההכנות לניתוח, הוא החל לשטוף את פניהּ של אנה בחומר מחטא. המגע העדין שלו, שעקב אחרי הקפלים הבולטים שבמצחהּ, בלחיהּ ובסנטרהּ, נראָה כמו ריטואל קבוע. הנקודות הסגולות שצייר בפניה לפני הניתוח, הגירו צבע בהשפעת הסבון.
מנתח עמית בשם מייקל הולס, החל בהזרקת לידוקאין ואפינפרין, על מנת לצמצם את הדימום ככל האפשר. באטרה החל לחתוך דרך העור, לאורך המצח, וצרב את כלי הדם שנתקל בהם בדרך.
באטרה והולס הקימו יחד ארגון שלא למטרות רווח, שמטרתו לטפל באנשים שידם אינם משגת. הם קראו לארגון שלהם DOCS - Doctors Offering Charitable Services, והצוות שלהם ניתח בעיקר מקרים של שפה שסועה, חיך שסוע, מומים בגפיים ופגמים נרכשים שנגרמו כתוצאה מאלימות במשפחה.
ואז הגיעה אנה.
באטרה ראה אותה לראשונה שישה חודשים קודם לכן. היא הייתה המטופלת הראשונה בסופו של יום ארוך ועמוס, וכאשר הוא פסע אל תוך חדר הבדיקות, הוא הבין שהיא מקרה נדיר, אולי האתגר הגדול ביותר שלו כמנתח.
ובכל זאת, לפני שהתחייב לטפל בה, הוא ערך מספר שיחות.
"אני הייתי נמנע מזה", אמר אחד מעמיתיו.
"למה?"
"ברגע שאתה מתחיל לחתוך,
הולס היה יותר אופטימי. הוא כבר טיפל בעבר במוּמים דומים, וכששקל כיצד לגשת אל המקרה ובאילו טכניקות עליו ועל באטרה לעשות שימוש, הוא נמלא ביטחון באשר ליכולת שלהם לעזור לאנה.
"בוא פשוט נעשה את זה", הוא אמר.
באטרה ניגש אל ספרי הלימוד במשרדו. הוא רצה לעבור פעם נוספת על נוירופיברומטוזיס, הגורם לעיוותים בפניה של אנה, והמשפט הראשון שקרא בפרק שעסק במחלתה, לכד את תשומת ליבו: "יש להדגיש שאת הנוירופיברומטוזיס אי אפשר לרפא באמצעים כירורגיים. יחד עם זאת, אין זה אומר שהמנתח צריך להימנע מהניסיון להקל על החולים".
רובנו לעולם לא נדע כיצד העולם רואה אותנו. אנה לעולם תדע.
רובנו מניחים שהעולם מקבל אותנו כפי שאנחנו. אנה אינה יכולה להניח הנחה כזו.
היא מכירה את המבטים הבוטים, את המבטים החטופים והנבוכים, את ההצבעות הפוגעות. היא מכירה את הרחמים, את הדעות הקדומות ואת הדאגה המופגנת והמופרזת.
כשפגשתי את אנה, מיד חשבתי על ג'וזף מריק, איש הפיל המפורסם, שמראהוּ, ששוחזר בסרטו של דיויד לינץ', היה די דומה לשלה. הנחתי שכמו מריק, גם אנה הרגישה שאת חייה מעצבים ומתנים העיוותים שהיא סובלת מהם. אבל אנה מיהרה להעמיד אותי על טעותי.
"זה שאני לא נראית כמו כולם, זה לא הופך אותי לפחות נורמאלית", היא כתבה לי באחד האימיילים. מהר מאוד הבנתי עד כמה היא צודקת. באמצעות האימיילים והביקורים בביתה שבדרום קליפורניה, גיליתי אישה צעירה שאינה שונה מבני גילה. היא אהבה מסיבות וקניות, ובמיוחד הייתה גאה במסך הטלוויזיה השטוח שהשיגה במבצע, יום לאחר חג ההודיה.
היא אולי ביישנית, אבל היא בטוחה בדרך חייה כמו כל אדם אחר, והיא מסרבת לתפוס את המראה שלה כמגבלה. לא יכולתי אלא לתהות מדוע היא הסכימה לסדרת הניתוחים המסובכת והמסוכנת שהיא עתידה לעבור.
"אני לא יודעת למה אני עושה את הניתוחים האלה. עדיין לא הבנתי את זה... אני יודעת שלא אראה 'נורמאלית' לעולם... מה שזה לא יהיה, 'נורמאלי'".
