גילוי לב: מה הביא למותה של דינה במהלך צנתור?
איך קרה שדינה שוסטרמן, אחות ב"אסף הרופא", לא יצאה בחיים מצנתור פשוט שעברה שם? הרופא הבכיר שחתום על טופס הניתוח טען כי המוות נגרם מקריש דם, אבל שיחות טלפון מסתוריות וחוות דעת של מומחה העלו גרסה אחרת. עכשיו תובעת המשפחה את בית החולים בטענה שהרופא כלל לא נכח בניתוח, ושהמוות נגרם בשל הזרמת חמצן בטעות. ב"אסף הרופא" סירבו בינתיים להגיב
"אליעזר? אני יודע למה אשתך מתה", הוא אמר, "הפרטים שנמסרו לך מבית החולים אינם נכונים. אני מוצא לנכון לספר לך את זה, כי אני צריך להוציא את זה החוצה. האשמים מסתובבים חופשי, והם צריכים למצות את הדין".
שוסטרמן קפא במקום. כבר חלפה שנה מאז מותה של אשתו, דינה, שנפטרה במהלך ניתוח צנתור בבית החולים אסף הרופא. מהרגע הראשון הוא הרגיש כי משהו לא בסדר, כי מסתירים ממנו את האמת, אך כל חקירותיו לא הניבו דבר.
"בשנייה הראשונה הרגשתי שאני כמו בסרט מתח או בסדרת טלוויזיה. הייתי מאוד נסער, פתאום מין 'גרון עמוק' כזה מתקשר אליי ועוזר לי להגיע אל האמת", הוא אומר. הדבר הראשון שהוא שאל אותו היה: "למה חיכית?". את זהותו של המודיע הוא לא יודע, והוא גם לא מעוניין לגלות. הוא מכבד ומעריך את פנייתו, וחושב שמדובר במישהו שרצה לנקות את מצפונו. הם שוחחו עוד כמה וכמה פעמים, תמיד ביוזמתו של המקור, כשבכל פעם הוא נותן לו רמזים נוספים, מסייע לו לגלות מה קרה כביכול לאשתו דינה. היום הוא כבר מאמין שהוא יודע.
לפני שנתיים וחצי נכנסה דינה (39) להליך צנתור בבית החולים בו עבדה כאחות. מדובר בהליך פשוט ביותר, שכמותו נעשים עשרות, אם לא מאות, מדי יום ברחבי ישראל. דינה טיפלה בחולים שעברו צנתור מדי יום באותו בית החולים, ונתנה אמון מלא בקולגות. "זה צ'יק-צ'ק. לא ביג דיל. נו, זה גם מה שאני חשבתי", אומר שוסטרמן, שבעצמו עבר צנתור שנים אחדות לפני כן.
הוא כבר הכיר את הפרוצדורה, וחיכה לאשתו מחוץ לחדר הניתוח. כשחלפה רבע שעה, כבר החל לדאוג. "ואז עוברת חצי שעה, 40 דקות, ואני יודע שמשהו לא טוב קורה. אחות, שאני מכיר
חולפת עוד רבע שעה, ושוסטרמן מוכנס לחדר סמוך, עמוס ברופאים. "אמרו לי שדינה היתה מאוד חולה, שהיו לה קרישי דם ושהיא מתה. 'אני מצטער', הרופא אמר לי, ואז השאירו אותי איתה לבד". היתה לו דקה קצרה להיפרד ממנה והוא נסע לביתו, מנסה לחשוב מה יגיד לשלושת ילדיהם, שמחכים בציפייה דרוכה לשוחח עם אמם לאחר שתצא מן הניתוח. "איך אני מסביר דבר כזה לילדים? הייתי בהלם. זה קרע אותי לגזרים".
שבוע לפני מועד הצנתור, ביוני 2006, דינה החלה לחוש ברע והתלוננה על קשיי נשימה. היא התייצבה בבית החולים אסף הרופא כמדי יום לצורך תפקידה כאחות, אך באמצע יום העבודה אושפזה במחלקת טיפול נמרץ, על מנת לעבור בדיקות שגרתיות. מלבד אק"ג, צוות הרופאים הציע לה לעבור גם צנתור.
