שתולים: הקשר הישראלי של נתיב הברחת הכליות העולמי
איך נקלע מנהל בית ספר מאשדוד למרכזה של פרשיית סחר איברים ופשעי מלחמה בבלקן? מסע אל העולם האפל שמאחורי תעשיית ההשתלות, הכולל גם פרופסור מפורסם שעשה את שמו בבית חולים בילינסון, שותפו הטורקי שכונה בעיתונות "דוקטור פרנקנשטיין" ואת גיבור ישראל ובעל העיטור ממלחמת יום כיפור. תחקיר
לדברי אלשני, לוחם לשעבר בצבא האלבני, החקירה בעניינו של הישראלי האשדודי נמשכת, קצות החוט קושרים יחד את פרישטינה, אשדוד ואיסטנבול, ובמידה שהנאשם יסרב לשתף פעולה עם המשטרה הקוסוביאנית, הוא יוכרז כנמלט מן החוק משם ועד בקשת הסגרה בינלאומית - הדרך קצרה.
לישראלי המבוקש קוראים בצלאל שפרן. אשדודים הקוראים את השם הזה משפשפים את עיניהם בתדהמה מוצדקת. במשך ארבעה עשורים לערך, עד פרישתו לפני שנים אחדות, נחשב שפרן לדמות חינוכית ממדרגה ראשונה בעיר, איש של ערכים ששם את טובת הכלל לפני טובתו שלו, ובמרחק ניכר. ב-84 קיבל שפרן את "פרס החינוך" מידי נשיא המדינה חיים הרצוג. בתמונה ההיא, המתויקת בארכיונים, נראה משמאל שר החינוך זבולון המר מחייך חיוך גדול, מלא נהרה.
"אני מעדיף למות מנהל", אמר שפרן בראיון ב"הארץ" במאי 88' "ולשמור על דעותיי". כמה ימים לפני כן שלח משרד החינוך איגרת לכל מנהלי בתי הספר הדתיים בארץ, ובה התבקשו "לחנך להשלמת הכיבוש ולהוקעת השמאל". שפרן התפוצץ. "אצלי בבית ספר", זעם באומץ, "לא יחנכו את התלמידים לפי הערך של 'על חרבך תחיה'. האגף לחינוך דתי העביר מסר פוליטי מצומצם, מסר חומייניסטי קיצוני, בניגוד למה שגורס משרד החינוך". בראיון אחר סיפר שפרן כי הוא נוהג להתגנב לאסיפות פוליטיות של כהנא כדי לאתר שם תלמידים מהמקיף הדתי ולגרור אותם בשערות חזרה אל המרכז השפוי של המפה הפוליטית.
הצרות, שעתידות להוביל אותו לזרועות משטרת קוסובו במסגרת פרשייה רפואית-פוליטית שהסתיימה לפי שעה בהתפטרותו של סגן שר הבריאות המקומי, החלו בסמוך לפרישה. אחת מכליותיו של שפרן נפגמה והוא נאלץ לעבור טיפולי דיאליזה. האפקטיביות של הטיפולים המפרכים והמסויטים הללו הלכה ופחתה, עד ששפרן התבשר כי עליו לעבור השתלה. אם לא, ימות.
לו ישראל היתה מדינה מתוקנת מבחינת הסדרת נושא תרומות האיברים, בעייתו של שפרן היתה נפתרת בקלות יחסית. רוב בני האדם מסוגלים לחיות עם כליה אחת, והוצאתה מהגוף לצורך השתלה בגוף אחר היא הליך רפואי לא מורכב. את הכליה ניתן גם להוציא מגופו של נפטר, זמן לא רב לאחר המוות, כדי להציל חיים אחרים. אלא שבישראל כמעט אין תרומות איברים, מסיבות הנעות מהיעדר מודעות, דרך התנגדות דתית ועד לאגואיזם צרוף. ארבעה אחוזים מהאוכלוסייה הישראלית מסכימים לתרומת איברים אחרי המוות, ומתוכם רק ב-60 אחוז מהמקרים נתרמים האיברים בפועל (ביתר מהמקרים המשפחה מתנגדת, למרות הסכמת הנפטר).
