לאן נעלם הזיכרון של שמעון דורייב?
כבר יותר מ-30 שנה ששמעון דורייב מנסה לפתור את התעלומה: לאן נעלם חודש שלם בחייו? מה קרה מאז שעלה על טרמפ בדרך למילואים ועד שחזר לביתו מבולבל, עם סימני חבלה וללא זיכרון? טיפולי ההיפנוזה לא עזרו, והפסיכיאטרים התרשמו שאין לו אף פסיכוזה או הפרעת חשיבה. כעת הוא מנסה לפזר את המיסתורין
פרטיו של דורייב הופצו בכל רחבי המדינה, אך לא סייעו למצוא אותו. כשחזר לבסוף, הם גם לא עזרו לזהותו. אפילו בני משפחתו לא הכירו את האדם הצולע שפסע על שביל הכניסה לביתם. ראשו היה מגולח, פניו מזוקנות ובגדיו קרועים. הם לא האמינו שחזר אליהם. למעלה מחודש הוא נעדר, ועד היום אינו מסוגל להגיד היכן שהה. אבל לא רק ההופעה החיצונית שלו השתנתה. נדמה כי מאז שיצא את ביתו באותו בוקר, הוא לא מצליח לחזור לעצמו. עכשיו הוא מחליט לפתוח את הפצע מחדש, בתקווה שסוף סוף יקבל את מה שמגיע לו.
למעלה מ-31 שנה כבר חלפו מאז, ודורייב (55) שוב מנסה לספר מה קרה לו ביום שבו נעלם בדרכו לשירות מילואים בבסיס צה"ל. מילותיו שבורות, המשפטים לא תמיד ברורים, כשהוא מרגיש במצוקה, הוא חוזר לקרוא בספר תהילים שמונח לפניו. "באמת, אל תבקשו את מה שאני לא יכול לתת," הוא אומר לאמו ולאחיו, השוהים עמו בסלון הבית הצנוע במושב במרכז הארץ בו הם מתגוררים.
אבל תביעה להכרה כנכה צה"ל, אותה הגיש לאחרונה נגד משרד הביטחון, לא משאירה לו הרבה ברירות. הוא נאלץ להעלות את הזיכרונות הרעים אותם קבר לפני שנים במערה עמוקה. אותה מערה בהרי ירושלים אשר בה, לפי הזכרונות הבודדים והשבורים שמדי פעם חוזרים אליו, הוחזק כפות וספג התעללות אכזרית במשך כחודש. כעת, הוא משחזר את שאירע לו ומשרטט קווים לתעלומה, אשר את התשובות לה אינו בטוח שהוא רוצה לדעת.
סוף יוני .1977 דורייב, אז צעיר נמרץ בן 24 שכל עתידו לפניו, תופס טרמפ מחוץ למושב, ומבקש ל"כיוון ירושלים." בתור חייל שירת כנהג משאית, ולמילואים, הוא מספר, הקפיד להגיע בכל פעם שהיו קוראים לו. "ברגע שהגעתי לתחנה, עצרה לי מכונית. תמיד הייתי לוקח טרמפים, ככה זה היה מקובל באותם ימים, וברוך השם אף פעם לא קרה לי כלום," הוא חצי מתנצל.
"אני זוכר שהתיישבתי לצד הנהג. מאחור היה מישהו, אבל לא חשבתי שזה חשוד. כשהתקרבנו לירושלים, ראיתי שהנהג פונה לכיוון ההפוך. אמרתי לו שיעצור לי פה, ופתאום הרגשתי מכה חזקה בראש מאחורה. איבדתי את ההכרה ומכאן כבר שום דבר לא ממש צלול. כשפתחתי את העיניים, הכל היה חשוך. ראיתי רק שחור. ישבתי, הייתי קשור ברגליים. לא הצלחתי לזוז."
