בניצול: הטרדה מינית בחדר הטיפולים
במשרדו של עו"ד דניאל סרור שוכבים 18 תיקים של מטפלים שחשודים בניצול מיני. קלסר ליד קלסר מצטופפים שם עברייני מין, חלקם סדרתיים, חלקם אפילו הסכימו לשלם למטופלים במסגרת פשרה. רובם המכריע יחמקו מעונש, ימשיכו לטפל וליהנות מחיסיון מוחלט על שמם. מי יודע, אולי אתם בדרך לחדר ההמתנה שלהם
כדי שיעמוד בהוצאות הטיפול הציעה ד"ר כפרי להמיר את התשלום בעבודות גינון בביתה. "היא ביקשה שאבנה בגינה בוסתן. נפגשנו לבחור עצים, יצאנו לסיורים במשתלות. כל הזדמנות היתה סיבה להיפגש. יום אחד היתה נזילת מים קטנה אצל השכנה למעלה והיא הזעיקה אותי מתל אביב. הגעתי, לא יודע למה. הייתי טמבל. הייתי מהופנט, משתף פעולה, אהבתי להיות בקרבתה". פגישה אחת בקליניקה הסתיימה בנשיקה לוהטת, משם הדרך למיטה היתה קצרה. "התחלנו לצאת. נפגשים, מבלים. היא המשיכה לטפל בי, טיפול לכל דבר. בקליניקה לא היינו מדברים על מה שעשינו אתמול בלילה. היתה הפרדה מוחלטת".
ד"ר כפרי לא ראתה בקשר עם נסים סטוץ חד פעמי. "היא דרשה שאעזוב את אשתי", טען בכתב התביעה. "הבנתי שהיא רוצה להקים איתי משפחה על חשבון המשפחה שלי. נכנסתי לטירוף, הבנתי שלחיות איתה אני לא רוצה. תחת כל הקסם וההיפנוזה שלה הבנתי שמשהו רע קורה. היא אמרה,'אנחנו אלכימאים. עשינו מזהב חרא'. אמרתי לה: 'את פסיכית עם רישיון'. התחלתי להרגיש שמסתיימת הדרך, אין לאן ללכת, אין מחר. ביקשתי שהיא לא תתקשר אליי יותר".
השניים נפרדו, הטיפול נקטע, ונסים חשב להתאושש הרחק מהקליניקה של ד"ר כפרי. "הרגשתי שאני מתפרק לגורמים. האישה שואלת אותי 'אתה לא אותו אדם, מה קרה, שכבת עם תמר?', אמרתי לה כן. היא הלכה מיד לשירותים ושלשלה. חשבתי על התאבדות. הייתי בדיכאונות, מפרפר בין חיים ומוות. הרגשתי אדם נרדף. מצאתי נחמה בג'וינטים, ועוד תרופות, קוקטיילים. לא עובד, לא מסוגל לזוז. כשאשתי הלכה לעבודה, הייתי מתקשר אליה ואומר 'תבואי'. הלכתי לטיפול שיעזור לי לצאת מהטראומה של המפגש איתה. הקליניקה של המטפל החדש היתה ליד הקליניקה שלה. הייתי מגיע מוקדם, והולך לבית שלה. מסתכל, בוהה. כמו אשת לוט. אם אתה מסתכל אחורה, אתה נהפך לגוש מלח".
כמה שנים לאחר האירוע אזר נסים כוחות ותבע את ד"ר כפרי בבית המשפט המחוזי בירושלים. כפרי, המתוארת בכתב ההגנה כ"פסיכיאטרית מוכרת ומצליחה המטפלת בלקוחות רבים", טענה שמעולם לא היו בינה לבין נסים יחסים רומנטיים או מיניים ושכל הטענות נגדה שקריות. אחת הראיות המרכזיות של התביעה היא שיחת טלפון בין השניים, שבה נשמעת ד"ר כפרי אומרת: "... בחיים אני לא חשבתי שאעבור את הקו האדום הזה... אני חושבת ששנינו היינו מאוד מוכשרים בלפגוע אחד בשני. זה הפתיע אותי מאוד. . . לא הצלחתי להשתלט. לא עליך, לא עליי".
לפני כשנה קבע השופט צבי זילברטל שד"ר כפרי אכן קיימה יחסי מין עם נסים בעת ששימשה כמטפלת שלו. המשפט עוד לא הסתיים, ותוך כמה חודשים יוחלט על סכום הפיצויים. ד"ר כפרי שוהה בחודשים האחרונים בחו"ל, ועורך דינה, אבי אלרום, העביר ל"סופשבוע" את התגובה הבאה: "החלטת בית המשפט היא החלטת ביניים. בסופו של דבר, הרופאה מקווה שטענותיה כי לא היו יחסים מעבר ליחסי מטפל-מטופל יוכחו. לדברי ד"ר כפרי, מעולם לא היתה חריגה מהקשר הטיפולי ביניהם. וגם מהחלטת בית המשפט עולה שאין ראייה אובייקטיבית הקובעת אחרת. יש לזכור שבמשפט אזרחי בית המשפט קובע לפי הסתברויות".
לפי עו"ד דניאל סרור, שהגיש את התביעה בשם נסים, פרקליטה של ד"ר כפרי לא מדייק. "זו לא החלטת ביניים ולא יתקיים דיון נוסף על עצם השאלה אם היו או לא היו יחסים אינטימיים. הדבר היחיד שנותר לקבוע הוא גובה הנזק".
