יומן סרטן: אמא עם קרחת על הראש
אחרי שהם שמעו מחברים בכיתה שאמא שלהם עדיין חולה בסרטן, הודיה הראתה לילדים את הקרחת הזוהרת ואני הסברתי להם על הטיפול שבדרך. לפעמים היא מתעצבנת עליי ואומרת שאני ביקורתי כלפיה, ולי נשבר לחטוף ממנה על הראש. כי מביקורת לא מתים, ומסרטן?
הודיה נפלה לשינה עמוקה ב-8 בערב. הכוחות והאנרגיה אזלו, היה יום קשה של נפילות מתח, של דכדוך ודיכאון, של רחמים עצמיים, של עצב, כאב ובלבול, של למה אני ומדוע, ודמעות שלא זלגו כי כבר יבשו בשל שימוש יתר. החברה ט' התקשרה אליי והסבירה לי שחשוב לבכות. אני בוכה מבפנים וגם הבכי שלי נובע מתוך התרוממות נפש והבנה שיש תקווה.
"הזכות לבריאות" היא אחת מזכויות האדם המוכרות במשפט הבינלאומי. אנחנו מממשים את הזכות הזו כל בוקר: השגת זריקות, ארגון מגירת התרופות, בליעת התרופות ללא בלבול, ריצה לבתי מרקחת, בדיקות דם, משלוח התוצאות בפקס, הרמת טלפונים לקבל הנחיות טיפול, ריצה לקבל אינפוזיה, שיחות עם הרופא המטפל, ארגון תיק לאשפוז, ריצה להתייעצות עם רופאים, רבנים וחברים שהתנסו במחלה בעבר.
קיבלתי את הטלפון הראשון מאשתו של חבר, שיבוא לתרום לנו דם מארה"ב. דמו הוא מסוג A, ואני מעדיף שדמה של הודיה יתחבר ויתאחד עם דמם של חבריי, וכך החברות בינינו תעמיק. זה מצחיק לחשוב במונחים של קשר דם, אך כאן המציאות עולה כל כל דמיון.
היום נתתי להם הסבר מפורט על השתלת מוח
החלטתי לכתוב על המוות, ולא להתעלם מהמילה הזו. המחשבות על המוות אכן עולות ואין לי שליטה עליהן. הבוקר צעדתי בחוף הים כשעתיים לצורך איסוף כוחות, ונפגשתי באקראי עם ידידה שאמה נפטרה מסרטן. בדיבור קולח היא הסבירה לי שאין פתרון לסרטן שהתפשט לריאות, שאמא שלה החזיקה 15 חודש בלבד לאחר גילוי המחלה ושהיא החליטה לוותר על הטיפול הכימותרפי ולהתמקד בהומאופתיה. בת 62 היא היתה במותה.
לאחר השיחה חל בי איזה מפנה, צריבה בתודעה. הבנתי שאנו בעצם הולכים על חבל דק "על החיים ועל המוות", וזה הופך להיות ממשי. אנחנו ביחד, מסגרת, משפחה, אבל ברגע שצלע אחת נקטמת או נגדעת, כאילו כרתת את הענף שאתה יושב עליו. איך מסבירים לילד קטן ש"אמא מתה"?
אני טומן ראש בחול ואומר שהגישה האופטימית לחיים משפיעה על החיים עצמם. האם אלה הימים האחרונים בהם היא רואה ים, שמש, כחול, ילדים משחקים בחצר? בוודאי שלא, אך לא אכחיש שהמחשבות באות בצרורות ומעלות נימוקים לכאן ולכאן.
תאים. תאים של תקווה. תאים של חופש. תאים לבנים. תאים אדומים. תאי עצב. תאים בריאים. תאי בריאה. תאים מתחדשים. תאים דנדריטיים. תאים מציגי אנטיגנים. תאי בטא. תאי T. תאי פיטום. תאי פלסמה. תאי זיכרון. לויקוציטים. נויטרופילים. באזופילים. לימפוציטים. כל אלה ועוד הם מושגים המופיעים בדוח מודפס לאחר בדיקת הדם היומית. הספירה ירדה היום מ-14,800 ל-4,300. זו הסיבה שהחלטנו לקבל זריקה להעלאת הכדוריות הלבנות, ולכן הרופאה יעל מגיעה אלינו בכל לילה בעשר, מזריקה והולכת לדרכה.
שלושת הימים אחרונים היו קשים פיזית ונפשית כאחד. הודיה נכנסה לטראנס דיכאוני, ואני מנסה לשדר עסקים כרגיל (שזה לא פשוט, בעיקר לאור התמוטטות הבורסות בעולם). כאשר העליתי את הנושא בפניה, זו התשובה שקיבלתי: "אתה רצית שאקבל טיפול כימותרפי, אז אל תתלונן ותתמוך בי, אל תקשה עלי. סביר שכל אדם קרוב שנמצא ליד חולה, ובעיקר חולה סרטן, יצטרך לקבל עליו את כל התסכולים של זה שהוא סועד.
לעיתים נשבר לי. מה, אני רק בן אדם. כל מילה שאני אומר נשמעת כאילו אני נגד, כאילו זה אני שהכרחתי אותה לעבור טיפול כימותרפי. הודיה מעוותת את המציאות, אני איבדתי מעט את הסבלנות. אבל אני תמיד מתעשת. גם קיבלתי נזיפה מאחותי. חייבים עצבים של ברזל, נשמה יתרה, ולהיראות כל הזמן גבר.
הודיה מבקשת תשומת לב אין סופית והיא במרכז העניינים. אמש לימור הביאה לה חמסה נגד העין הרע. טוב שלא הביאו לנו דגים כי אין לנו עניין להסריח את הבית, לפחות לעת עתה. הודיה נאחזת בכל תקווה, הביטחון העצמי התרסק, כושר השיפוט לא מבחין בדרך, והיא לא יכולה להתרכז ולקרוא ספר. קיבלה במתנה את ספרו של לאנס ארמסטרונג, קראה את התקציר מאחור והסתפקה בכך.
אני אומר לה, "למה שלא תכתבי את אשר עובר עליך, יקל על אופן ההתמודדות והמשברים שאת עוברת, הכתיבה מחזקת כמו שיחה אצל פסיכולוג". היא עונה לי בעצבים, "אתה הרי לא מבין אין אני יכולה להתרכז,איבדתי את הסבלנות כלפי עצמי,אני מתקשה לראות דברים בבהירות,אל תבקר אותי כל הזמן. רק תתמוך בי".
הודיה עסוקה כל העת במכאוביה. היא החלה לשתף חברות, מצחקקת עימם ובאותה עת בוכה במעבר חד. המבט שלה איבד את חיותו, צבע הפנים חיוור, עצמות הלחיים בולטות, היא חובשת כובע צמר שמכסה את כל הקרקפת, כל הראש נבלע בכובע צמר, לא רואים אלא רק פנים זעירות. היא מתחבאת בתוך הכובע,כאילו מסתתרת מעצמה.
היום אנו הולכים יחד לפסיכולוגית, ושם אני כבר אחטוף על הראש על כך שאני כל העת מבקר. הבעיה היא שאם אסתום את הפה הודיה תיפול לתחתית. היא מחפשת את זה להרס עצמי, כי התרופות חיסלו את שיקול הדעת ואת ההיגיון הבריא שלה.
בכל מקרה, גם אם לא אעמוד על המשמר אקבל ביקורת. לא נורא. מתים מסרטן (לא במקרה שלנו), לא מביקורת.
נא להמתין לטעינת התגובות