מיואש ממבטם של אחרים, מריק מצא נחמה במילותיו של הכותב האנגלי, אייזק ווטס:
"זה נכון שהמראה שלי משונה
אבל להאשים אותי פירושו להאשים את אלוהים...
לוּ יכולתי לעבור מקוטב לקוטב
ולהשתרע על פני האוקיינוס כולו
הייתי נמדד לפי הנשמה
התודעה היא התנאי האנושי".
האם זה אפשרי למדוד את הנשמה מבלי להביא את הגוף בחשבון? האם אנחנו מזוהים על ידי המראה שלנו – העמידה, ההליכה, מחוות הגוף, ומעל לכל – הפנים?
הסימטריה של העיניים, האף, הפנים, קו השיער והלסת – כל אלו מוסרים אינפורמציה באשר לגיל, למין, למוצא ולמצב הנפשי. הם גם רומזים על תכונות אופי כגון אדיבות, טיפשות ורשעות. הם מבססים את ההבנה הבסיסית שלנו זה את זה.
לאורך חייה, אנה נאלצה להתמודד עם הנחות ודעות קדומות – הילדה שצעקה בבעתה כאשר ראתה אותה, הזר שחיבק וברך אותה. היא נאלצה להתרגל לבדידות ולחוסר האונים שכל אלה כפו עליה. ייתכן שהיא חשה את עצמה כנורמאלית, אבל נורמאליות אינה דבר שאנו מחליטים על עצמנו. נורמאליות פירושה קבלה בעיני המתבוננים.
עכשיו, עם עזרתם של באטרה והולס, היא קיוותה לשנות את המשוואה הזו, ולקבל מראה חדש שהעולם יוכל להביט בו יותר בקלות. חשבתי לעצמי שמסובכים ומסוכנים ככל שיהיו, הניתוחים עדיין קלים יותר מהתקווה שהעולם ישתנה.
הדימום של אנה גבר. הולס ובאטרה השתמשו יותר ויותר בצורב, ועשן עלה לכיוון המנורות הבהירות שמעל לשולחן הניתוחים. היה ריח של בשר חרוך באוויר. באטרה והולס חתכו, שאבו וצרבו לסירוגין, מקווים להמשיך ולהתקדם למרות הדימום הבלתי פוסק.
ובכל זאת, באטרה והולס האמינו שעשוי להיות להם מזל טוב יותר מזה של המנתחים הקודמים, במיוחד אם מהירות החלוקה של התאים הייתה איטית יותר מכפי שהייתה כאשר אנה הייתה צעירה. בניגוד לרופאים שטיפלו במקרים דומים ללא שיטת ה"מרתון" של הליכים ניתוחיים עוקבים, הם קיוו להמשיך לאט ובעקביות.
הם תכננו חמישה ניתוחים, כל אחד מהם אמור לשחזר תו אחר בפניהּ של אנה. באחד באפריל 2006, הם התכוונו לעצב מחדש את קו המצח, הלחי והלסת, על ידי הסרה נרחבת ככל האפשר של רקמה גידולית, והידוק הרקמה הנותרת כנגד העצמות.
באטרה הבין עד כמה קיצוני ומשמעותי יהיה כל ניתוח, והוא האמין שאם יתקדם כך, בצעדים קטנים אך משמעותיים מניתוח לניתוח, אנה תהיה סבלנית יותר כלפי הכאב, ומעודדת יותר באשר להתקדמות. הוא רצה לוודא שהם יגיעו יחד ליעד הסופי.
המסע המשותף הזכיר לו את הספר "חיי פיי" – רומן שכתב הסופר הקנדי יאן מרטל, שבו נער הודי ננטש באוקיינוס השקט למשך 227 ימים, בחברתו של נמר בנגאלי. כל חתך היה מפגש חדש עם כוחות בלתי יציבים, הפכפכים מכדי שיוכל להתכונן אליהם. הוא ידע שאם הדברים יתקדמו כמו שצריך, הוא ואנה יבלו זמן רב באותה סירה.
כשהגולגולת שלה חשופה, לאחר שחמישה סנטימטרים של עור הוסרו ממצחה, באטרה קדח אל תוך העצם ונעץ בה מספר עוגנים, שאליהם ייתפרו הרקמות הרכות שמתחת לגבה השמאלית של אנה ויורמו מעלה בימישה ס"מ.