הסיפור של נסים אינו מקרה בודד. מחקרים שנעשו בחו"ל מראים כי בין חמישה לעשרה אחוזים מהמטפלים הגברים קיימו יחסי מין עם מטופלים. אלא שרוב המקרים האלה לא נחשפים, שכן הקורבנות לא מתלוננים. הבושה וטראומת הבגידה גורמות לרובם לנצור את הסוד, או לחשוף אותו רק בפני המטפל הבא שלהם. גם המקרים המעטים שבהם ננקטו הליכים משפטיים, הסתיימו ברובם בפשרה כספית תוך הסכמה על חיסיון פרטי המטפל. כך, בחסות בית המשפט, ממשיכים הפסיכולוגים והפסיכיאטרים שמעורבים בהם לטפל בפציינטים חדשים, מבלי שהמידע המרשיע יגיע לציבור.
בחודש האחרון הגיעו לידי "סושפבוע" 18 תיקים משפטיים שעסקו ביחסי ניצול מיני בין מטפלים למטופלים. בכולם טיפל עו"ד דניאל סרור. ברובם (12 מקרים) מטפל גבר ניצל מטופלת אישה, אבל יש גם מקרים שבהם מטפלת ניצלה מטופל
אלא שמפגש פנים אל פנים עם מטופלים מנפץ את הרומנטיקה הנאיבית הזאת. השיחות איתם חשפו את האשליה הגדולה, את יחסי הכוח המעוותים ואת התחושה של רבים מהם כי חוללו, תחושה שדימו לגילוי עריות.
"באת לטיפול", מסביר הפסיכיאטר ד"ר אמיר מנדל, "משמע באת עם מצוקה, לתקן משהו. הכלי הראשוני שבאת לבקש כחוויה מתקנת הוא האמון, סביבה שאתה יכול לסמוך עליה. לא זו בלבד שברומן האמון הופר ברוטלית, שמת את יהבך על מישהו שניצל אותך במקום הכי רגיש מבחינה ערכית ורגשית: במיניות שלך. זה כמו ניצול מיני של ילד. לכן הנזק הוא מחריד".
"אני רואה את היחסים המיניים בין המטפל והמטופל כגילוי עריות לשמו", אומר פרופ' גבי שפלר, פסיכולוג קליני שניסח את הקוד האתי של הסתדרות הפסיכולוגים. "יש קביעה ברורה שהמטפל יהיה מסור וקשוב בצורה מוחלטת למטופל כמו שהורה קשוב לילד. לא תמצא בשום קונטקסט מערכת יחסים בין שני בוגרים שאחד כל כך קשוב ומכוון לצורכי השני. בטיפול עולים תכנים מיניים שלחלקם יש פוטנציאל גירוי גבוה, אבל במפגש הזה יש היררכיה של פעולות שפעולה מינית לא נכללת בהן גם אם הצד השני מעוניין, כי רגע ההתפכחות ממנה הוא נורא. גם בגילוי עריות לא מתלוננים דקה אחרי שזה קרה. כך שיחסי מין בין מטפל למטופל אסורים בכל תנאי".
עו"ד דניאל סרור יושב בחדר שלו במשרדי "כספי את סרור" בתל אביב. לצדו מונחים שלושה ארגזי קרטון עמוסי תיקים. ב-20 השנים האחרונות הוא ייצג 25 מטופלים שתבעו או התלוננו על רופאים ופסיכולוגים שקיימו עימם יחסי מין במהלך טיפול נפשי. הוא לא צריך לעלעל בתיקים. הוא מכיר אותם בעל פה, זוכר כל אדם שהגיע למשרד. גם שנים לאחר סגירת התיקים הוא נמצא בקשר עם הפונים והפונות. הוא מופיע בוועדות מקצועיות, כותב מאמרים בנושא ומנסה לעורר דיון תקשורתי בתיקים שהותרו לפרסום. זה לא קל. לך תדבר על הנזק העצום שנגרם למטופלים, בשעה שבתוכניות כמו "בטיפול" הקשר מוצג כמו משחק אהבהבים תמים ורומנטי.
במקרה המפורסם ביותר של ניצול מיני כיכב אלי פלח, פסיכולוג שהורשע באונס של מטופלות, ישב בכלא, השתחרר, חזר לסורו ושוב הורשע. עו"ד סרור היה מעורב במקרים אחרים שעוררו תהודה: הוא ייצג את אחד הקורבנות של הפסיכולוג ד"ר יוסף זיידר, מגיש התוכנית "קשר משפחתי", שהורשע במעשים מגונים במטופלים שכביכול הכשיר כמטפלי מין (סרוגייט) ונידון לשנתיים וחצי מאסר בפועל. במקרה נוסף ייצג סרור מטופלת שהגישה תביעה נגד ד"ר דוד רודי.
למרות שמאז 2004 החוק אוסר על מטפלים לקיים יחסי מין עם פציינטים, ולמרות החשיפה של מקרים מפורסמים כמו זה של פלח - מספר המתלוננים קטן, ומספר הפעמים שבהן הוגש כתב אישום פלילי קטן עוד יותר. "אני רואה חשיבות רבה בחשיפת אירועים של ניצול מיני", אומר עו"ד סרור. "הם מהווים הרתעה כלפי המטפלים ומגבירים את המודעות בציבור הרחב. נתקלתי במקרים שמטפלים מצאו צידוק מקצועי כביכול לניצול מיני, כשאמרו למטופלים שהמגע המיני הוא חלק מתהליך רפואי מקובל, או שהוא נועד לשפר את הדימוי העצמי הירוד שלהם. זה כמובן שקר מוחלט".
