יומן סרטן: בשורות רעות
התוצאות לא משאירות מקום לספק: הסרטן חזר לגופה של הודיה. היא חטפה שוק, התיישבה על הספה וחזרה על המנטרה "איזו באסה". האופטימיות רק חזרה לביתנו, ועכשיו הלם קרב. נמרוד חוזר אל המלחמה על חיי אשתו
ספרתי את הימים - 60 יום מסיום ההשתלה העצמונית והנה אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה. התקדמנו צעד אחד קדימה, חזרנו שניים אחורה. ישבתי עם דמעות שנקוו בארובות העיניים, קשוב, דרוך, מכונס ושאלתי, בעיקר את עצמי 'לאן מכאן?'. המחשבה רקחה מחשבות נוספות והשאלה היא איך אציג את התוצאה להודיה.
הסרטן מסרב להרים דגל לבן. זו עלוקה מוצצת דם, שפשוט נצמדת לגוף ועושה שמות, כאילו אין מחר. מה הברירות שיש לפנינו? טיפולים כימותרפיים שהודיה עוד לא התנסתה בהם (להזכירכם, היא עברה כבר שלושה סיבובים), ואחריהם חיפוש תורם זר להשתלה חוזרת.
חוזרים למקורות. לכתיבה, לצילומים, לחוויות של בית החולים. לפחות יש לי תו חנייה חינם (בצחוק, בצחוק). איך אפשר להתמודד עם הרגשות, עם הבשורה המרה? שוחחתי עם הודיה, חיבקתי אותה ואמרתי לה שאנחנו ננצח. "האומנם?", היא שאלה ולא הוסיפה.
איך מתמודדים שוב? באיזה כלים משתמשים? האם הודיה תאבד את האמון בי? בכל פעם שהסרטן חוזר אני אומר "קטן עלינו", משדר אופטימיות, אך האם זה מספיק? הודיה מקשה בקושיות ושואלת "מי ערב לך שהשתלה מתורם זר תצליח?"
כשאספתי את התוצאות עליתי לראש
הסתכלתי על האובך שניבט מחלונות הקומה התשיעית וחשבתי "הנה, חזרנו אליך בשנית". התהלכתי במחלקה כאילו היא ביתי השני, אך נמנעתי מלבקר חולים שהיו עימנו בסיבובים הקודמים, כדי שלא ישאלו אותי איך הודיה. הרי חלקם לפני השתלה. התנחמתי בעובדה שנקבל סוויטה עם חלון שהים נשקף דרכו וכל תל אביב פרושה מגובה כנף המטוס.
בדרכי חזרה מבית החולים תכננתי את דבר הבשורה, והחלטתי לטפטף אותה באיטיות כדי למזער את התוצאה, ולתת ביטוי לכושר ההישרדות המופלא של הודיה. תוך כמה שעות הופיעו מספר חברות, שהתחבקו עימה, הביאו עוגות, ישבו והקשיבו, תמכו ואמרו לה: נעבור זאת יחדיו. הודיה חטפה שוק, החלה לבכות, הכאב ניבט מפניה, התכווצה כולה לכדי כדור, ישבה על הספה, צבע עורה השתנה והפך חיוור, שפתיה רעדו קמעה והיא חזרה על המנטרה "איזו באסה".
אני משדר חוזק, מעודד ואומר את המילים הנכונות, אך מבפנים אוכל את עצמי ושואל: "היכן טעינו? האם היינו חייבים לבצע את ההשתלה הראשונית שהיא עצמונית? האם שאלנו מספיק שאלות? האם יש לנו ידע מספיק לקבל החלטות לגבי המשך הטיפול? אם נכשלנו שלוש פעמים, מי ערב שלא ניכשל בפעם הרביעית?"
זה לא מכבר חזרו האופטימיות והתקווה, נכנסנו לשגרת חיים, אבל עכשיו - הלם קרב. אנחנו בוודאי לא מתכוונים לוותר, אבל איך מתמודדים? אני מקווה שמספר הסיבובים אינו זהה לקרב איגרוף. יהיו מי שיאמרו שזה כמו כוסות רוח למת. אבל הס מלהזכיר מתים.
אני מחייה את היומן בחוסר בחוסר חשק משווע, אך חשבתי שהתועלת בכתיבה תפרה אותי, ואולי גם תשרה אופטימיות לאלה הקוראים שחווים חוויות דומות. למרות שהבשורה התקבלה לפני מספר שעות, שאבתי כוחות מחודשים, הסתכלתי על האור בקצה המנהרה והבנתי שהפסדנו בקרב אחד, אך ננצח את המערכה.
נא להמתין לטעינת התגובות