בכל הקשור לממסד הרבני, כפי שהסביר לי "מתווך איברים" חרדי במשרדו שבבני ברק, הוא מסרב לאשר תרומות איברים בתואנה כי אדם איננו "מת" עד שדבר פטירתו אושר על ידי רב. משרד הבריאות מצדו מסרב להכניס רבנים למחלקות בתי החולים כדי לא להפקיע את סמכות "קביעת המוות" מידי הרופאים. מלחמת התרבות הזו סביב "רגע המוות" מתנהלת כבר כמה עשורים. המפסידים הגדולים בה הם החולים, והמרוויחים הגדולים, כפי שמוכיח המקרה של בצלאל שפרן, הם סרסורי האיברים.
לפני כשנה עבר בישראל חוק האוסר סחר באיברים. החוק הפך את סחר האיברים לבלתי חוקי וקבע כי במקרים מסוימים תאשר המדינה פיצוי כספי מוגבל לתורמים "מן החי". החוק איפשר למדינה לשלוח לבית הסוהר אנשים כמו ג'ון אלן, שנהג להסתובב בכפרים ערביים בצפון ולשכנע ערבים בעלי מוגבלות שכלית להיפרד מכלייתם, כל זאת בתואנה (כך לפי הפרקליטות) כי היא "תגדל מחדש". אלן, שרואיין בסופשבוע לפני כחצי שנה מבין כותלי כלא "צלמון", הסביר כי בסך הכל שכנע את מוכרי האיברים "לעשות מצווה כדי להגיע לגן עדן". בתוך כך הסביר כי המוסלמים נחותים מהיהודים והנוצרים, ועל כן מן הדין שיספקו "חלקי חילוף" לזן המשופר יותר.
החוק האוסר סחר באיברי אדם עשה דבר נוסף, מוצלח פחות: הוא העניק לקופות החולים תירוץ מצוין לסגת מנכונותן לממן השתלות איברים בחו"ל, כל זאת בתואנות מוסריות שמאחוריהן מסתתר, ברוב המקרים, טיעון כלכלי מובהק. בישראל של היום, חולה כליות המעוניין להמשיך לחיות ימצא את עצמו מחייג למתווך איברים החי בחשיכה. אחרי זה ימכור את ביתו וייקח הלוואות בבנק כדי שיוכל לשלם 150 אלף דולר, מראש, בלי שום השתתפות או ביטחון, לתוך כיסו של איש מפוקפק.
"יש היום מתווכים",
"כל המדינות שפעם היו אופציות להשתלה נסגרות אחת אחרי השנייה בגלל ההתנהגות הפושעת של מיני מתווכים שתאוות הבצע שלהם לא יודעת גבול. הכל עובד בסדר עד שמגיע מישהו שהשתן עלה לו לראש, ומהרגע הזה הכסף מעוור אותו והדבר היחיד שמעניין אותו זה איך לעשות עוד כסף, לחתוך בהוצאות, להשיג תורם כן בריא, לא בריא - העיקר לעשות את המכה שלהם".
לפני חודשים אחדים זה קרה גם לשפרן. אחד מבניו התקשר למתאם השתלות בשם משה הראל, והזמין כליה. עד לאחרונה הסתובב הראל בישראל ובעולם והציג את עצמו בתור המתאם של פרופסור זכי שפירא לענייני מציאת חולים, שידוכם למוכרי כליות ומציאת בית החולים המתאים לביצוע ההשתלה. מחיר השתלת כליה: כ-140 אלף דולר. בין השאר בחן הראל, בתיאום עם שפירא, "אתרי השתלה" בבוגוטה שבקולומביה, בפיליפינים, בטורקיה ובאוקראינה. השיחות בין הראל ובין שפירא, לטענת גורמים שחקרו את פרשות ההשתלות, התנהלו ב"קודים". ה "קונים" כונו "חתנים". ה"מוכרים" כונו "כלות".
שפירא , כשלעצמו, מחזיק כבר שנים בשני תארים, שהפער ביניהם מצדיק סדרה דרמטית המבוססת על חייו: האחד, חלוץ השתלות האיברים ומנהל מחלקת ההשתלות לשעבר של בית החולים בילינסון. השני: רופא להשכיר המקפץ בין השתלה לא חוקית להשתלה לא חוקית, בין מרפאה פרטית בישראל למרפאה פרטית בטורקיה, כדי להוציא כליה מגופו של אחד, שמכר את איברו בגלל מצוקה כלכלית, ולהשתילה בגופו של אחר - שקנה. בין השאר מתפקד שפירא כ"יועץ" למתווכי איברים המבקשים לבדוק בית חולים או רופא משתיל כזה בהמשך. שפירא, בשליחותו של מתווך איברים ישראלי, בחן לפני מספר חודשים את מצב בתי החולים בקוסובו.