סרור נחשף לתופעה בסוף שנות השמונים, דרך מקרה של יחסים בין פסיכיאטרית לפציינט, הנחשב לראשון מסוגו שהגיע לדיון משפטי. "הכרתי היטב אדם מתקופת לימודיי באוניברסיטה שהיה מוכשר ובעל עסק משגשג", הוא מספר. "הוא פנה אליי במצב נפשי מזעזע ותיאר בפני אירוע שהימם אותי. הפסיכיאטרית שטיפלה בו קיימה עימו יחסי מין במהלך הטיפול, גרמה לו להתגרש מאשתו בטענה שהיא המקור לבעיותיו והפכה לבת זוגו. הדבר גרם להידרדרות מהירה במצבו הנפשי והכלכלי".
הפסיכיאטרית החתימה את הלקוח של סרור על חוזה לחיים משותפים. אחד הסעיפים קבע שבהתראה של 60 יום היא יכולה לדרוש ממנו לעזוב את הבית. יום אחד, כשחזר הביתה, ציפה לו על הכרית מכתב מהמטפלת שבו התבקש לעזוב את הבית. הוא הפך אובדני ואושפז במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי, אשפוז ראשון בין רבים. בכתב ההגנה הכחישה הפסיכיאטרית שקיימה עימו קשר רומנטי וטענה כי חיי הנישואים שלו היו מדורדרים ביותר ללא קשר לטיפול.
סרור לא ידע בתחילה כיצד לתרגם את הסיפור הכואב לסעד משפטי. החוק הפלילי, וכללי האתיקה של ההסתדרות הרפואית, לא התייחסו באותה עת ליחסי מין בין מטפלים לפציינטים. הוא חקר את הנושא, התייעץ עם מומחים ולבסוף ניסח תביעת נזיקין נגד הפסיכיאטרית. אחרי המקרה הזה באו נוספים. אחדים מהלקוחות שלו נעלמו בעיצומו של ההליך המשפטי. "הלקוחות האלה פגועים נפשית לעתים בצורה חמורה כתוצאה מהניצול שחוו. נדרשים רגישות רבה ואורך רוח לרכוש את אמונם", מסביר סרור. לדבריו, הפיצוי הכספי היה משני. המטרה העיקרית של ההליך המשפטי היתה לספק את הגושפנקה לתחושה שהם אכן נפלו קורבן לניצול. להשמיע קול אחרי שנים של בושה והסתרה. פעמים רבות לא היו למטפלים את סכומי הכסף לפיצוי.
פסיכולוג או פסיכיאטר המטפל בפציינט שנוצל מינית על ידי קולגה, לא רק שאינו מחויב בדיווח לגורמים הרשמיים, הוא מנוע מלעשות כן אלא אם כן המטופל נתן את הסכמתו. הטאבו הגדול הזה יוצר קשר של שתיקה בין אנשי המקצוע. "מטפלים לא מעטים שהסתבכו בקשר מיני עם המטופל", אומר סרור, "העבירו אותו כשמצבו הנפשי הידרדר למטפל אחר, מכר שלהם, מתוך כוונה שהוא ימשיך את הטיפול באופן שלא יסגיר אותם. מטפלים אלו לעתים מוסיפים חטא על פשע כי במקרה של ניצול מיני עליהם לגרום למטופל להבין ולהפנים שנוצל מינית בתנאי להצלחת הטיפול. אם הם מעודדים אותו לשתוק, הם מועלים בתפקידם".
סרור מודע לכך שרוב המנוצלים לא מתלוננים. "בדומה למקרי אונס", הוא מסביר, "חלקם פוחדים מהמטפל, חלקם חוששים מתגובת משפחותיהם ובני זוגם, חלקם חושבים כי איש לא יאמין להם. מה שחמור יותר הוא העובדה שמטופלים שהעזו והתלוננו חוו לא אחת מסכת של הכפשות מצד המטפל. למשל, שהמטפל העליל על המטופלת שהיא בעלת 'עבר מיני עשיר' או שעסקה בזנות".
מאז מקרה אלי פלח חלה התקדמות בחקיקה ובהנחלת כללי אתיקה. הסתדרות הפסיכולוגים קבעה ב-91' כי פסיכולוג לא ינהל קשר עם מטופל עד שנתיים לאחר סיום הטיפול. כללי האתיקה של איגוד הפסיכיאטרים מ-97' מעלים את תקופת הצינון לשלוש שנים. כללי האתיקה של ההסתדרות הרפואית כוללים איסור מפורש על קיום קשר מיני בין רופא למטופל. גם במישור הפלילי חל מפנה. משנת 2004 קיום יחסי מין בין מטפל ומטופל מהווה עבירה פלילית של "אונס" או "מעשה מגונה". העונש הוא ארבע שנות מאסר. לפני כמה שנים שינו חברות הביטוח הרפואיות את פוליסות האחריות המקצועית וכיום קשר מיני עם המטופל לא כלול במטריית ההגנה.
אבל למרות השינויים האלה, מטופלים רבים שנוצלו מינית על ידי הפסיכולוגים שלהם, לא באמת מרגישים שקיבלו את הצדק שביקשו. בגלל הקושי להשיג ראיות - אחרי הכל, מדובר במעשים שנעשו "בהסכמה", ובמרחב הסגור של הקליניקה - מערכת המשפט מעודדת פשרות. לא אחת המטפלים מבקשים - ומקבלים - מבית המשפט צו איסור פרסום. לעתים יעדיפו מטופלים לפנות לוועדות האתיקה של ההסתדרות הרפואית או לאיגוד הפסיכולוגים הקליניים במקביל להליך המשפטי. במקרים כאלה, ימתינו הוועדות - שמורכבות מעמיתים למקצוע ומתכנסות לעתים רחוקות - למיצוי ההליך המשפטי. כמעט תמיד, התיק ייסגר בוועדת האתיקה אם הצדדים הגיעו לפשרה מחוץ לבית המשפט.