הידיים שלהם היו סימפוניה של תנועה. הם חשבו על עצמם כעל מיכאלאנג'לו שמסתת בשיש. עד השעה 11 בבוקר, שלוש שעות לאחר שהתחילו לנתח, באטרה החל לדבר על האפשרות לאכול סושי בצהריים. השירים המשיכו להתחלף ב'מיקס רודרטה'.
ב-12:10 נערכה ספירת מצאי של ציוד ותחבושות על מנת לוודא ששום דבר לא נשאר מאחור, וההרדמה הופסקה. עודף הפחמן הדו-חמצני בריאות של אנה עורר את רפלקס הנשימה שלה, והיא הייתה מוכנה לצאת מחדר הניתוח.
הרופא עדכן את המשפחה והזמין אותם לחדר ההתאוששות. מרגריטה נשקה את פניה החבושות של בתהּ, וכאשר אנה התעוררה היא בקשה קוביית קרח. ישמעאל מחה את הדמעות בעיניו.
חום הקיץ הגיע מוקדם באותה שנה, ואנה ניסתה לסלק מראשה את המחשבות על ניתוח שני. מחשבות על חזרה לבית החולים תמיד הדאיגו אותה. בלילה, רגעים ספורים לפני שנרדמה, היו תוקפים אותה זיכרונות שקשורים במחטים ובעירויים.
היא ניסתה לחשוב על דברים אחרים. היא קנתה כלב חדש, צ'יוואווה שהיא כינתה בשם צ'רלי. הבקשה שלה להטבות מהביטוח אושרה, כך שהיא החלה לקבל קצבה חודשית. היא קנתה טלפון סלולארי חדש, ויחד עם אימהּ, הלכה לעשות קעקוע. הקעקוע שלה היה בצורת עקרב – היא הייתה בת מזל עקרב – והוא מוקם ממש מתחת לצווארה. אמהּ קעקעה את האות A על כתפה הימנית, ומתחתיו קעקעה דמעה קטנה.
באטרה רצה שהניתוח השני יערך באמצע הקיץ, אבל רק בספטמבר 2006 אנה הוכנסה שוב לחדר הניתוח. התוכנית הייתה להסיר לפחות 12 שיניים, שסביבן היו כיבים, אשר נגרמו בגלל הלחץ של רקמת הגידול. גם את האף של אנה הם תכננו לעצב מחדש.
אנדרו צ'אנג, מומחה פה ולסת שהצטרף לצוות, היה אופטימי. העצם הייתה חזקה דיה לשתלים שיושתלו בה בהמשך. הוא עבד מהר וביעילות.
כשסיים, הגיע תורם של באטרה והולס. מדי פעם הם שוחחו ביניהם על מטופלים או על גאדג'טים חדשים בחדר הניתוח. הכול היה רפלקסיבי – הקשר האוטומטי בין מה המוח ובין פעילות הידיים שלהם הוא שהנחה את הפיסול החדש של פניה של אנה.
אבל אז באטרה פגע בכלי דם גדול ליד העין השמאלית. הנמר הרים את ראשו וצעד לעברו. "אני צריך מכשיר שאיבה חדש. זה שבפנים סתום".
באטרה ביצע חתך נוסף, מהנחיר השמאלי אל גשר האף. עמוק מתחת לעור, הוא והולס זיהו את חלק העצם שחיפשו, זה שהם התכוונו לנעוץ בו עוגן נוסף וליצור בעזרתו את החריץ שבין הלחי והאף. מעט דם זלג במורד לחייה של אנה. עם פיסות עור שהופרדו מהשריר, הפנים שלה נראו כמו מסיכת לאטקס.
לקראת הצהריים, הרופאים החלו להסיר את חתיכות העור העודף, ועד השעה אחת, קרוב לחמש שעות אחרי שהם התחילו, הם חבשו שוב את ראשה של אנה.
"אנה תראה שינוי גדול," באטרה אמר. "היא רק צריכה לעבור את הנפיחות ואת הכאב".
ביום הולדתה באוקטובר, אנה כבר לא הרגישה שום כאב. כשישבה בחצר האחורית עם אורות כתומים וצהובים מאחוריה, ומלפניה צלחות עמוסות טורטיות, תפוחי אדמה וסלטים – היא החלה לצחקק ולהתנהג כנערה צעירה.