רכושו של שפירא נאמד היום, לדברי מקורות המקורבים למשפחה, במיליוני דולרים, כולל נכסי נדל"ן וחשבונות בנק בארץ ובעולם. לפני כעשור, בעקבות חשיפת מעורבותו של פרופ' שפירא בסדרת מקרים של סחר באיברים בישראל, קבעה ועדה של משרד הבריאות בראשות פרופ' שמאי קוטב כי "התנהגותו של פרופ' שפירא אינה עולה בקנה אחד עם הקוד המוסרי הנדרש ממי שעוסק בהשתלות איברים".
להצהרה הזו קדמו פרסומים שכללו את עדותו של ישראלי שכלייתו הוצאה מגופו על ידי שפירא תמורת 10,000 שקל . לאחר הניתוח אושפז הישראלי לא בבית חולים אלא במלון "דן אכדיה".
שפירא , בתורו, רואה דברים אחרת. לדידו, הוא עושה את הדבר היחיד שניתן לעשות במציאות שבה מערכת הבריאות מתאפיינת בצביעות ובחשש גדול מפני תביעות ותקשורת עוינת. מקורביו מספרים כי כבר קרה שרופא שתקף את שפירא בחריפות בגין מעורבותו בסחר איברים, התקשר לשפירא ברגע שאשתו נזדקקה להשתלת כליות, כדי שימצא לו כליה.
שפירא, טוענים מקורביו, לא רואה "שום חוק" מול העיניים אלא דבר אחר בתכלית: את החולה. עם זאת, גם הם מודים כי שפירא, בדרך, גוזר קופונים המסבירים, לכל הפחות, את מצבו הכלכלי המצוין. שפירא הוא דמות חידתית ולעתים לא ברור מה מניע אותו יותר: הזעם המריר שלו כלפי הממסד הרפואי הרודף אותו; הרצון הכן לסייע לחולים הצובאים על דלתו ועל מחשבו כל היום וכל הלילה; או הרווח הכלכלי האדיר של ההתעסקות באיברים שמקורם בסחר. כלומר, באדם הנפרד מאיבר חיוני בגופו תמורת תשלום של כמה אלפי שקלים.
המגעים בין המתווך משה הראל לפרופ' שפירא נמשכו במהלך 2007. באותה שנה עלה מנהל מחלקת ההשתלות לשעבר ליגה, בכל הקשור למעורבותו בסחר האיברים הבינלאומי. בחודש מאי פרצו חוקרי משטרת טורקיה אל בית החולים "אוזל סונמז" מחוץ לאיסטנבול, עם אקדחים בידיהם, כדי לעצור שם את מי שמכונה על ידי העיתונות המש קומית "דוקטור פרנקנשטיין". שמו האמיתי של הרופא האמור הוא יוסוףארקין סונמז, וגיליון ההרשעות הטורקי שלו כולל שנת מאסר בבית סוהר, בגין מעורבות בסחר בלתי חוקים של איברים. יחד עם ד"ר סונמז בחדר הניתוח הטורקי, לבוש מדים ירוקים וכיסוי סטרילי לפה, נעצר גם פרופ' זכי שפירא. הקליינט, ישראלי מחיפה, נעצר גם הוא.
שני הרופאים, שפירא וסונמז, נכלאו בכלא "אומראנייה" שמחוץ לאיסטנבול. במשפטו, התחנן סונמז על נפשו ואמר, בין השאר: "בכל שנה, בעולם ובטורקיה, מיליון אנשים מחכים להשתלה, אך עקב חוסר באיברים ובהשתלות איברים, כעשרה אחוזים מהם ימותו. אם אני לא אנתח אותם, זה מה שיקרה להם". שפירא הואשם במעורבות בסחר איברים, שוחרר לארץ (על פי השמועות, בזכות תשלום סכום ענק), והמשיך לייעץ למתווכי איברים שונים הפועלים ברחבי בעולם. בין המדינות שנבחנו על ידו כאתר להשתלות שמקורן בסחר איברים, היתה גם קוסובו.