התוצאה היא שאנשים שמבקשים להתחיל טיפול, לא יודעים אם במקרה הגיעו לקליניקה של מטפל שניצל מינית מישהו מהפציינטים האחרים שלו. המידע הזה נשאר חתום. המטופלים עצמם הם בני ערובה של הסכמי הפשרה. הם חוששים שייאבדו את הפיצויים הדרושים להם כל כך לשיקום הנפשי, אם פרטים על מה שקרה להם ידלפו החוצה. "אני לא רוצה להציל את העולם", אמרה לי אחת המטופלות שסירבה להתראיין. "תן לי להציל את עצמי".
האבסורד המשפטי הוא שלמרות שאצל עו"ד סרור שוכבים 18 תיקים כאלה, ולמרות שלדבריו הוא רואה בטיפול בהם שליחות ציבורית, גם הוא מנוע מלמסור לציבור את שמות רוב המטפלים החשודים בניצול מיני, ואפילו את שמותיהם של אלה שכבר הסכימו לפצות את המטופלים שלהם על הנזק שגרמו להם. 18 אלי פלחים אצל עורך דין אחד, והמטופלים הבאים יצטרכו להמשיך לנחש מי הם. הנה כמה מקרים שלא הגיעו, וכנראה לא יגיעו, לידיעת הציבור.
רחל החלה בטיפול בגיל 19, בחורה מרשימה ומושכת, שעזבה את ביתה בו סבלה מגילויי אלימות קשים מצד אחיה הבוגרים. מות אביה הוביל אותה למשבר נפשי. הפסיכיאטר שלה הוא בעל מקצוע מוכר, המבוגר ממנה בשנים רבות, שעליו קיבלה המלצות ממכרים. במפגשים הראשונים נבנו יחסים של אמון. היא ראתה בו אב איש סוד מגונן, אבל לאחר כמה שבועות התאהבה בו ושיתפה אותו ברגשותיה. הוא הסביר לה שהוא מייצג עבורה דמות אב. אחר כך עבר למעשים. "באחת הפגישות", נכתב בכתב התביעה שפרטים ממנו נחשפו בכתבה של דורית גבאי במעריב "ביקש לבצע לו מין אוראלי. היא חשה התנגדות ובלבול ואף אמרה לרופא שאינה רוצה בכך ואולם הוא התלהט ואף דחף את פיה אל איבר מינו, כך שלבסוף נאלצה לבצע את מבוקשו למרות התחושות הקשות שליוו אקט זה".
זמן קצר לאחר מכן רחל נכנסה לדיכאון שלווה בהתקפי חרדה, רעד ובכי. מצבה הנפשי הקשה רק הגביר את תלותה במטפל. היא חיפשה אוזן קשבת. הפסיכיאטר, לפי כתב התביעה, התעניין יותר בפורקן מיני. "על בסיס האמונה שכך צריכים הדברים להיות, המשיכה בקשר ההרסני עם הרופא ונשארה ב'טיפולו', תוך שהיא נמנעת מלהביט בעיניו בזמן השיחות הטיפוליות".
המפגשים התקיימו במרפאה הפרטית של הרופא, בבית החולים שבו עבד, בדירה של רחל, וגם, קשה להאמין, בדירתו של הפסיכיאטר הנשוי - בזמן שאשתו שהתה בבית. היחסים נמשכו שנים ארוכות בלי שרחל תהיה מסוגלת להפסיק את הקשר ההרסני. בתום כל אחד מהמפגשים המיניים, הרופא דרש ממנה תשלום.
רחל היתה נתונה כולה למרותו של המאהב-המטפל. הוא עודד אותה ליצור קשרים עם גברים אחרים, במקביל לקשר המיני ביניהם, וכשסיפרה לו שהיא מעוניינת להיפרד מבן זוגה, שכנע אותה לא לפרק את החבילה. מהגבר הזה היא נכנסה להריון. טרגדיה רדפה טרגדיה, והעובר מת בלידה. לפי כתב התביעה, "בעקבות האירוע (רחל) היתה שרויה במצוקה נוספת, ובהמלצתו של הרופא החלה להגיע אליו לפגישות משותפות יחד עם בן זוגה באותה עת, כשבתוכה חבוי הסוד הנורא על אודות יחסיה המיניים עם הרופא. גם בפגישות המשותפות, אשר מטרתן היתה לכאורה לסייע לה לחזק את הקשר עם בן זוגה, לא נמנע הרופא מלנצל רגעים שבהם שהה לבד במחיצתה, על מנת לגעת בה".
הקשר הופסק כשרחל לא היתה מסוגלת לשלם עבור הפגישות. הפסיכיאטר הפנה אותה לבקש מימון מקופת חולים וביטוח לאומי. כשלא השיגה את הכסף, הדלת נטרקה מאחוריה. "במשך כל אותה תקופה ארוכה", נכתב בכתב התביעה. "ולמעשה עד היום, לא השתחררה מהשפעתו של הרופא, באופן שגרם לה לתחושות בלתי פוסקות של דיכאון, בלבול ודחפים של הרס עצמי, שבאו לידי ביטוי, בין היתר, בהתנהגות מינית מסתכנת ובביצוע מספר רב של הפלות".