היא הייתה לבושה קפוצ'ון לבן עם מכנסי חצאית חומים, ושיערה היה אסוף בפשטות. היא דגמה את המשקאות של כולם, מוודאת שהיה בהם איזון נכון של רום וקולה. הכלבים התרוצצו סביבה, ובן דודהּ התעסק עם מערכת הסטריאו.
חודש מאוחר יותר, היא שוב הייתה בחדר ניתוח, ולאחר מכן היא הייתה בטוחה שהם הרחיקו מדי. הראש שלה כאב. הפה שלה צרב. היא לא יכלה לצאת ולא העזה להביט במראה. בהמשך היא גם פיתחה תגובה אלרגית לאחד ממשככי הכאבים שניתנו לה.
"איך היית מרגיש אם היית במקומי?", היא התפרצה עלי באחד האימיילים.
אבל עם הזמן הנפיחות ירדה. עד יום ההולדת הבא היא גלתה את הקימור שבין האף ללחי, ויכלה לראות את גשר האף. היא רצתה לחגוג בקזינו מקומי, אבל שריפות שהשתוללו ביער הסמוך שינו את התוכניות שלה.
מוקפת בבלונים ובבני משפחה, אנה פתחה את המתנות שלה: כונן CD ודיסקים, שמפו לכלב ותלושים לחנויות בקניון הקרוב. אורחים נוספים שהגיעו הפיחו חיים במסיבה. היא שוחחה בטלפון עם חברים, ודובר על טיול לווגאס בינואר.
האביב הפך לקיץ. אנה לא יכלה להפסיק לדאוג מהניתוח הבא, אבל עזרו לה סופי שבוע ארוכים עם חברה טובה בסן דיאגו, ועזרו לא פחות שיחות הטלפון עם חבר שפגשה באינטרנט. בחלק מהשבתות, כאשר מזג האוויר היה חם במיוחד, היא יצאה לדוג.
האגם המקומי היה המקום המועדף. תחוּם על ידי מספר עצי אקליפטוס, המים הפתוחים משכו את רוחות אחר הצהריים והורידו מעט את הטמפרטורות הגבוהות.
בצל, ישמעאל נהנה מהבירה. מרגריטה קראה מגזינים של אסטרולוגיה. משפחה אחרת עברה שם. הם צלו תירס, הגישו טאקו עם בקר ועגבניות. לעיתים הם תפסו דג או שניים. "Como se curo", אמרה דודתה טרדה. עכשיו היא בריאה.
מאוחר יותר, אור הדמדומים נשפך על האגם וריח הברביקיו החל להיעלם מהאוויר. אנה אפשרה לעצמה להירגע, נראתה מרוצה מרגעי השיכחה. באותם ימים, בארטה והולס החלו לתכנן את הניתוח השלישי.
הם היו מודאגים מכאבי הראש החוזרים ונשנים של אנה, אלו שככל הנראה נגרמו בגלל הראיה הכפולה והתפקוד הלקוי של שרירי העין. בהתחלה הם תכננו לחתוך ולהזיז את עצמות הלחי מסביב לאפה, על מנת להרים מעט את גלגל העין, אבל בהמשך הם הבינו שאין בכך צורך.
הם התייעצו עם רופא נוסף, בארוחת ערב. אחרי מתאבנים של שרימפס וקלמארי, הם פתחו את המחשבים הניידים ובחנו שוב את סריקות ה-CT של אנה.
"זו בעיה של נפח, יותר מדי נפח בגלגל העין", באטרה אמר.
הגידולים לא הזיזו את גלגל העין; הם הרחיבו אותו, אפשרו לעין לצנוח נמוך יותר בתוך הגלגל.
"אתם תצטרכו להפחית את המסה בתוך גלגל העין", אמר דון קיקאווה, רופא העיניים שהצטרף לצוות.
"העניין המרכזי הוא מיקום העין סנטימטר נמוך מדי. אפשר לתמוך בעין בעזרת שתל עצם".
"אתם בטוחים שאנחנו רוצים לקחת עצם מעצמות הגולגולת", הולס שאל.
"כן".
בשלב הזה, את חדר הניתוחים אנה הכירה היטב, גם כשהייתה מטושטשת. היא ופראן נסעו לבית החולים יום קודם לכן. היא צפתה בטלוויזיה עד שעה מאוחרת, והייתה עייפה.
ברכב, היא ופראן דיברו על הניתוח. אנה רצתה להיות כבר אחריו.
"יש הרבה דברים שלא מוצאים חן בעיניי", אמרה פראן, שזמן קצר קודם לכן אובחנה כחולה בסרטן המעי. "אפילו חשבתי על האפשרות להפסיק את הכימותרפיה".
