יומן סרטן: יום קשה עבר על כוחותינו בבית החולים
הודיה נתקפה כאבים איומים בעמוד השדרה והתחילה לצעוק את המנטרה "אני רוצה למות", אבל ביום שאחרי היא נלחמה באגרופים. ירון, השכן שלנו למחלקה שחטף לוקמיה במפתיע, מעשן כל היום ומטייל עם אשתו והבנות. חברה של הודיה רקחה לה דבש ביתי מחרובים, הטרנד הנוכחי בהתמודדות עם הסרטן. אין ספק, החיים דבש
האחיות והרופאה נלחצו קמעה ולאחר התייעצות היא קיבלה מורפיום ועוד כמה תרופות להרגעה ולשינה. זה היה מחזה עצוב וקשה. מה לעשות שאנחנו לא בוחרים את תופעות הלוואי. הנפש היא חלק מהמשחק ועלינו לטפל גם בה. ואכן, מהיום הודיה תקבל הכוונה ויעוץ פסיכולוגי איך להתמודד עם המחלה.
הצעקות והכאבים הרקיעו שחקים. הודיה התכווצה במיטה כמו עובר ביום היוולדו ללא יכולת תזוזה, עם בכי קורע לב. אני מזעיק את הצוות הסיעודי, את כל מי שלובש חלוק. האמת היא שאין צורך להזעיקם כי הם מתייצבים בהינף יד.
הודיה ביקשה לנתק את עצמה מהאינפוזיה, קמה וישבה באי שקט טורדני. אני אוחז בה ומחבק בכל כוחי, מדבר מילות הרגעה, כנ"ל אשרף האח מכפר קרע, עם מבטא כבד. יש לו ידע רחב ביותר בכל תחום התרופות ומהותן. גם אירנה האחות מנסה לדבר על ליבה של הודיה. כל אינדיבידואל מגיב אחרת לטיפול ולמחלה. מה שחשוב הוא שבמבחן התוצאה הודיה תבריא וכך יהיה.
אחר כך הודיה הייתה בטראנס, מעין מצב תודעתי בלתי נורמאלי, בין שינה לבין ערות, לאחר כל הקוקטילים שקיבלה. היא התנתקה מהסביבה, בהתה בחלל האוויר. האח אשרף קרא בשמה וביקש ממנה למקד מבט. אך אצלה התרחשו שינויים היפנוטיים עצמאיים. היא יצרה מצב תודעתי חליפי, שהתבטא בתחושות, בתפיסה, ברגש ובקוגניציה.
שלוש מחברותיה של הודיה הופיעו והחלו לעסות אותה, ללטף ולחבק, לגעת, לדבר, לצחוק, לבכות. הן הפעילו את כל החושים, בעוד אני ניסיתי להפעיל את החוש השישי ולקלוט מידע באופן פארא-פסיכולוגי... האמת היא שנדחקתי לקרן זווית וזה היה מצוין. קבוצת התמיכה השתלטה על המרחב. זו יושבת לידה, זו על
כיבינו את האור והטלביזיה ונכנסו לנירוונה של שקט. יצאנו מעין הסערה. זו היתה חוויה מתקנת. על אחד הקירות, כתבה אחת המבריאות (מהיום אין חולים או חולות, יש מבריאים ומבריאות): "למרות ששהיתי בחדר בידוד, בעקבות הצוות הרפואי מעולם לא הרגשתי בודדה". משפט חזק, משפט מפתח, שינחה אותנו בתקופת שלושים ימי הבידוד.
לקראת הצהרים מסתיים רצף של 24 שעות כימותרפיה ונשארת שעה אחת נוספת להשלמת הסיבוב הנוכחי. הודיה, באגרופיה הקטנים, הראתה לנו קרב איגרוף מהו. היא כיווצה את אצבעותיה כלפי פנים והחלה לנפנפם באוויר. אמרתי לעצמי: הנה, היא נלחמת פיזית בסרטן.
שבוייה, חשופה בצריח - כך אני מגדיר את מצבה של החולה "הודיה" במערכת הבריאות. לאו דווקא בקונוטציה שלילית. הודיה שבוייה בידי חסדי המערכת, הקופה הכללית, בית החולים וצוותו, הצוות הסיעודי, הרופאים, חברות התרופות, מימון הממשלה, צוותי המחקר וכל אלה שאמונים על המלאכה. מהתרשמות שלי ממחלקת מוח העצם והאונקולוגית, הטיפול הוא ברמה של חמישה כוכבים. היחס, המסירות, תשומת הלב, הסבלנות, השקט הנפשי, המקצועיות, והידע - כל אלה חברו יחדו להרגשת ביטחון.
הודיה נכנסה למחלקה בחשש ופחד גדול. בגמר הטיפול הראשון שארך שלושה ימים, היא יצאה חזקה, מאמינה, אופטימית. בדרך, אנו צוברים חברים. למשל שלומית, השוכבת בחדרה של הודיה. ילדיה השתחלו לעיתים למיטתה, האחד כבן 14 והשני כבן עשרים. השקט שלה מדבר בעוצמה.
