מדור בריאה: אחרי הכימותרפיה אנחנו שלושה במיטה אחת
אחרי הטיפול הכימותרפי אנחנו ישנים במיטה אחת, ועושים דיקור לתינוקת שלנו, שנולדה עם גידול בכבד. פרק 12
עשרה ימים אחרי ששלחנו אליו את החומר הרפואי הצלחתי לקבוע תור לשיחת טלפון עם הרב פירר. בימים האלה תליתי בו תקוות והאמנתי שימצא עבורנו מנתח. אני מרים את הטלפון ביד רועדת. לעוזר שלו אני מסביר שמטפלים בתינוקת שלי טיפול אגרסיבי מאוד ולוקחים לה כמויות דם עצומות. "אולי בגלל הגישה שלך מתיחסים אליכם ככה", מתרגז העוזר.
לבסוף אני מקבל את הרב. "התינוקת שלך נמצאת במקום הטוב ביותר שבו היא יכולה להיות כרגע", הוא אומר. "חכו כמה חודשים עד שהגידול יקטן, ואז נדבר שוב ואני אברר בנוגע לניתוח". אני סוגר את הטלפון, מרגיש אבוד מאי פעם.
בדיקות ועוד בדיקות, אבל נראה שהכול בסדר. בלית ברירה הרופאים מתירים קצת את הרצועה. בהתחלה הם מאפשרים לנו לצאת עם התינוקת שלנו לחצר, ואחרי כמה ימים לישון את הלילה בבית המלון הצמוד לבית החולים.
בחדר במלון אני מרגיש כמו בעולם אחר. מהחלון אפשר לראות שדות, החדר מרווח ויש בו אמבטיה. אני יורד למטה לקנות שווארמה, יושב ואוכל עם אפרת, חברה של מירב שפגשתי רק בחתונה שלנו, והיא מספרת לי על סרט שראתה "השמן של לורנצו". זה סיפור אמיתי על אבא שמוצא את התרופה שמצילה את הבן שלו ממחלה חשוכת מרפא. משהו באמונה של אפרת נוגע בי ומעורר בי השראה. אני יודע שגם לנו זה יכול לקרות.
אני עולה בחזרה לחדר. יש לנו שתי מיטות נפרדות, ואנחנו מניחים מעליהן מזרון מתנפח שאחי קנה לנו, כדי שהתינוקת שלנו לא תיפול ברווח שביניהן. אני מתיישב על המיטה, ומשקל גופי מגלגל את התינוקת מצד לצד. אני פותח חלון ומוציא את הראש החוצה, פשוט נושם עוד ועוד מהאוויר הנקי של הלילה.
[מירב]
אחרי הטיפול הכימי היחס אלינו סבלני יותר. נראה כאילו הצוות נושם לרווחה. אנחנו נשארים עוד כמה ימים בבית החולים ולבסוף זוכים ביום שלם בבית הסבתא: דירה בקומה שתים עשרה, מבהיקה בנקיונה. החדר שלנו מלא בשקיות מתנה, בגדים, צעצועים, בקבוקים לחלב, גרביים בשבילי.
אנחנו לומדים להכיר את הבת שלנו. אני מתקשה בהנקה ומזמינה יועצת הנקה לבית של אמא של גילי.
החזרה לבית החולים בכל פעם קשה לנו מאוד, אבל אין ברירה, יש בדיקות יומיומיות כמעט.
[גילי]
תוצאות הבדיקות ממשיכות להיות סבירות, ואנחנו מתחילים לעשות את הלילות בבית של אמא שלי. סוף סוף אנחנו ישנים שלושתנו ביחד על מיטה נורמלית.
באחת מבדיקות האולטרסאונד אני שואל את הבודק אם חל שינוי בגודלו של הגידול מלפני כמה ימים. "אי אפשר להבחין בשינוי", הוא עונה, "כי את הבדיקה עושה טכנאי אחר בכל פעם, ותמיד הזווית קצת שונה".
כשאני מספר לו שהטכנאי שעשה את הבדיקה הקודמת אמר לי שהגידול גדל בחצי סנטימטר מהבדיקה שנערכה לה יום קודם, הוא אומר "האולטרסאונד אינו רגיש דיו להראות שינוי של חצי סנטימטר, מי שסיפר לך את זה רימה אותך".
ספירות הדם יורדות מבדיקה לבדיקה והרופאים אומרים שיש צורך בעירוי דם. אנחנו מבקשים מהמורה של אחי לרפואה סינית לעשות דיקור לתינוקת שלנו. הבדיקה שאחרי הדיקור - ספירת דם שנלקחה מכף הרגל, ולא מהפורט - תקינה. ד"ר לוי אומר שאם באמת הטיפול הסיני הצליח לחולל נפלאות שכאלה, הוא ישמח לאמץ את השיטה. אנחנו מאמינים שהצלחנו לעורר את המערכת החיסונית שלה.
השמחה שלנו אורכת רק עד הבדיקה הבאה, מהפורט הפעם – שוב נסיגה.
אנחנו מגלים שיש הבדל גדול בין ספירת דם שנלקחת מכף
כשהרופאים מחליטים לתת לתינוקת שלנו מנת דם, אנחנו דורשים שיבדקו תחילה דם מכף הרגל. הרופאים "לא רוצים לגרום לתינוקת סבל מיותר", ואנחנו מציעים שימרחו תרופה מאלחשת - "הימלה" כמו שנותנים לתינוקות בפגייה. להצעה הזו הם מסרבים, אבל מסכימים לבסוף לדקור את הרגל, ומגלים להפתעתם שהתוצאה אכן שונה.
למחרת הספירה נמוכה מאוד, גם בדגימה מהרגל, והרופאים אומרים שאין ברירה וצריך לתת לה עירוי ואולי גם מנה של טסיות דם, "אבל כבר יום חמישי, ומאוחר", אז יחכו ליום ראשון.
אני חושב על כל המחלות שעלולות להיות בתרומות דם; מפחידה אותי עצם האפשרות שדם של אנשים אחרים יזרום בוורידיה של התינוקת שלי, שזה עתה הגיחה לאווירו של בית החולים. אנחנו מציעים לתרום דם בעצמנו, אבל ד"ר פיין מסביר שמתוך להיטות לתרום, קרובי משפחה נוטים לשקר בשאלון המקדים את תרומת הדם, ולכן לא ניתן לתרום תרומה מכוונת לאדם מסוים - לתינוקת שלנו.
- לאתר של גילי ומירב
נא להמתין לטעינת התגובות
