המין הבריא: למה נשים חיות יותר מגברים?
הן קוראות יותר על נושאי רפואה, משקיעות יותר כסף בטיפולים, ונכנסות אל הרופא עם רשימה של שאלות אחרי שהכינו שיעורי בית. אז מה הפלא שיש הרבה יותר נשים בנות 100 בעולם? סקירה מיוחדת, לכבוד יום האישה הבינ"ל
כמובן שהיא ידעה - ולא רק משום שגם היא רופאה, כמוני. כל מי שנכנס לבית אבות יכול להבחין בחוסר האיזון שנראה שם. רוב הסבתות שלנו חיות יותר שנים מהסבים, ו-85% מהקשישים בני המאה הם נשים. לכן אשתי רק הנהנה בראשה ולא נתנה יותר מדי משקל לשאלתי.
"אבל למעשה", המשכתי, "זה לא בדיוק נכון שהנשים מאריכות חיים. האמת היא שהגברים פשוט מתים מוקדם יותר. בעשרת הגורמים העיקריים למוות, יש לגברים שיעורי תמותה גבוהים יותר מאשר לנשים. סיכויי הגברים גבוהים פי ארבעה מאלו של נשים לסבול משחמת הכבד ומאלכהוליזם", הוספתי. קולי עלה, מעט דרמטית: "גברים מתים - ואיש איננו נותן דעתו על העניין".
"מעולם לא חשבתי על כך בכיוון הזה", השיבה אשתי ובקולה נשמעה קצת יותר סימפטיה לדברי. ואז היא תפסה את עצמה והטיחה בי: "אבל אתם עושים זאת לעצמכם".
ואכן היה משהו בדבריה. 80% מהאמריקנים המכורים באופן חמור לסמים הם גברים. יותר מ-80% מהנהגים השיכורים הם גברים. בתקופת ההתבגרות - שהיא גיל השיא למעשי רצח, התאבדויות ומקרי מוות פתאומיים - על כל אשה יש שלושה גברים. "הכל נובע מההתנהגות שלכם!" הדגישה אשתי.
דבריה הובילו אותי להתחיל לתהות: האם יש צורות אחרות של התנהגות, פחות בגדר הרס עצמי, שתורמות לתמותה המוקדמת של בני מיני?
למחרת בבוקר, בבית החולים, החלטתי לבצע תצפיות במטופלים שלי. לא לראותם עוד כפאציינטים בכלל, אלא ממש להבחין בין הפאציינטים הזכרים לבין הנקבות.
ראשון ברשימת המטופלים שהגיעו לשיחה איתי, היה איש מכירות לשעבר, בשנות ה-50 שלו, בעל סנטר כפול, גרוש, החי עם בתו. הוא חולה במחלת כליות המחייבת דיאליזות שלוש פעמים בשבוע.
כשהתחלתי לתחקר אותו על דלקת שאובחנה אצלו, עיניו נותרו נעוצות במסך הטלויזיה בחדר, שריצד ללא סאונד. תשובותיו לשאלותיי היו קצרות. ניכר עליו שהוא מרוגז על כל ההליך שהתנהל בינינו. כשהשלמתי את הבדיקה, נטלתי ידי ושאלתי אותו אם יש לו שאלות כלשהן. "לא!", ענה בחדות, והפגישה הסתיימה.
המטופלת הבאה היתה אשה בגיל הביניים עם דלקת ריאות. חדר המיון ציין זאת בהדגשה על כרטיס החולה שלה. כשהתחלתי להציג
חשדתי שמדובר בסינוסיטיס. האבחנה אושרה בסריקת CT, ואני רשמתי לה אנטיביוטיקה, בהתאם. כששאלתי אם יש לה שאלות נוספות אלי, היו לה רשימה גם מהן: מה גרם למחלה? האם ניתן היה למנוע אותה? האם התרופה שרשמתי תפתור את הבעיה באופן מלא? מתי תוכל לחזור הביתה?
אילו היא היתה יותר מרוסנת בשיחה, לא הייתי מצליח לגלות כה מהר מה גרם לדלקת הריאות שלה. כששוחררה מבית החולים, נכונותה לדרוש מידע מפורט, הבהירה לי כי עתה רבים סיכוייה לנהל טוב יותר את בריאותה.
האם נכשלתי בהשגת מידע משמעותי מתוך השיחה שקיימתי עם הפאציינט-הגבר? כמעט בטוח שכן. האם הוא פיספס הזדמנות לרכוש לעצמו תובנה לגבי מחלתו? - בוודאי שכן.
שתי השיחות הללו גם הציגו ישירות את ההבדל שבין המינים, בכל הנוגע להתנהגות מערכת הרפואה: נשים, כך על-פי מחקר מ-2001 שערך המרכז לפיקוח ומניעת מחלות (CDC), מבקרות אצל רופא לעתים תכופות יותר מגברים ותדירות הגבוהה פי שניים לבירור נושאים של רפואה מניעתית.
בקרב בני 64-45, נשים מוציאות 50% יותר כסף מגברים על טיפולי בריאות (בממוצע 2,871 דולר בשנה לעומת 1,849 דולר). מניסיוני, רופאים מקדישים יותר זמן לכל ביקור של אשה במרפאתם, לעומת הזמן המוקדש מצידם לגבר. כפי שבאמת עשיתי אני עם הפאציינטית שלי, באותו בוקר.
בהמשך אותו היום, שאלתי את בלינדה, אחות יחידת טיפול נמרץ עם למעלה מ-25 שנות ניסיון, האם הבחינה בהבדלים בין פאציינטים גברים לנשים.