דורייב עצמו לא ממש זוכר מה קרה לו מאז ועד לרגע בו חזר לביתו. בחקירה שמסר בזמנו לא ידע להגיד כמעט כלום. היום הוא כבר מצליח לתאר תמונות בודדות, שגם הן לעתים נשמעות מטושטשות, סותרות או מוזרות. על חוטפיו הוא אומר שדיברו ערבית ואף נזכר שהכו אותו בכל פעם שניסה לדבר. "שאלתי 'מה קרה? מה עשיתי לכם,'? והם היו מרביצים לי. הם התעללו בי והשפילו אותי, די אני לא רוצה לדבר על זה יותר," הוא אומר ומביט ברצפה.
גם את השחרור שלו לא ממש זכר, אבל היום הוא מצליח פחות או יותר לשחזר חלקים ממנו: "זה כל הזמן חוזר אליי. חשבתי שאני הולך למות. פתאום, יום אחד, הם שחררו אותי ואמרו לי שיש להם את תעודת הזהות שלי, ושאני לא אעז לגלות מה קרה לי כי הם יהרגו אותי. הם זרקו אותי באיזה מקום. משם הלכתי ברגל לכביש ולקחתי טרמפים הביתה."
במשך כל הזמן הזה, משפחתו השתגעה מדאגה. זמן קצר לאחר שיצא מביתו, הגיע נציג צבאי כדי לבדוק מדוע לא התייצב לשירות המילואים. "היינו מופתעים ומשוכנעים שקרה לו משהו בדרך," אומר אחיו עודד. "אבל לא מצאנו אותו בשום מקום. לא בבתי חולים, לא אצל חברים, לא בתחנות המשטרה. כאילו בלעה אותו האדמה, ואין לי יותר אח."
אבל כאמור, לאחר חודש, הופיע לפתע במושב, ולא ידע להגיד היכן היה ומה קרה לו. מצד אחד נראו עליו סימני הזנחה (כמו זקן ופאות) ומצד שני הוא חזר כשראשו מגולח ובגדיו שונים מהמדים שלבש - רמז אולי לכך שמישהו היה איתו. הוא אפילו איבד את תחושת הזמן וביקש לדעת כמה שבועות חלפו מאז שנעלם. קרוביו מספרים כי היה מבולבל וכשנשאל שאלות לא ענה בבהירות. הוא רק שב ואמר "חטפו אותי," אך על הרכב בו נסע או על חזות האנשים שחטפו אותו כביכול, לא ידע לספר דבר.
המשטרה הצבאית החוקרת (מצ"ח) מיד פתחה בחקירה, ובדוח נכתב כי "בשעות הערב חזר הטוראי לביתו כשהוא לבוש בגדים אזרחיים, ללא תעודות וללא ארנק, הוא היה מגודל זקן ופאות אך ראשו היה מגולח. החייל אושפז לשם הסתכלות." עוד צוין כי במהלך היעלמותו,
בדוח הראשוני של מצ"ח הועלתה הסברה שהחטיפה היא עליית מדרגה בסכסוך בין המושבים השכנים, אך החוקרים לא מגיעים למסקנה סופית וקובעים כי "נסיבות ההיעלמות לוטות בערפל, אולם למרות הספקות העולים למקרה גרסתו של החייל, אין אפשרות לשלול אותה ולבטלה על הסף."
לבני המשפחה היה ברור שהגרסה הזו אמינה לחלוטין, ולו בשל התנהגותו: כבר עם חזרתו, הבחינו שמשהו בו השתנה. "הוא לא רצה לצאת מהבית יותר. בכה הרבה. כל הזמן פחד שהם ימצאו אותו. רצה רק את אמא," מספר עודד. "השנים חולפות ואת רואה שהבן אדם לא מתקדם לשום מקום. יש לו קריזות, עצבים. הוא לא עובד, הוא לא מקים משפחה, כל בחורה שמכירים לו הוא דוחה על הסף. הוא חזר אלינו בלי שמחת חיים. לא הכרנו אותו בכלל."
בשלב הזה של השיחה עודד הולך אל עבר הפרוזדור בבית ומצביע על מקרר בצבע קרם בן 30 שנה, חדש מהקופסה, שניצב שם. המקרר אינו מחובר לחשמל, מגשי הקרח עדיין ארוזים בניילון: "קנינו לו את זה לפני שהוא יצא למילואים, הוא היה אמור להתחתן. רצינו שהוא יתחיל את החיים כמו שצריך. מאז הוא לא השתמש בו אפילו פעם אחת."
