המאבק לחיים של שלמה בוכניק
שלמה בוכניק מאשדוד חייב לעבור השתלת כבד דחופה כדי להציל את חייו. 200 אלף שקלים מעכבים את הניתוח. בינתיים, מצבו הולך ומידרדר. בוכניק: "הזמן אוזל ואין סיכוי. אני בתקווה שיקרה נס"
כדי שזה יקרה הוא חייב לעבור בדחיפות השתלת כבד.
בכל יום שעובר, מצבו הולך ומחמיר. למרות הקשיים, האשפוזים התכופים, הייסורים הרבים והידיעה שאם לא יעבור השתלה בדחיפות, ימיו יהיו ספורים - הוא כל הזמן מחפש ענפים של אופטימיות כדי להישען עליהם.
בכל רגע הוא חי בין יאוש לתקווה ובמצבי רוח משתנים. השתלה בחו"ל היא עניין יקר מאוד. עד כה הצליחו המשפחה והחברים הקרובים לגייס 100 אלף שקלים. קופת חולים לאומית התחייבה לממן חצי מיליון שקלים נוספים. כדי לעבור השתלת כבד בבית החולים קולומביה בארצות הברית, חסרים לו רק 200 אלף שקלים.
בוכניק ואשתו איריס מגדלים שבעה ילדים, הקטן שבהם תלמיד כיתה א', ילד בן שש. בעוד כחודש וחצי הבן הבכור אמור להינשא. שלמה מלא תקווה שיהיה שותף לשמחה הזו.
"זה לא פשוט לחיות בצורה כזו", הוא אומר בכאב, "אני אב המשפחה, אני זה שאמור לפרנס ולכלכל את ילדיי בגאווה, ופתאום אני מוצא את עצמי תלוי בהם בעל כורחי. זהו, אין מה לעשות במצבי. הגעתי למצב שרק השתלת כבד יכולה להציל את חיי".
ככל שהזמן עובר והשתלת הכבד מתמהמהת, עלולים להיפגע איברים נוספים בגופו של בוכניק. הפגיעה בכבד התגלתה לפני שלוש שנים, ושלמה החל לעבור טיפולים כימותרפיים.
"למרות הטיפולים, המצב רק החמיר", הוא מספר. "מצב בריאותי הידרדר בהתמדה. בשלוש השנים האחרונות אני עובר בדיקות בלי הפסקה. האשפוזים הפכו לשגרת חיי, עד שבעקבות ההידרדרות הם לא עזרו. אין מה לעשות יותר. בכל פעם בסך הכל מנקים את הרעלים בגוף. זה כמעט לא עוזר. נמאס לי לחיות בצורה הזו".
בוכניק מדבר על השנים שלפני המחלה, שנים שמילאו אותו בגאווה. אפשר להבין אותו: הוא היה עצמאי שעסק במכירת ביגוד והצליח לפרנס את משפחתו בכבוד. קשה לו להשלים עם התלות בסביבתו הקרובה.
"לפעמים בא לי למות", הוא מתוודה. "כמה אפשר לחיות ולהיות בבתי חולים? היו לי תכניות אחרות לחיים האלה. אבל אתה יודע מה, למרות הכל, אני שומר על אופטימיות. לפחות אני מנסה. לא ארים ידיים בקלות. זו גזירה משמיים, זה משהו שלא תלוי בי.
"אני לא יכול להרפות במלחמה שלי להישאר בחיים. יש לי שלושה ילדים קטנים בבית. אני נשאר בחיים בציפורניים. אצלי זו לא בקשה, זו תחינה. זה איום ונורא להמשיך לחיות במצב הזה. הכי קל לבקש לעצום עיניים, אבל אני רוצה לדאוג לילדים שלי. אני רוצה לגדל
"אני לא רוצה שזה ייפסק. הרופאים לא נותנים לי סיכוי. האמת היא שאני כבר לא צריך אותם כדי לדעת שאם ההשתלה לא תתבצע בקרוב, אעזוב את העולם. אני מרגיש את זה בגוף שלי. אני חי מיום ליום. אני יודע שבכל רגע הסיפור שלי בעולם הזה יכול להיגמר. אני לא משלה את עצמי. אני יודע שיכול להיות שאלך לישון בלילה, ולמחרת, אולי לא אתעורר".
התיק הרפואי של בוכניק הוכנס להמתנת השתלה בבית החולים בלינסון בפתח תקווה, תחת חסותה של פרופ' זהבה בן-ארי. "היא המטפלת האישית שלי", הוא מספר עליה. "עברתי למעלה מ-30 רופאים שלכל אחד מהם הייתה חוות דעת אחרת. לקח לי זמן עד שהגעתי לישועה אצל פרופסור בן-ארי".
קשה לחיות בחוסר ודאות. מה נותן לך את הכוח?
"התקווה נותנת לי כוח, הילדים שלי, השמש נותנת לי כוח. כל דבר שאני יכול להיתפס בחיים זה נותן לי כוח. בתוך כל הקושי הזה, בתוך כל המציאות המורכבת הזו, אני מנסה למצוא את החיים. אמרתי לך: אני לא רוצה להתייאש.
"אני רוצה להיות חזק, להילחם. אני יודע שישנם לא מעט אנשים שהצליחו להירפא כי היה להם כסף. במקרה שלי, זה חוסר יכולת. מדובר בהוצאות כבדות שפשוט לי את הסכומים האלה. מי שיש לו כסף להציל את חייו - אשריו ואשרי חלקו.
"חסרים לי 200 אלף שקל כדי להגיע לסכום שיאפשר לי לטוס לחו"ל. הזמן אוזל ואין סיכוי. אנחנו בתקווה שיקרה נס, למרות שהרופאים אמרו לי באופן חד משמעי לא לצפות לניסים. ישנם רופאים שאמרו שנותרו לי שלושה חודשים לחיות וישנם כאלה שאמרו שמדובר במספר ימים.
"למרות שמבחינת חוות הדעת המקצועיות הם צודקים, זה לא בידיים של אף אחד מהם. נכון שהמצב הפיזי שלי הולך ודועך ואני מרגיש בדיוק כמו נר, אבל אני מאמין בבורא עולם.
"האמונה שבוערת בתוכי מקרינה על המשפחה ועל הילדים. זה לא קל לעבור יום בחיי אדם שחולה ושצריך לגדל משפחה, אבל אני כל הזמן משתדל לחייך גם כשאני מרגיש איום ונורא. כל עוד אני בחיים, אני חלק בלתי נפרד מעמוד התווך של הבית".
"יש לי שיחות ארוכות עם בורא עולם. אני בסך הכל אומר תודה. זה שלב שבן אדם צריך לעבור. אני חנוק. אני גזור בקטע הזה של ביני לבין קוני. האופטימיות מחזיקה אותי. אני שואב אותה בזכות האמונה שלי בקדוש ברוך הוא ובזכות השליחים שהוא שולח אליי".
בחודש האחרון, איריס, אשתו של בוכניק, החלה לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. "קשה לי שהיא עזבה את הבית, אבל אין לנו ברירה. הגענו לחרפת רעב. ישנם אנשים טובים שמסייעים לנו, שמביאים לנו מצרכי מזון. אין לי בעיה להסתפק בלחם וזיתים, אבל אני לא יכול להרשות את זה לילדים שלי".
לתרומות: בנק הפועלים סניף 766, מספר חשבון 694321.
נא להמתין לטעינת התגובות