המטפל כפר בכל ההאשמות שיוחסו לו וטען כי מעולם לא קיים יחסי מין עם רחל, מלבד אירוע אחד שבו הוא היה המוטרד. "עוד בטרם היה מגע כלשהו בין התובעת לבין הרופא, בא האחרון על פורקנו", נכתב בכתב ההגנה.
במאי 2000 הגיעה רחל ליחידה לטיפול בנפגעי טראומה מינית בבית החולים איכילוב. הטיפול נמשך גם היום. באמצעות עו"ד סרור הגישה רחל תביעה נגד המטפל המנצל. עו"ד סרור סירב להתייחס למקרה זה מטעמי סודיות. גם סכום הפיצויים נשאר חסוי.
פרופ' צבי זמישלני, היו"ר היוצא של איגוד הפסיכיאטרים, מאמין גדול בהדחקה, כנראה. "היקף הבעיה לא גדול. אני כמעט לא מכיר מקרים של ניצול מיני בידי מטפלים - חוץ מאלה שהגיעו לתקשורת. ברור שלא צריך לנצל מרות בזמן הטיפול, אבל מה אם זה קרה אחרי הטיפול? מה אם המטופל הגיע לשתיים-שלוש פגישות לצורך טיפול תרופתי? אין סיבה שנהיה שונים מרופאים אחרים, והתנגדתי שתקופת הצינון שלנו תהיה גדולה משל רופאים אחרים, שהיא רק שנתיים. עורכי דין שעוסקים בגירושים הרבה פעמים יוצרים קשרים אינטימיים עם הקליינטיות שלהם, שזה מצב יותר מסוכן".
אבל מדובר באנשים שהיו בטיפול נפשי. הגישה שלך מחזקת את התחושה של מטופלים שנוצלו שיש קשר שתיקה.
"קשר שתיקה? אתה מפספס. למטופלת שבאה לטיפול יש שיקול דעת. היא יודעת למי להתלונן, היא לא צריכה קשר שתיקה".
אילו צעדים יש לנקוט במקרים כאלה?
"פונים לוועדת האתיקה והיא צריכה להחליט לפי המקרה, ואם יש עניין פלילי אז צריך לערב את המשטרה".
מה עם שלילת רישיון?
"שלילת רישיון זה צעד דרסטי שלא צריך לנקוט כל כך בקלות. אדם למד שבע שנים, עשה חמש שנים התמחות, הגיע לגיל 33, עשה קורסים של לימודי המשך, ויצא עם מטופלת לבית קפה. אנחנו מדברים על בעיה אתית, לא פלילית".
אנחנו לא מדברים על פגישה אחת בבית קפה.
"צריך לקחת כל מקרה לגופו. אני לא רואה הבדל מהותי בינינו לבין יחסים עם רופא משפחה או גינקולוג. בכל המקרים יש נותן שירות ומקבל שירות. ברוב המקרים מספיקה נזיפה".
זה לא בעייתי שהמידע על מטפלים כאלה נשמר בסוד?
"אתה גם לא יודע על התיק שלו במס הכנסה. אם מישהו בטיפול אומר לי שהיה לו רומן עם מטפל שלו לפני ארבע שנים, אולי זה לא נכון, אולי זו פנטזיה שלו".
אז מה מועילה פנייה לאיגוד שלכם?
"יש לאיגוד ועדת אתיקה, זה הכלי היחיד. האיגוד הוא לא משטרה. אם מגיעה תלונה, בודקים. בהיעדר תלונה, אין מה לעשות. בשלוש השנים שבהן אני הייתי יו"ר האיגוד לא הגיעה לוועדת האתיקה אף תלונה מהסוג הזה. אם אין מידע, אז זה לא קיים. כשיש, מתכנסים. בכל מקרה, לא שוללים רישיון".
אז על מה כן שוללים רישיון?
"שלילת רישיון שמורה למקרי רצח".
בגידת המטפלים חמורה במיוחד כאשר מגיע אליהם מטופל שכבר עבר ניצול מיני קודם לכן. דניאלה היתה בעלת מקצוע חופשי מצליחה, נשואה ואם לילדים. בגיל 30, כמה חודשים לאחר לידת בתה הבכורה, העבר הטראומטי שלה צלצל בפעמון. "רעידת אדמה, צונאמי. זיכרונות על התעללות נפשית, סיוטים, התקפי פאניקה, דיכאונות, פגיעה עצמית", היא מספרת. כשחיפשה מרפא פגשה בד"ר ל', מטפלת בכירה, פעילה בקהילה הלסבית. "ראיתי אותה בפעם הראשונה בהרצאה מאלפת שהיא העבירה איך חשה האישה כקורבן לניצול מיני", דניאלה נזכרת. "היא סיפרה שנשים מותקפות בביתן. הדרך שבה דיברה הקסימה אותי. התאהבתי בה על המקום. היתה לי תחושה עמוקה שהיא תציל אותי".
הטיפול לא היה שגרתי, וכבר בשלבים הראשונים הגבולות נפרצו. "היא שכבה איתי על המזרן והחזיקה אותי. היה המון מגע. היה לי הריון קשה, והיא היתה עושה לי עיסויים. היא היתה נוכחת בלידה של הבת השנייה שלי. אחרי הלידה הרגשתי שהתאהבתי בה נואשות".
הקשר לא נראה לך מוזר?