"אם את תפסיקי", אמרה אנה, "אין לי ספק שאפסיק את הניתוחים".
באטרה סיים לרחוץ את פניה של אנה. הולס החל להזריק את הלידוקאין והאפינפרין, והנמר שוב החל לכשכש בזנבו.
כשקיקאווה החל לבחון את חלקו התחתון של גלגל העין השמאלי, באטרה הרים בעדינות את עור הקרקפת, וזיהה מקום, בערך עשרה סנטימטרים מעל אוזנה השמאלית של אנה, שממנו אפשר יהיה לקחת חתיכת עצם כשתל. הוא סימן את המקום עם טוש סגול והחל לחלץ אותו בעזרת מסור דמוי עיפרון שבקצהו יהלום. זה נשמע כמו הקידוח ששומעים אצל רופא השיניים.
בגולגולת ישנן שתי שכבות של עצם – חיצונית ופנימית, שמופרדות על ידי מוח עצם. הסרת השכבה החיצונית היא עניין לא פשוט, ואפשר לחשוב עליה כעל חילוץ פיסת טפט שדבוקה לקיר, מבלי לפגוע בקיר. הכוונה הייתה להסיר את השכבה הזו מבלי לפגוע בשכבה הפנימית. לאחר שהוגדרו גבולותיה של חתיכת העצם, ניתן היה לנסות לחלץ אותה בעזרת אזמל ובהמשך בעזרת פטיש קטן.
"יש לך אוֹסְטֵאוֹטוֹם חד יותר, צר יותר, כזה שלא מעוקל?"
ייתכן שהם ניסו לקחת חתיכה גדולה מדי, באטרה חשב. הוא ביקש מסור, חילק את פיסת העצם לשלושה שלישים וניסה פעם שנייה. לפתע, חתיכת העצם החיצונית התרוממה מהגולגולת, וניתן היה לראות שהשכבה החיצונית לא נפגעה בכלל.
מוח העצם היה קשיח כמו חלת דבש. שעוות עצם עצרה את הדימום.
שלוש פיסות גולגולת הוצאו החוצה ועוצבו כמטבעות קטנות. הן הונחו בזהירות על גבי חריץ קטן שקיקאווה חשף, וכאשר המבנה כולו התייצב, באטרה קיבע את מטבעות העצם במקומן. עד השעה 11:30 חדר הניתוח היה שקט. רעשי הניסור והקדיחה פסקו.
אחות החלה לנגב את הדם שעל הרצפה ולספור את הספוגיות הספוגות בו.
"חסרה לנו אחת", האחות הודיעה.
"מה?"
"ספוגית. חסרה ספוגית".
כולם ניסו להישאר רגועים. באטרה והולס זז הצידה כשמכונת רנטגן ניידת הוכנסה פנימה, ובדיוק כאשר טכנאי הרנטגן העמיד את המצלמה כנגד ראשה של אנה, האחות הבחינה בדבר מה ספוג בדם שהיה מונח על הרצפה, חבוי מאחורי בסיסו של שולחן הניתוחים. מישהו בחדר צחק.
הרופאים יצאו אל חדר ההמתנה. ישמעאל קרא ספר על תיקון רכבים. מרגריטה שקדה על פיצוחו של סודוקו. חברי משפחה אחרים נשארו בקרבת האזור.
"זה הלך טוב", באטרה אמר. הוא הסביר לכולם מה נעשה בניתוח. פראן תרגמה כשהיה צריך.
"Muy bien", ישמאעל הנהן. "תודה רבה לך".
"יש שאלות?"
"לא. תודה רבה לך"
בהמשך הלכה המשפחה לראות את אנה. מרגריטה החלה לדבר אל בתה ולהדק את השמיכות כנגד גופה. האחות הגישה לה טישו.
התנועה התפתלה ברחובות האחוריים. השעה הייתה מעט לפני שמונה בבוקר, האחד בפברואר, 2008, ואנה הייתה נסערת יותר משאי פעם הייתה לפני ניתוח.
ישמאעל עקב אחרי שיירת המכוניות. הוא היה מאוד שמח באותו יום.
מאחוריהם כבר היה מסע ארוך, כזה שהתחיל לפני יותר מעשרים שנים, אז כשמרגריטה הבחינה בכך שמשהו אינו בסדר עם פניה של התינוקת והחליטה שעליהם לבוא לארצות הברית על מנת לתקן את זה.