דינה, שמכירה את הרופאים בבית החולים היטב, ביקשה שמי שינתח אותה יהיה רופא בכיר שנחשב למומחה בתחום (שמו שמור במערכת). אלא שהרופא הזה שהה באותה העת בחו"ל, והיא העדיפה להמתין לו. כמעט שבוע שלם היתה מאושפזת. היא רצתה, כמובן, להיות מנותחת על ידי הטובים ביותר.
מכתב התביעה האזרחית על רשלנות רפואית, שהגישו השבוע בני המשפחה, עולה כי הרופא המבוקש אכן הבטיח לה שיבצע את הניתוח. "פרסונל, פרסונל. בשבילי זאת קללה!", אומר שוסטרמן בכעס ומתכוון ליחס המועדף שזוכים לו עובדי בית החולים כאשר הם מתאשפזים בו. "אז אולי קיבלנו חדר פרטי בגלל הפרסונל, אבל בדיעבד מסתבר שזה קידם אותה צעד אחד אל המוות שלה. אז מה זה שווה? בגלל היחס המועדף דילגו ולא הסבירו לה את הסיכונים שלפני הניתוח, לא עברו איתה על השלבים. הם סחבקים, אמרו ש'הכל יהיה בסדר'", הוא טוען.
אבל הכל היה לא בסדר. הרופאים הסבירו לאחר הניתוח לשוסטרמן שאשתו מתה משום ש"העורקים היו סתומים". לדבריו , וכפי שעולה גם בתביעה, הם לא סיפרו על הסיבוכים בניתוח, לא פירטו את סיבת המוות ואפילו לא הציעו לו לכאורה לבצע נתיחה שלאחר המוות, כפי שמחייב משרד הבריאות. על גליון הצנתור חתום אותו רופא שביקשה אשתו, יחד עם רופא נוסף מהמחלקה.
אך "הגרון העמוק" סיפר לו גרסה שונה לחלוטין. בכתב התביעה נטען כי על פי אותו מקור, הרופא המבוקש כלל לא ביצע את הניתוח בפועל, וכן אירעה לכאורה תקלה חמורה: בטעות הוזרק לעורקיה של דינה אוויר, ולא מים. שוסטרמן טוען בתביעה כי המקור הסביר לו את השתלשלות העניינים באופן הבא: "הבעיה היתה עם תקלה במכונה מסוימת בתהליך הצנתור. הוזרקו מים כדי לבדוק אם המעברים פתוחים. אחר כך אמורים להזריק חומר ניגוד. בדרך כלל הפעולות מבוצעות אוטומטית, אבל כאן, בגלל התקלה, הרופא ביצע את הפעולה של הזרקת מים ידנית, אך בפועל הוזרק אוויר במקום מים, וזה מה שגרם לסתימה בלב. זה לא היה קריש דם, כמו שסיפרו לך".
בנוסף טוענים בני המשפחה גם כי הפרטים שמסר "הגרון העמוק" ביחס לסיבת המוות מתיישבים גם עם חוות דעת רפואית, שצורפה לתביעה, והוגשה בשבוע שעבר לבית המשפט המחוזי בפתח תקווה על ידי עו"ד יונתן דיוויס. לחוות הדעת אחראי פרופ' אלכסנדר בטלר, מומחה למחלות לב ומנהל המחלקות הקרדיולוגיות בבית החולים בילינסון, שהסתמך בהערכתו על דוח הצנתור ועל דיסק הצנתור של דינה.
לצורך הבנת חוות הדעת יש להבהיר כי בהליך הצנתור מבוצעות מספר הזרקות אל העורקים של חומר ניגוד על בסיס יוד, שמופיע בצילום ונועד לשיקוף העורקים ולגילוי בעיות רפואיות. בחוות הדעת מעריך בטלר כי הסיבוך שגרם למותה של דינה נגרם מחסימה פתאומית של שני העורקים העיקריים שנגרמה (כך הוא מעריך לפי הסיכוי הסביר ביותר, ולאחר ששלל את האפשרויות האחרות) "מתסחיף אוויר הנגרם מהזרקה של אוויר מתוך הצנתר לתוך עורק הכלילי". עוד הוא טוען כי "ניתן למנוע סיבוך זה ברוב צנתורי הלב ובמיוחד כאשר מדובר בצנתור אבחנתי כמו במקרה זה. מבחינה זו כשל צוות המצנתרים ותסחיפי אוויר גרמו למותה של גב' שוסטרמן ז"ל".