"היא הזמינה את זה. סשנים ארוכים בסופי שבוע, בחגים. היתה מעודדת התפרקות בלי גבולות פיזיים. הייתי יושבת עליה בפישוק והרגליים שלה פתוחות. זיהיתי שיש מישהי פתוחה ויש סיכוי לקבל ממנה את הצרכים שלי - אהבה, חיבוק, הכלה. את האכפתיות שלה אי אפשר היה למצוא אצל מטפל אחר".
לאחר שנתיים של טיפול החל הרומן. "בקיץ 92' היא הצטרפה אלינו לחופשה משפחתית בצפון. בעלי נשאר במלון לראות טלוויזיה ואנחנו יצאנו לרקוד. חזרנו מהריקודים וזה גלש למין. היא אמרה, 'אני מאוהבת בך, אבל אני מבולבלת'. אמרתי, 'את יכולה להיות מטפלת שלי ומאהבת'. מאז היחסים התעצמו כל הזמן".
איך שיתפת פעולה עם קשר כזה?
"הייתי מכורה לגברת הזו כמו להרואין. הרגשתי מכושפת. הכל היה שם: אהבה, משיכה. היא ידעה שאני לא יכולה לעבור לילה בלעדיה. היא שימשה עבורי קביים, חמצן, נשמה. גם התלות המינית. זו היתה התאבדות מרצון. פעם אחת נסענו לארצות הברית לחזור למקומות שבהם גדלתי ובהם נכוויתי. זה היה תערובת של טיפול וללכת לגיי ברים".
ובעלך ?
"הוא היה עסוק וגר ימים מחוץ לבית. לפעמים אדם מעדיף לא לראות. היו לו קשרים רומנטיים מחוץ לזוגיות שלנו".
לאחר שש שנים הודיעה המטפלת לדניאלה שמיצתה את היחסים. "היא אמרה, 'הגענו לדרך ללא מוצא'. התחננתי שהיא לא תעזוב אותי. אחר כך היא אמרה לי שמטופלת אחרת שלה קוראת לה, היא מאוהבת בה וצריכה לעזוב אותי".
בכתב ההגנה הודתה המטפלת בקשר הרומנטי, אבל טענה כי לא התקיים בין השתיים טיפול פסיכולוגי, ושהתביעה היא מזימה של דניאלה ובעלה לסחוט ממנה כספים. כשהוצגו בפניה הקבלות שהוציאה לדניאלה עבור הטיפול, הסבירה כי הן נכתבו עבור קניות והוצאות שהוציאה מכיסה. גם כאן הפרשה הסתיימה בפשרה מבלי שקיבלה אחריות.
שנים אחר כך דניאלה עדיין זוכרת את ההשפלה שעברה במגע עם הרשויות. "פניתי למשטרה, הגשתי תלונה, זה היה עוד לפני ששינו את החוק, והם סגרו את התיק מחוסר עניין לציבור". "היא סיפרה להם בכנות על מערכת יחסים לסבית עם המטפלת", מוסיף עו"ד סרור. "המטפלת היא דמות מוכרת והמשטרה הסתכלה על דניאלה כעל מישהי שתפרה לה תיק".
במקביל פנתה דניאלה לאיגוד העובדים הסוציאליים, וגם הוא לא נקט הליכים נגד המטפלת. "הם הסבירו שהם לא שוללים רישיון בגלל עבירות אתיקה. אם היא היתה רוצחת, היו שוללים לה את הרישיון. לא מבינים שמה שעבר עליי זה רצח נפשי. היום היא ממשיכה לטפל. היא חושבת שהכל מותר".
את מתוסכלת שזה נגמר בפשרה?
"זה שהשם שלה ייצא החוצה זה דבר חשוב אבל אני רוצה לחיות עם עצמי. חשוב לי השיקום שלי. השיקול של עו"ד סרור היה תלוי גם במצב הנפשי שלי. המשפט יכל להוביל לכיוון הכי הרסני. עורכי הדין שלה ינסו להרוס אותי, להציג אותי כאישה מטורפת. זו נקודה מאוד כואבת".
המקרה של הפסיכולוג ד"ר אלכסנדר מילוא הוא אחד הבודדים שבו הוגש כתב אישום פלילי נגד מטפל שניצל מינית. מילוא הודה בשני מקרים של ניצול, הורשע בעסקת טיעון ונידון לשנתיים מאסר. אחד המתלוננים נגדו הוא יובל, שהגיע אליו בגיל 20 בגלל בעיות בזהותו המינית. הפרוטוקולים מחקירת המשטרה חושפים מה התרחש שם בחדר, וכיצד הפך יובל לעבד מין של המטפל.
"מילוא: אני מודע לכך שבהודאתי אני שם קץ לחיי המקצועיים וניטלים ממני במילה כל התארים המקצועיים שהיו ברשותי... כך טוב יותר מאשר לשחק אידיוט. ההאשמות שהואשמתי נכונות. יובל הגיע אליי ואני זה שהציע לו סוגים שונים של מגעים גופניים, הוא צודק במה שהוא אומר. . . ליטפתי את גופו, את איבר המין שלו ואת הישבן שלו".
חוקר: כמה פעמים ביצעת מעשים אלו? מילוא: בכל הפעמים שהגיע אליי. חוקר: כמה פעמים הוא הגיע אליך לטיפול? מילוא: אולי בסך הכל 14 פעמים. חוקר: ספר לי מדוע הגיע אליך? מילוא: הוא הגיע אליי בשל תלונותיו על הפרעות בחשיבה ובזהות מינית. חוקר: איזה טיפול פסיכולוגי נתת? מילוא: זה לא היה טיפול פסיכולוגי. זאת היתה הונאה. חוקר: מדוע זאת היתה הונאה? מילוא: משום שאין טיפול פסיכולוגי המתבטא בקרבה גופנית. חוקר: איפה בדיוק ביקשת להתפשט? מילוא: בחדר הטיפולים שלי. חוקר: באיזה מצב היה בעת שלפי גרסתך ליטפת את גופו, את איבר מינו? מילוא: הוא נראה שהוא נענה. חוקר: הסברת מדוע אתה מטפל בו כך? מילוא: לא הסברתי כלום. פשוט עשיתי.