בחדר 20 שוכב ירון שחטף לוקמיה בהפתעה. הוא מאושפז לחודשיים עם טיפולים כימותרפיים אגרסיביים, אך כל היום מטייל עם אשתו ובנותיו עימו. הוא מעשן כבד, שמן ואוהב לאכול הכול, כך לדברי אשתו. לא מוכן לשנות את הרגליו. לא אתפלא אם ייצא למרפסת לקחת שאכטה כדי להקל את כאביו.
אני קשוב לכל רחש, מחפש חומר לכתיבה, מסתכל בתוך פחי האשפה, הרי סופר אשפתות אנכי. אני מסתכל על הכול בהומור, אך הכאב והסבל קשים לתיאור. אני עסוק בשני דברים: א. להחזיק להודיה את היד. ו-ב. לטייל במחלקות, בחדרים ובבית החולים ולצלם את המצב בזמן נתון.
שמעתי בחדשות כי מדי שנה מצטרפים 25,000 חולים חדשים למועדון הסרטן. אם אדם אחד יישם את מילותיי, אז הצלתי נפש אחת בישראל. הסרטן זו לא גזירה משמים. ניתן להביסה. ההחלטה היא אישית של כל אדם, עצם ההחלטה להתמודד תיתן כבר את התשובה.
לעולם אל תרימו ידיים! שמעו לעצות הרופאים, אך הקשיבו גם לקולות הפנימיים שלכם. מי כמוכם מכיר את עצמכם. מחלת הסרטן היא עוד מחלה. בעזרת האמונה בעצמכם ובעזרת המדע תחזרו לחיים מלאי תקווה ותפסיקו להיות "שבויים". בקשה נוספת, מכל הבריאים: אנא תרמו מוח עצם לעצמכם או לאחרים. זה דבר חיוני מאין כמוהו ומציל חיים ונפשות. אכתוב על כך עוד בהמשך.
"ברוך אתה ה אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים, נקבים חלולים, חלולים גלוי וידוע לפני כסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם, אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת. ברוך אתה ה רופא כל בשר ומפליא לעשות".
על המדף במחלקה למוח עצם יושבת לה קופסא קטנה ובה רצועות נייר מלבניות חתוכות למשעי. על הנייר כתובה התפילה. אימצתי את התפילה ואני מסתובב עמה במקום של כבוד בארנק. בכניסה לאיכילוב ישנה חנות פרחים. שמתי לב שבסביבות 2 היא נסגרת. אני מניח שלא נשארים פרחים בשעה הזו. מרוב חולים לא רואים את היער. חוץ מזה יש בית מרקחת ודראגסטור ובית קפה ומסעדות של מזון מהיר. זו הדרך האופציונאלית לעלייה למעלית. בכניסה או ביציאה אתה כבר תחטוף או תקנה משהו. בקיצור, בית חולים מייצר לא רק בריאות, אלא גם כלכלה.
בשוטטות שלי בבית החולים, ואני מקווה שלא יעצרו אותי על כך, נתקלתי בחוברת הנושאת את השם "במרכז העניינים". מדובר ברבעון המרכז הרפואי תל-אביב. שאלתי את עצמי האומנם מחלת הסרטן על היבטיה היא במרכז העניינים. בעמוד הראשי מופיעה תמונה של מסוק עם הכיתוב הבא "טיפול נמרץ בהיטס". אחת הכתבות נושאת את השם "מתכוננים לכל תרחיש". האמת, זה די מפחיד רק לחשוב על כך, לכן אמנע מלכתוב פן הנבואה תגשים את עצמה. התרחיש היחידי מבחינתנו הוא שהודיה יוצאת לתחרות מרתון תל-אביב. ברבעון בית החולים מצאתי פרויקט בשם "טיפול קלאסי", פרויקט מוסיקאלי המיועד לחולים. אחפש אותם בהמשך האישפוז. במצבנו, מוסיקה קלאסית היא כמו ארוחת גורמה. זה ירגיע את הודיה ויעזור בדמיון המודרך.
"בתוך הגוף, עמוק, עמוק, שוכנת לה הנפש. איש עוד לא ראה אותה, אבל כולם יודעים שהיא קיימת". כך כתבה מיכל סנונית בספר ילדים שהפך עם השנים לספר מבוגרים. הוא נותן לנו השראה. גורם לנו להאמין שהאופק בהישג יד.
אמש הודיה קיבלה את הזריקה, ולאחר כמה שעות היא סבלה משיתוק חלקי בגב שמנע ממנה לקום לכמה דקות. היא גם קיבלה קוצר נשימה שכנראה נבע מן הפחד, וכאן ציפור הנפש לקחה חלק. הנפש נחבטה, הוסטה קמעה, קיבלה אישיות בפני עצמה, קמה על רגליים אחוריות ועזרה להודיה להתאושש. לציפור הנפש יש תפקיד מכריע במלחמה הזאת.