כל זה מחזיר אותנו למנהל בית הספר לשעבר, בצלאל שפרן. אחרי משא ומתן עם משה הראל, אי שם בחורף 2008, בישר לו הראל כי יש לו "כלה". שמה המדויק, שלא היה ידוע לשפרן באותו הזמן, ונודע לו רק בעקבות מעצרו ומשפטו המתנהל עדיין, היה יילמז אלטון, טורקי בשנות העשרים המוקדמות לחייו. עורך דין שנכח באחד מהדיונים המשפטיים הגדיר את הופעתו של אלטון כ"מעוררת רחמים".
אלטון סיפר באותו דיון על הנסיבות שהובילו למכירת כלייתו תמורת 20 אלף דולר. הוא קיבל שבריר מהסכום הזה. זאת למרות שהכליה הוצאה מגופו והושתלה-בהצלחה, יש לציין - בגופו של בצלאל שפרן.
אלטון נחת בשדה התעופה הבינלאומי שבפרישטינה ב-30 באוקטובר 2008. "הנאשם הטורקי עורר את חשד המשטרה מיד עם הגעתו לקוסובו", מספר וולטון אלשני, דובר משטרת קוסובו. "הוא טען שבא כדי לעבור בדיקה רפואית הקשורה ללבו, בקש ליניקה בשם מדיקוס. חשבנו בהתחלה שהוא מנסה להתגנב למערב אירופה דרך קוסובו כפליט טורקי. זו הסיבה שבגינה החלטנו לעקוב אחרי התנועות שלו ואחרי תאריך העזיבה שלו".
באותו היום שבו נחת אלטון בקוסובו הגיעו למדינה הטרייה גם המתווך משה הראל, המושתל שבדרך בצלאל שפרן, אשתו אסתר ובנו מיכאל. בדרך אל קליניקת מדיקוס פגשה החבורה מכר ותיק של הראל (וגם של פרופ' זכי שפירא): ד"ר יוסוף סונמז, הלוא הוא "דוקטור פרנקנשטיין" בפי העיתונות הטורקית. סונמז כלול באותו כתב האישום הכולל את בני משפחת שפרן, והוא ככל הנראה מי שביצע את הניתוח ב-31 בחודש, יום אחרי הגעת כל המשלחת לקוסובו, מי מאשדוד ומי מאיסנטבול.
ארבעה ימים בלבד לאחר מכן, כשפלג גופו העליון מכוסה בתפרים מדממים, צלע אלטון - בנק האיברים האנושי לצורך העניין - לעבר שער העלייה למטוס. הפעם, עם כרטיס לכיוון אחד, לטורקיה. "המצב שלו היה גרוע מאוד", מספר אלשני, דובר משטרת קוסובו. "לדברי רופא שבדק אותו אחרי המעצר, במידה והוא היה עולה על המטוס הוא היה מת. השוטרים ניגשו אליו והוא סיפר להם מיד שהוא מכר את הכליה שלו ושלמעשה יש לו כעת רק כליה אחת. עצרנו אותו והובלנו אותו חזרה אל קליניקת מדיקוס, שם נערך הניתוח. פשטנו על המקום ומצאנו תרופות שהתוקף שלהן פג, דגימות דם שלא סומנו ועוד.
"כל העניין היה חשוד. לבסוף עצרנו שלושה רופאים מקומיים, ביניהם ד"ר לופטי דרבישי. המעצרים הללו הובילו למעצרים נוספים, שהמרכזי בהם היה של מתווך האיברים הישראלי משה הראל, יחד עם חבורת ישראלים שבאו לקוסובו כדי לקבל את הכליה של הטורקי: בצלאל שפרן, אסתר שפרן, ומיכאל שפרן. כשבוע לאחר המעצר המקורי של יילמז אלטון, התרחש בה החקירה כשמצאנו מי העניק למדיקוס את הרישיון לבצע השתלות איברים בלתי חוקיות".