עכשיו אנה עמדה לקבל אזרחות אמריקנית. היא עברה את המבחנים חודשיים קודם לכן, קצת מרוגזת מכך שהשאלות היו קלות מדי. "הם לפחות יכלו לשאול אותי על שמותיהן של 13 הקולוניות המקוריות", היא אמרה.
היום לא יהיה אף בוחן. לבושה באריג צמר חום שתחתיו חולצה לבנה, אנה הופתעה מהלבוש הפשוט של אנשים אחרים שהגיעו למקום. "טריקו?!", היא שאלה. "אתה לא בא עם טריקו לטקס כזה".
סדרנים עם רמקולים כוונו את הקהל להיכל הרחב שבמגרש הירידים הגדול בפונומה. הוצבו שם 3,500 כיסאות מתקפלים עבור 3,500 האזרחים החדשים של ארצות הברית. אחרי שהושיטה את הגרין קארד שלה לאחד הפקידים, אנה הייתה אבודה בתוך ים האנשים.
הם ישבו חסרי מנוחה, מחכים שהטקס יתחיל. צעיפים, טורבנים, בוּרקות, שפמים, זקנים, תסרוקות שונות ומשונות, לחיים גבוהות, לחיים עגולות, שפתיים בשרניות, דקות... הכול נמהל בכל.
"כולם מתבקשים לעמוד".
השופט נכנס, והפקיד התחיל את הטקס עם שבועת אמונים.
כולם הרימו את ידיהם הימניות.
"אני מצהיר בזאת...", הם החלו.
הדקלום היה רך ועמום, ואחריו היו תרועות.
"איחוליי", אמר השופט. "עשיתם את זה".
מוקפת בבני משפחה, אנה דיברה בטלפון הסלולארי, לגמה בירה והציגה תמונות מהלפטופ שלה. הפנים שלה כבר לא היו סובך רחב של קמטים וגומות. הגבה השמאלית שלה, הגף והסנטר – כל אלו שוחזרו. חשוב מכול, המצב שלה לא נראה שונה בהרבה מצלקת של כוויה.
עם מום קל לסיווג ולזיהוי, העולם בעצם נפתח עבורה. עתה, כשהתווים של מחלה המוזרה והמאיימת אינם עוד, לשאלה שאנה שאלה כילדה – מדוע אלוהים כל כך אכזר – אפשר למצוא תשובה מתוך הבנה ואמפתיה, ולא מתוך זעזוע.
האם הגידולים יחזרו? – רק הזמן יגלה את זה. באטרה מצדו כבר דיבר על השלב הבא. הוא רצה להחדיר מרחיבי רקמות מתחת לעורה של אנה – צעד לקראת הסרת צלקות ישנות וסילוק פגמים קוסמטיים. אבל אנה לא הייתה בטוחה אם היא מעוניינת להמשיך.
באותם ימים היא נראתה מרוצה. היא הייתה גאה בהישגיה; האזרחות, הציפייה לפעם הראשונה שתוכל לבחור, גם היה לה חבר באותה תקופה. "עדיין יש לי פרפרים כשאני רואה אותו", היא אמרה.
מאז אותו לילה קריר באוקטובר, אנה נפרדה מהחבר שלה והחליטה לנסות את מרחיבי הרקמה. הניתוח היה פשוט, ומאז, בכל יום שני היא ופראן מגיעות למרפאה של באטרה, שם הוא מנפח בהדרגה את הבלונים שמתחת לעורה.
כאבי הראש שנגרמים בגלל הניפוח הם ממש בלתי נסבלים, אבל הם שוככים, ובאטרה שמח וגאה על שאנה ממשיכה את המסע המפרך מבלי שהמשרד יצטרך להפציר בה לבוא לפגישות.
לאחרונה אנה החליטה להתחיל ללמוד. אימא שלה הסיעה אותה למשרדי ההנהלה שמאחורי דניס, וכשאנה נפגשה עם היועצים, חיוך רחב היה נסוך על פניה. הראיון היה מצוין. היא הבינה שעליה לעבור בחינת קבלה ולהגיש בקשות לסיוע כספי.
כשהיא מילאה את הטפסים, היא לא חשבה פעמיים על האירוניה שברישום לקורס בן עשרה חודשים בבית הספר ליופי של מארינלו. אנה רצתה להיות קוסמטיקאית.
נא להמתין לטעינת התגובות