דורייב מהנהן. "פעם הייתי מבסוט. חלמתי על ילדים ובית. היום אני רק מפחד. שואלים אותי למה לא ברחתי? אבל אתם לא יודעים את הדברים שאני עברתי. כל השנים הרגשתי לא נעים שזה קרה דווקא לי. אני עובד בניקיון בתל אביב פעמיים בשבוע, שם לא מדברים אליי, חושבים שאני מסכן. במושב צוחקים עליי, אומרים עליי ברחוב, הנה חייל חטוף, תראו אותו. זה מעליב אותי." מסיבה זו, הוא מבקש כעת גם לעמעם את זהותו ולא להצטלם בפנים חשופות.
"לא נמצאו סימנים פסיכוטיים, הפרעות חשיבה או פסיכופתולוגיה מיוחדת. האיש דבק בגרסתו לגבי המאורעות. מבחינה פסיכיאטרית לא הייתה יכולת לשלול או לאמת את סיפורו," היא כתבה ואף המליצה כי על דורייב להמשיך ולשרת במילואים.
ממצאים של בדיקות נוספות הגיעו למסקנות דומות. ב-,1982 לאחר שלא התייצב לבדיקות הוועדה הרפואית, הודיע לו משרד הביטחון כי "הוחלט להפסיק את הטיפול בתביעתך." עודד מספר כי אכן הגיעו מכתבים מהצבא, אך המק שפחה לא ידעה מה לעשות ולא הבינה כי יש להתייצב לעוד בדיקות. "היינו תמימים. אנחנו אנשים מאוד פשוטים, לא הבנו. במבט לאחור אני מבין שפשוט היינו טיפשים."
בסיפור של דורייב קיימים כמובן הרבה חורים. העובדה שלא יכול היה למסור אפילו פרט קטן על חוטפיו מעלה סימני שאלה רבים. עם זאת, האפשרות שיבדה את הסיפור מלבו כדי להתחמק משירות מילואים אינה סבירה, במיוחד לאור העובדה שחזר לביתו חבול, ושהוא לא מצליח לחזור לשגרה. רוב הסיכויים הם שלעולם לא נדע מה עלה בגורלו באותם ימים, במיוחד כשכל החקירות קבעו כי "אין אפשרות לאשר או להפריך" את גרסתו.
אבל לאור הנסיבות הייחודיות כל כך, מעניינת במיוחד מידת ההכרה והאחריות של משרד הביטחון. עורך דינו של דורייב, אבינו ביבר, שחידש את תביעתו נגד משרד הביטחון, טוען כי במקרה הזה תקף הכלל "כשיש ספק - אין ספק:" "החוק קובע שאם קורה לך משהו במסגרת שירות מילואים, האחריות לבריאותם של האנשים היא בידי משרד הביטחון. אדם שנפגע בשירות מילואים רשאי להגיש תביעה להכרתו, גם לאחר שחלף הרבה זמן. אין התיישנות במקרים כאלה," הוא אומר ומסביר כי גם אם אדם נפגע בדרכו מביתו לשירות המילואים, או מהבסיס חזרה הביתה, כמו למשל בתאונת דרכים, לפי החוק יש להכיר בו כנכה צה"ל.
"במקרה שלנו, דורייב נפגע בדרך מהבית לבסיס," מוסיף ביבר. "אף אחד לא יודע לענות על השאלה אם גורם עוין חטף אותו. אף אחד לא יכול להפריך את הגרסה הזו. יש ספק. מה שכן ברור לעין זה שהוא יצא מהבית יום בהיר אחד והיה בדרכו לבסיס. הוא היה נורמטיבי, איש שמח, אבל הוא חזר בתור איש אחר. איש שבור לחלוטין."
ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: "שמעון דורייב הגיש תביעה ב-.1977 הוא זומן לוועדה רפואית, אך לא טרח להתייצב לבדיקה. ב-1982 הופסק הטיפול בתביעתו. כעבור 27 שנים התקבלה פנייה מעורך דינו לחדש את הטיפול בעניינו. הנושא נמצא בבדיקה".
נא להמתין לטעינת התגובות