האיש הזה היה סגן שר הבריאות של קוסובו, איליר רקסהאז'. הוא נעצר, נחקר, ופוטר על ידי שר הבריאות אלוש גאשי. משטרת קוסובו בודקת חשד לפיו רקסהאז' שוחד כדי להוציא את הרישיון האמור לקליניקת מדיקוס, שעצם הזכרת שמה מעביר בגווי אזרחים סרבים, המתגוררים בקוסובו כעת או שנמלטו ממנה בזמן המלחמה, צמרמורת. כדי להבין מדוע, וגם כיצד מצוקתו הפרטית של בצלאל שפרן מאשדוד הפכה לתקרית פוליטית עם השלכות דיפלומטיות - יש לקחת צעד לאחור, אל הימים המדממים של התפוררות יוגוסלביה.
באפריל 2008, שלושה חודשים אחרי שפרשה מתפקידה כתובעת הכללית של בית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה (שבוצעו נגד סרבים ואלבנים במהלך מלחמת האזרחים), פרסמה עורכת הדין השוויצרית קרלה דה פונטה את ספרה, "המצוד". בין השאר, כללה דה פונטה בספרה האשמה מעוררת פלצות שגרמה לאיבה בין האלבנים לסרבים בקוסובו להתלקח שוב, אם כי, למרבה המזל, רק על גבי מסכי הטלוויזיה ודפי העיתונים המקומיים.
לדברי דה פונטה, במהלך המלחמה נהגו לוחמים אלבנים בקוסובו לחטוף חיילים סרבים ולכלוא אותם בהאנגרים נידחים ברחבי קוסובו, כדי להשתמש בהם כספקי איברים להשתלה. גופות הלוחמים מרוקני האיברים, כך לפי דה פונטה, הושלכו לתוך שוחות ותעלות ברחבי קוסובו. איבריהם הוכנסו לצידניות, רופדו בקרח, הועלו על מטוסים קטנים בשדה התעופה שליד העיר טיראנה - והוטסו ללקוחות ברחבי המערב, כל זאת בתיווכם של סוחרי כליות בינלאומיים. הרווח המצטבר מהעסש קאות הללו, לדברי דה פונטה, היה כארבעה מיליון דולר.
זו הסיבה שמעצרם של ד"ר סונמז הטורש קי והרופאים המקומיים הזניקה את הסרבים בבלגרד. מה שהטריד אותם במיוחד היה שמו של אחד הרופאים האלבנים שנעצרו בגין השש תלת הכליה בגופו של בצלאל שפרן, מנהל בית הספר הדתי לשעבר: דוקטור לופטי דרש בישי. ד"ר דרבישי, לדברי עדי ראייה שמסרו את גרסאותיהם לתובעת הראשית לשעבר קרלה דה פונטה, היה אחד הרופאים שהיה מעורב בזמן המלחמה בהוצאה הכפויה של כליות מתוך גופם של חיילים סרבים.
באותו הרגע הפסיקה "פרשת הכליות הישראלית" להיות תיק חקירה מן המניין של משטרת קוסובו, ועברה לטיפולו של התובע הכללי לענייני פשעי מלחמה בבלגרד. ה"רב המשיא" שנבחר כדי לחבר (לנצח) את "החתן" שפרן עם "הכלה" אלטון - היה פושע מלחמה מבוקש. כך לפחות לפי השלטונות בבלגרד. "שמענו על מעורבותו של ד"ר דרבישי מהעיתונות המקומית בקוסובו", אומר ברונו וקאריץ', דובר משרד התובע הכללי לענייני פשעי מלחמה בבלגרד, "השם שלו הוזכר על ידי למעלה ממאה עדי ראייה שנחקרו בפרשיית סחר האיברים שהוצאו בכוח מחיילים סרבים. למרות זאת, השלטונות בקוסובו לא טרחו להודיע לנו על כך, וגם לא סיפקו לנו את תמלילי החקירה הרלוונטיים. לצערי, קוסובו הפכה בשנים האחרונות למעין 'חור שחור' המאפשר את פעילותם של גורמי פשע מאורגן ושל סוחרים בבני אדם ובאיברי אדם".