במקביל להליך הפלילי הגיש יובל, באמצעות עו"ד סרור, תביעה אזרחית, שהסתיימה בפשרה של כמה מאות אלפי שקלים.
פרופ' אבינעם רכס, ראש הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית, היה אחד מבעלי הברית של עו"ד סרור במאמץ לעורר מודעות לסוגיית הניצול המיני בטיפול, ואף הזמין אותו לפורום רפואי שדן בנושא. אלא שרכס לא מוצא פסול בשיטה הקיימת, שבה הפנייה למערכת המשפטית מסתיימת בדרך כלל בהסכם פשרה שפרטיו לא נחשפים. "העובדה שזה מסתיים בפשרה אומרת שהאדם רוצה פיצוי, ולא רוצה לתקן את העולם. אם הוא מוותר על ההודעה לציבור שהרופא המטפל הוא רשע מרושע, הוא מאבד את הזכות להתלונן. אם הוא רוצה בזה, שיוביל משפט עד הסוף ואז יוכל להגיד ברי"ש גלי שהרופא הזה והזה עבר עבירה אתית".
אנחנו לא מתעלמים כאן מהמצב המיוחד שמאפיין, באופן בלעדי, את היחסים שבין מטפל למטופל?
"אם אתה רוצה פיצוי ולא מעוניין למצות את ההליך, יש לזה מחיר, וחלק מהמחיר הוא שהצד השני לא מודה באשמה. יחד עם זה, גם במקרה כזה יש אפקט הרתעתי. לו אני רופא שהוגשה נגדו תביעה אזרחית ויצאתי בשן ועין, חברת הביטוח תגיד לי, 'דיר באלאק רכס, בפעם הבאה אנחנו לא נבטח אותך'. צריך להיות פסיכופת אמיתי בשביל להתעסק עם הפציינט הבא, ומספרם של אלה קטן".
פרופ' רכס מחויב להעביר למשטרה כל תלונה על רופא שניצל מינית מטופלים. לדבריו, מספר התלונות קטן. "פעם העברתי תלונה לבדיקה בלשכה לאתיקה של האיגוד הפסיכיאטרי ואמרו לי שזו פסיכוזה של התאהבות. לא מזמן העברתי למשטרה תלונה על רופא, לא פסיכיאטר. השאלה היא אם המדינה לוקחת את זה מכאן לרמה פלילית".
הרשעה פלילית, נדירה ככל שתהיה, ואפילו עונש מאסר, לא מובילים אוטומטית לשלילת רישיון המטפל. בשביל זה צריך לפתוח בהליך מקביל במשרד הבריאות. דוברת המשרד לא הצליחה לספק השבוע נתונים באשר למספר התלונות שהתקבלו שם, אבל הדגישה את החשיבות שבדיווח למשרד הבריאות במקביל להגשת תלונה במשטרה.
"במקרים המדווחים למשרד הבריאות מתקיים דיון בפני ועדה מוסמכת לפי הדין בתחום המקצועי הרלוונטי (פסיכולוג, פסיכיאטר, עובד סוציאלי-א.ה). הוועדה רשאית להגיש בקשה לביטול רישיון, נזיפה או התראה. וזה נעשה. בימים אלה אנחנו מקדמים מהלך של הצלבת מידע בין רישומי משרד הבריאות לרישום הפלילי במשטרת ישראל. זו תהיה הדרך לעלות על המקרים שאינם מובאים אלינו".
לפי סרור, לכל הגורמים במערכת נוח עם המצב הנוכחי שבו תלונות נסגרות בפשרה. בתי המשפט ממילא כורעים תחת העומס, המשטרה סוגרת את התיק, וועדות האתיקה השונות פוטרות את עצמן מדיון אמיתי בשאלה כיצד יש לנהוג במטפלים שסרחו. "ועדות האתיקה זה לא בית משפט עם כללים נוקשים וזכויות נשמרות. ההתנהלות מולן קשה. הן לא גופים נייטרליים והן יותר מאשר אוהדות את המטפלים. כשיש תהליך בבית משפט הם מפסיקים את הטיפול. כשההליך האזרחי מסתיים, מסתיימת גם הפרשה. אין יוזמה של ועדת האתיקה לבדוק את הסכמי הפשרה. רק המטופלים נשארים מרוסקים גם עשר שנים לאחר המקרה".
עם התסכול שהם חשים בגלל הסכמי הפשרה האלה, לא עדיף שהם ימשיכו בהליך משפטי פומבי עד הסוף?
"מדובר באדם פגוע, הוא לא ייקח את האחריות הציבורית לשינוי. הוא לא רוצה להיגרר למשפט לא פשוט שבו יכפישו אותו או יגידו עליה שהיא זונה. לכן הם מעדיפים לסיים בפשרה כספית. רואים בזה הכרה מסוימת שנגרם להם עוול. זה שמבחינה ציבורית זו בעיה, זה לא על כתפיהם הדלות. אני רואה חשיבות ציבורית גדולה בלמצות את הדין עד הסוף כדי שאחרים יירתעו, אבל אני לא שוכח שאני מייצג לקוח פגוע. צריך לשקול מה האינטרס שלו. עצם העובדה שהלקוח תובע, נתפשת אצל רבים מהם כאקט טיפולי שבו הראו יכולת להתמודד, אתה כבר לא קטן ואומלל. ברוב המקרים, המטפלים החדשים אומרים שלטובת הלקוח יש לסיים את המקרה".