"ללא כל ספק", היא אמרה ונתנה לי דוגמא מחייה שלה. היא ובעלה, בוב, הלכו לאותו רופא לצורך הערכה רפואית שגרתית. משרד האחות שלח אותם לחדרי בדיקה נפרדים. הדלתות לא ננעלו. ראשון ניגש הרופא לבוב, והחל את השיחה עמו בשאלה אם יש לו בעיות. "לא!" ענה בוב קצרות.
"זה ממש לא נכון!", צעקה בלינדה מהחדר הסמוך. "בוב, ספר לרופא על הסינוסים שלך וגם על לחץ הדם והגב". ואז הרופא הזמין את בלינדה להצטרף אליהם להמשך השיחה.
"וזה משום שנשים הן מטבען מגדלות ומטפלות", אמרה בלינדה. נעלבתי מעט. אבל היה עליי להודות שסביבתי הקרובה - ילדיי, חבריי ובני משפחתי המורחבת, כולל הוריי - העניקו תמיד משקל רב יותר לדעה הרפואית שהשמיעה אשתי, לעומת זו שלי. וזה נכון גם בהקשר לנושאים הנוגעים במחלות זיהומיות – שהן המומחיות שלי.
נשים גם ידועות כצרכניות גדולות יותר של מידע בנושאי בריאות ורפואה. אני גם בטוח שיותר נשים מגברים קוראים עתה את המאמר הזה. רופא-עמית סיפר לי, כי אשתו קוראת מדורי בריאות בעתונות המודפסת ובאתרי האינטרנט באדיקות רבה ובמשך שנים עודדה אותו לעשות כמותה. בסופו של דבר הוא קרא טור בריאות אחד, בשבוע שעבר.
סקר שערך מכון "האריס אינטראקטיב" עבור האקדמיה האמריקנית לרופאי משפחה ופורסם ביוני 2007 (מי יודע, אולי משום שהיה זה "חודש בריאות הגבר?") הראה כי 78% מכל הגברים הנשואים שביקרו רופא, הושפעו לעשות זאת בידי נשותיהם.
פעם טיפלתי בגבר שהיתה לו מורסה במוח. לאחר אישפוז ממושך, נקבע שעליו להמשיך ולקבל מינון גבוה של אנטיביוטיקה תוך-ורידית. אפילו עם מצב רפואי כל כך חמור, הוא לא הצליח להתמיד בשמירה ובהשגחה על בריאותו, לאחר ששוחרר מבית החולים.
הוא היה אלכוהוליסט עוד לפני שאושפז והחל לשתות מחדש וגם לא הופיע לשני ביקורים שנקבעו לו אצל הרופא. בסופו של דבר, אשתו שניהלה בכוחות עצמה את ענייני המשפחה וגם את העסק המשפחתי – הגיעה אלי לבדה, הביאה עט ומחברת והציגה רשימת שאלות בדבר מצבו של בעלה.
דניאל קרוגר, עמית-מחקר באוניברסיטת מישיגן שביצע מחקר מקיף על שיעורי תמותה, מציין כי התנהגות איננה הגורם היחיד לקיצור תוחלת החיים של הגברים. תורמים לכך גם סיבות תורשתיות (גנטיקה) והבדלים פיזיולוגיים.
ממש כמו במינים האחרים של בעלי החיים, כך הוא אומר, "הזכרים במין האנושי נועדו לתחרות, והנקבות לאריכות החיים". פיזיולוגית, ההורמון הזכרי טסטוסטרון בונה את מסת השריר, בעוד ההורמון הנקבי אסטרוגן מאיץ את פעילות המערכת החיסונית ומעלה את רמת ה-HDL, ה"כולסטרול הטוב".
אולם טום פריס מאוניברסיטת בוסטון, שייסד את המחקר על בני המאה מקרב תושבי ניו אינגלנד, מעריך שכ-30% מהשונות בתוחלת החיים בין גברים לנשים נובעת מהבדלים ביולוגיים, ו-70% נוצרה בשל גורמים חברתיים ותרבותיים.
"על בטוח", אמרתי לאשתי, "חייבת להיות איזו דרך להביא את הגברים לשנות את ההתנהגות מקצרת-החיים שלהם. "כן", היא השמיעה נחרת בוז לעברי, "וזה גם יקרה".
הייתי מוכן להתקשר מיד ליחידה לבריאות הגברים במשרד הבריאות והשירותים ההומאניים – אבל משרד שכזה ויחידה כזאת אינם קיימים כלל. לעומת זאת, משרד ייעודי לבריאות הנשים פועל (בארה"ב) מאז 1991. הקימו אותו כדי לתקן את היעדר האיזון בין שני המינים במחקר ובמערכת הרפואית.
למען האמת, הסוכנות הממשלתית למחקר בטיפול הבריאותי ובאיכות חיים, כבר מנסה. קמפיין פרסומימעודד את הרעיון לבצע באופן סדיר בדיקות רפואיות וטיפולי רפואה מניעתית בסיסמא "גברים אמיתיים לובשים את הגלימות".
בפרסומות רואים גברים בגיל הביניים, בבית חולים (שזהותו לא נחשפת), לבושים בגלימות בית חולים, מדריכים ילד כיצד לרכוב על אופניים ואחר כך נוכחים בטקס סיום הלימודים בתיכון ומלווים את הבת, לאורך המעבר שבין המושבים (בכנסיה), בטקס הכלולות שלה. אני רק מאחל שיריצו פרסומת כזאת גם בגמר הסופרבול.
ד"ר מאנוח חאין הוא מומחה למחלות זיהומיות בעיר ממפיס בארה"ב
נא להמתין לטעינת התגובות