בשיחתנו הטלפונית ציין וקאריץ' כי בשנים שאחרי סיום המלחמה ב-99' נעלמו אלפי סרבים מקוסובו, עוד לפני שהפכה למדינה עצמאית, והחשד הוא כי חלקם הועלמו כדי להשביע את הרעב העצום לאיברים - אם מצד אלבנים, אם מצד אזרחים מרחבי העולם שבאו לקוסובו כדי לצרוך את האיברים הללו באין מפריע ובסיועם של רופאים שהיו מוכנים, לכל הפחות, להעלים עין מהנסיבות.
בכל הקשור לבני משפחת שפרן, הם חזרו לארץ לפני כשבועיים, בין השאר לאחר שהשופט הדן בעניינם שוכנע כי מצבו הפיזי והנפשי של שפרן הוא רגיש ושביר. בני המשפחה סיפרו השבוע כי אינם מורשים להתראיין בגלל הגבלות משפטיות הקשורות למשפט בקוסובו. בימים אלה הם מתלבטים מה לעשות כדי להימלט מהצרה הזו - שהחלה כבעיה רפואית והפכה לבעיה פלילית.
מצבם הכלכלי, הם אומרים, נורא. כדי לגייס את 130 אלף הדולר ששולמו להראל מראש, כמקובל, הם רוקנו את כל חסכונות המשפחה שנחו בבנקים, מכרו נכסים ולקחו הלוואות בתנאים לא מועדפים. הם טוענים שנזנחו פעמיים: פעם אחת על ידי מדינת ישראל, שלא הותירה להם ברירה אלא להרחיק עד קוסובו ולהסתבך עד צוואר בפרשה שממנה אינם יודעים כיצד לצאת. ופעם שנייה על ידי משה הראל, מתווך האיברים שסיבך אותם עם משרד התובע הכללי בבלגרד לענייני פשעי מלחמה.
"אני יכול להגיד לך בצורה מאוד עדינה", אמר לי אחד מבני המשפחה, "שבצלאל ומיקי (מיכאל, הבן-ב.ג) נפלו פה קורבן להתנהלות מדינת ישראל. אני אומר את זה בכאב. יש אנשים שלא מציעים להם שום סעד, וזה המקרה. הוא לא הצליח לעשות שום ניתוח בצורה חוקית וראויה, ויכול היה למות.
"זו משפחה טובה שנקלעה לסיטואציה של אחד למיליון, ובצלאל עצמו לקח את זה מאוד קשה מהבחינה הנפשית. מאוד, מאוד, מאוד. הם לקחו את כל החסכונות שלהם, פלוס הלוואה בבנק, בשביל לעשות את ההשתלה הזאת. אנשים נורמטיביים לחלוטין, בן אדם שהיה במשך 30 שנה מנהל בית ספר. והוא עשה את מה שעשה מסיבה אחת - כדי להציל את עצמו. נפלנו פה קורבן, ואני מבקש שתבין גם את הצד שלנו. חשוב שהקול של המשפחה יישמע, וחשוב שזה יהיה תמרור אזהרה למשפחות אחרות, ויותר מזה אני לא יכול להגיד".
צריך להגיד: חייו של שפרן ניצלו. לולא העניק כל מה שיש לו עלי אדמות למתווך איברים מפוקפק, הוא היה מת. אבל המחיר הוא פשוט בלתי נסבל.
סיפור ההסתבכות של משפחת שפרן עם רשויות החוק הבינלאומיות עדיין לא הסתיים. סיפור ההסתבכות של מאות משפחות אחרות, הממתינות בתור להשתלה באפיק היחיד הפתוח עבורן - רכישה לא חוקית של איברים מתחת לשולחן, תמורת מאות אלפי דולרים - עדיין לא החל. מעצרו של משה הראל רחוק מלהיות סוף פסוק. באופן משונה, הוא רק יועיל למתווכים אחרים הנהנים מההפקר.
במהלך הכנת התחקיר שמעתי, למשל, על מתווך ישראלי נוסף שביקר בקוסובו לפני מספר חודשים, עוד לפני ההשתלה של בצלאל שפרן. לבסוף קיבלתי את שמו ומספר הטלפון שלו. נדהמתי לגלות כי מדובר בגיבור מלחמה לשעבר, תת אלוף במיל', בעל עיטור העוז במלחמת יום הכיפורים.