בדברים אלה נאחז גם עו"ד דיוויס שטוען בפני בית המשפט: "מדובר ברשלנות, במכונה שלא עובדת ולא פחות חמור - בטיוח. אישה נכנסת לניתוח כזה פשוט, מקובל ושכיח, ובסופו היא מתה, ואי אפשר לדעת מה קרה לה כי אין ניתוח שלאחר המוות".
הדרך עד להוכחת הטענות הללו עוד ארוכה והדיון המשפטי רק החל, אבל שוסטרמן רואה בכך סוג של תיקון כלפי אשתו וכלפי השאלות שלא שאל בזמן אמת. "מי מתחיל לשאול שאלות ברגע שהוא מקבל בשורה שאשתו מתה?", הוא אומר, ספק מתנצל. "הייתי בשוק טוטאלי. אבל כבר בשבעה הגיעו אחיות שעבדו איתה, הן היו חברות. שמעתי התלחשויות על כך שמשהו לא היה בסדר. הרגשתי מההתחלה שמשהו מסריח. אבל אף אחד לא היה מוכן להגיד כלום".
אבל כבר חודשים אחדים לאחר שקמו מהשבעה החלו הוא וגיסו לשאול שאלות. והרבה. "במה שזה תלוי, בזמן ובכסף, אני אעשה הכל כדי להוכיח את האמת. כסף? זה באמת כבר לא אכפת לי. חשבתי שאני חייב למשפחה הזאת את האמת שתצא לאור. אמא אני לא יכול להחזיר לילדים האלה, לפחות את האמת אני יכול לתת להם", הוא אומר.
סימני התקופה שעברה עליו ניכרים בו היטב. עיניו כבויות, קולו חלוש, הוא השיל משקל רב. בבית לא מדברים עליה הרבה. הילדים מסתגרים, אליעזר אינו בטוח כיצד יש לנהוג. "קשה לנו לדבר עליה. רק להזכיר אותה בבית זה קשה לי. אני לא יכול להתחיל סיפור במילים 'אשתי היתה כזאת'. אני מתחיל להתפזר. אנחנו חיים בצורה של העברת הזמן", הוא אומר עליו ועל ילדיו, "עוד שבוע עובר, ועוד שבוע. לא הכל התעכל. אנחנו במין דאון. זה ייקח לנו זמן, אבל אני יודע שזה לא טוב לשמור בבטן".
הוא מספר כי דינה היתה "טיפוס שיכול לעשות הכל", ללמוד לתואר מוסמך של אחיות, לגדל שלושה ילדים, לעבוד משמרות ואפילו לצאת לפיקניק ספונטני באמצע הלילה. "רק עכשיו אני מעריך באמת את מה שהיה לי, והפסדתי", הוא אומר. לפני כמה שנים, אף אחד לא היה שומע אותו מדבר ככה.
שוסטרמן היה גבר שתקן וסגור. את מחשבותיו שמר לעצמו, את רגשותיו מיאן להפגין. עם דינה הוא תקשר בעיקר במבטים. "היא קלטה אותי הכי טוב. לא היינו צריכים לדבר, היא ראתה עליי הכל בעיניים", הוא אומר לקראת סיום השיחה.
הוא שופך עוד שקיק סוכר אל ספל הקפה, למרות שלא נגע בו מהרגע שהתיישב. הוא מביט מסביבו. למרות ההמולה, הוא לא נלחם בדמעות שמתעקשות לרדת. דינה היתה גאה בו. "לא אכפת לי מה אנשים חושבים. היום אני הרבה יותר מדבר, משתף. אני חושב שהיא היתה נהנית לראות איך אני היום", הוא מהרהר. "פתאום אני חושב על כל הדברים שיכולתי לעשות בשבילה ולא עשיתי. בית קפה אחר הצהריים? או להביא פרחים ביום שישי? מי בכלל חושב על הדברים האלה ביומיום? רק אחרי שקורה אסון, אז אתה מתחיל לחשוב. אבל אז זה מאוחר מדי".
בבית החולים אסף הרופא העדיפו שלא להגיב כעת, והסבירו כי עליהם להמתין עד להגשת כתב ההגנה לבית המשפט.
נא להמתין לטעינת התגובות