הודיה מבקשת ממני לתאם פגישה עם רופא נוסף שאינו מתוך המערכת שבו אנו מאושפזים, ואני איני פונה לרב פירר, אלא לאינטרנט. מאתר שם פרופסור שזכה בפרס יוקרתי בטקס רב רושם בפלורידה עבור הישגיו בתחום חקר הסרטן. הוא מטפל בממוצע במאתיים חולים בשנה. פניתי למספר חולים שטופלו על ידו ושלחתי לו מייל עם פירוט המחלה והמצב הנתון. לא עברה שעה והודיה קיבלה טלפון ישיר ממנו. הוא הזמין אותנו למרפאה שלו. כבר ישבנו עם מיטב הרופאים, כולל המפענחת של מכון האיזוטופים, שהיא מומחית בתחומה. אבל מה לא עושים בעבור שקט נפשי.
החדר שקיבלנו באיכילוב מצא חן בעינינו מיד, כאילו באנו לקנות בית: הניקיון, הצבעים הבהירים, הנוף, וכמובן חברתנו לחדר. צריך קצת מזל בחיים. אנו תקווה שאכן הבחירות שלנו נכונות. כל כולנו במאבק במחלה. לא קיבלנו כלים – רכשנו אותם במהלך הדרך. מזל שיש אינטרנט. זה כלי מדהים שמלווה אותך בכל צעד ושעל, כמו כלב נאמן. נזרקת תרופה לחלל - מיד חיפוש בגוגל. זה נותן תחושת סיפוק שאתה לא יושב כמו טמבל ולא מבין את המושגים.
הודיה יצרה קשר עם כוהנת רפואה טבעית המתגוררת בירושלים ומשכירה צימרים לחולי סרטן. היא הסבירה להודיה באופן שאינו משתמע לשני פנים שהטיפול הכימותרפי הוא זה שהביא לה את הסרטן פעם שנייה. שאלתי את הגברת הכיצד מיליוני אנשים הבריאו מטיפול כימותרפי. זה טיפול בינלאומי ואיך היא מעיזה לקחת אחריות כבדת משקל כזו? הורדתי את הודיה מהענין. הצימרים אמנם ממוקמים במקום יפה מאד, אך יש מקומות יפים ממנו.
במהלך חיינו אנו עוברים משברים ומהמורות. אנו נדרשים לקבל החלטות כבדות משקל. קיבלנו החלטה הרת גורל בלית ברירה. עכשיו אנחנו מובלים ומקווים שההנהגה הרפואית שונה מההנהגה הפוליטית. תחושתי האישית שאנחנו בדרך הנכונה. נצעד במשעולים ונקבל הודיה חדשה, מלאת תאים של תקווה וחופש.
יש להודיה חברה ערבייה שהלכה ורקחה לה דבש ביתי מחרובים. נפוצה שמועה שדבש חרובים הוא הטרנד הנוכחי בהתמודדות עם הסרטן. שוברים חצי ק"ג חרובים מבושלים לחתיכות קטנות, מבשלים בליטר מים למשך כשעה, מסננים ומקבלים סירופ מתוק. המקרר שלנו מלא בזה. החיים דבש. האמנם?
יהושוע קנז אמר באיזו כתבה עיתונאית, כי "אדם נופל אינו שומע שירת מלאכים". ואני שואל איך נצמדים לאהבה, איך מחזיקים אותה כדי שלא תברח. פתאום באמצע היום משום מקום אתה מסתובב עם טפיל ששמו סרטן. אני משתדל להפגין הומור אך הודיה היא זו שנאנקת, גונחת, מתה מפחד, נאטמת. ביקשתי מחברותיה של הודיה לשלוח לה מסרוני בדיחות, לסלולארי.
הודיה יצאה למסע של חייה, מסע אל הלא נודע, שבו רב הנסתר על הגלוי. הכל מלא חששות, פחדים, דאגה, הרפתקה. היא עימתה את עצמה עם הנתונים הסטטיסטיים, המציאה את עצמה מחדש, ערכה מסע הכרות עם האני, פנימיותה, כוחה הנפשי והפיזי. היא החליטה לקחת את כל הכוחות שעוד נותרו ולנצח את האויב מבית. אנחנו בתחושה של מובלים, אך שלמים ומוכנים לקרב. א.ב יהושע כתב על "השיבה מהודו". אני רוצה לכתוב על "השיבה הביתה". זה כל מה שאנחנו רוצים. בינתיים אנחנו חשופים בצריח, כפי שכתבתי. אנחנו חייבים ללכת בדרך שהותוותה לנו. לאן שנלך - לשם נגיע.
נא להמתין לטעינת התגובות