בשלב מסוים בחר זמיר לתרום מניסיונו הציבורי והצבאי לשדה תעסוקתי קצת אחר: תיווך איברים. שותפו של זמיר הוא ישראלי בשם אביגד סנדלר, בעל חברה בשם "אתגר טקטיקה", שתאריך ייסודה הוא דצמבר 2004 וכתובתה הרשומה היא כתובת ביתו של סנדלר בהרצליה. אם להאמין לזמיר, אליו ואל סנדלר חבר כיועץ מקצועי שם שכבר הכרנו: פרופ' זכי שפירא.
לפני מספר ימים התקשרתי לזמיר. הצגתי את עצמי כבחור צעיר המחפש כליה עבור דודו. זמיר שאל לגילו של דודי ולסוג הדם שלו. "בארץ", אמר זמיר, בחושפו את שיטות הפעולה של סוחרי הכליות, "אתה יודע איך זה עובד - נרשמים, מחכים, כל אחד והמזל שלו. הדבר השני זה ההשתלות בחו"ל. . . אנחנו בבלגן עם הנושא הזה של ההשתלות מן החי, כי אין מקום שלא סגרו לנו. . . שבוע שעבר חזרתי מדרום אמריקה, נסעתי עם חולה והיינו צריכים לחזור, כי בסוף לא עשו לנו את הניתוח. . . אבל בעוד שבועיים יהיה לי פתרון, אני מקווה".
שאלתי על השתלות בקוסובו. "ניתחנו בקוסובו", אמר זמיר. "אבל סגרו לנו את המקום. זה היה פתרון מצוין, וקרוב".
בשיחה נוספת שאלתי את זמיר אם יש אפשרות לקחת רופא ישראלי מפה, שיתלווה להשתלה בחוץ לארץ. "תשמע", אמר זמיר. "מנתחים שם פי עשרה מאשר בישראל. בזה אין לנו מה לדאוג. פרופ' שפירא, שהיה בכיר מנתחי ישראל, נאמבר וואן, עם 2,000 ניתוחים , הוא עשה את כל הבדיקות האלו עם הרופאים האלו, בבתי החולים. ואם אתה רוצה להביא רופא שלך - תביא, מה אכפת לי".
שפירא בדק את הרופאים האלה, שאתם עובדים איתם?
"בטח, מה זה".
והוא אמר שהם בסדר?
"לא, הוא אמר שהם לא בסדר והמשכנו. אני אומר לך! הוא בדק!".
טוב , עליו אני בטח סומך.
"תשמע, יש אפשרות לעשות. אני לא רוצה להגיד לך איפה, למה מיד אתה, כמו כל ישראלי, מפטפט, אני לא מספיק להוציא את החולה, סוגרים לי את המקום. אבל זה אצל אותם הרופאים ששפירא בדק".
אז איך מתקדמים?
"תשמע, מאחר שהשיטה וכל הדברים שמסביב הם לא, אה, בישראל הם לא כשרים, אז אנחנו צריכים לבוא לשם עם תורם משלנו, מפה. אני אומר לך מאיפה התורם וזה, ואתה לוקח אותו, ועושים הסכם מחייב עם התורם. וזה עולה 35 אלף דולר, התורם. והבדיקות שצריך לעשות, כדי שיהיה מותאם כמו שצריך. . . לא משלמים את הכסף הזה, אלא שמים אותו בנאמנות אצל עורך דין, וברגע שמבצעים את הניתוח הבן אדם פודה את הכסף. יש לזה פלוס, שהם מכינים את הבן אדם כמו שצריך. כי אני נסעתי לאיזשהי מדינה לפני חודש, ושני תורמים לא הגיעו. וזה נזק נוראי. . .
שאלתי , לסיכום, אם יש אפשרות לשלם חלק מהתשלום כעת, ואת היתרה אחרי הצלחת הניתוח.
"אין לי כסף לממן אותך", אמר זמיר. "הבית חולים לא מקבל הבטחות. כרטיסים אנחנו קונים. מלון אנחנו מזמינים. כל ההסעות, כל הדברים, מזמינים. . . תשמע , פעם, כשקופת חולים היתה משלמת, אז היה אפשר לעשות את זה הרבה יותר בקלות. היום, כמו שאתה אומר. . . תדבר עם דוד שלך, ותחשוב על זה, ותחזור אליי. שתהיה לכם שבת שלום, ולהתראות".
נא להמתין לטעינת התגובות