אביתר פגש את פ', עובדת סוציאלית, במחלקה הפסיכיאטרית שבה אושפז בעקבות משבר קשה. התיק הרפואי שלו סיפר על התעללות מינית שחווה בילדותו וניסיונות התאבדות. כעבור ארבע שנים הוא פנה אליה וביקש כי תטפל בו באופן פרטי. בתחילת 98' התחילו המפגשים. תוך זמן קצר נוצרה ביניהם אינטימיות גדולה. "סיפורו וחשיפתו נגעו ללבי וזעזעו נשמתי", כתבה פ' בתצהיר שהגישה לעו"ד סרור.
לילה אחד הסתיים המפגש הטיפולי בנשיקה. יומיים אחר כך, אביתר והמטפלת שלו כבר מצאו את עצמם במכונית. "באוטו נישקתי אותך קלות ואמרתי שמזמן רציתי לעשות את זה", כתבה פ' בתצהירה. "בשלב הזה היה ברור שטיפול זה עניין של עבר... בחדר אתה היית שרוע על השטיח, אני זוכרת שהצטרפתי. הייתי לידך מזועזעת ומאובנת לחלוטין, מן ההכרה וההרגשה שמשהו נשבר, שאסור להרגיש ככה בחדר, ובכל זאת לא יכולתי להזיז אף איבר... נורא אהבתי אותך. אני יודעת שנתתי לך מה שאף אחד לא נתן".
שנה לאחר מכן, במכתב לוועדת האתיקה של איגוד העובדים הסוציאליים, טענה פ' כי התצהיר נכפה עליה, וכי מערכת היחסים התקיימה רק לאחר סיום הטיפול. "לא מדובר במפגש מיני זול וחפוז... מדובר במערכת יחסים זוגית שנבנתה (לטוב ורע) במשותף תוך השקעה, ונמשכה למעלה משנה", כתבה . לדבריה אביתר היה "בן בית בביתי, עם כל המשתמע מכך: הוא הכיר את שני בניי שראו בו בן זוגי... אני הופעלתי על ידי דאגה, רגש אחריות (שחרג מעבר להיגיון) ובעיקר אהבה אמיתית. רדפתי אחריו וחיפשתי אותו כשהוא גרם לי לחשוב שהוא מת או שקרה לו משהו רע ושהוא זקוק להצלה - ורק ממני יקבלה".
בשלב מסוים החליטו השניים כי אביתר יעבור לטיפול אצל פרופ' אליעזר ויצטום, שדרש ממנו לנתק מיד את הקשר. "המשאלה שלנו היתה לתת סיכוי לטיפול, לנתק מגע, והיתה כוונה שאני אחכה לו", כתבה פ'. אבל אז היחסים התקלקלו ואביתר פנה לעו"ד סרור. "אני אוהבת אותך אהבה עמוקה ותמידית ואני לא רוצה ממך כלום, רק שתרגיש טוב. ובשבילי, אלוהים שמעניש הוא אותו האלוהים שיודע את האמת", סיימה פ' את תצהירה. המקרה לא הגיע לבית המשפט. פ' העבירה לאביתר צ'ק על סך מיליון שקלים שלא נפדה, לאחר שהתברר שאין לה את הסכום הדרוש. ההודאה במעשה הספיקה לו. אנו יכולים לעשות טעויות איומות. יותר מזה, אני חושב שכולנו עשינו טעויות איומות. ואנחנו גם מועדים ללמוד מהטעויות שלנו. לא נכון להוקיע בני אדם לנצח נצחים - ואפילו על טעויות שיפוט חמורות".
הבעיה היא שאלי פלח הוא לא מקרה כל כך נדיר. ד"ר יוסף זיידר הורשע בשלושה מקרים של ניצול מיני, ד"ר אלכסנדר מילוא, האיש שהפך את יובל לעבד מין, הודה בשניים, והפסיכולוג עלום השם של אורית ואביגיל הסתבך לפחות בשני מקרי ניצול, שהתקיימו במקביל.
אורית הגיע לטיפול בשל ניצול מיני שסבלה בילדותה בידי אביה. "זה נמשך תקופה די ארוכה. התחיל בגיל 5 ונמשך עד גיל 11. יום אחד אח שלי ראה אותנו ורץ לאמא שלי. היא נתנה לי להרגיש כל השנים אשמה, שאני לא בסדר, שאני פיתיתי אותו. בתודעה שלי אני הייתי הפושעת. 25 שנה לא דיברתי, ניסיתי להדחיק. התחתנתי לא ממקום של אהבה, כי לא הרגשתי שמגיע לי. אבל הרגשתי יציבות עם בעלי, חשבתי שאחיה איתו עד סוף החיים. בגיל 30 ילדתי את הילד השלישי ופתאום הכל יצא החוצה. תקפו אותי חרדות והגעתי כמה פעמים לבית חולים עם קוצר נשימה ותעוקת חזה. לא סיפרתי לאף אחד. זה היה עבורי למות בחיים".
למפגש הראשון עם המטפל לא היה כל ניחוח של רומנטיקה, משיכה או פנטזיה מינית. "הוא בכלל לא היה הטיפוס שלי", היא אומרת באותו טון שמשלב זעם ותמיהה. אבל מפגישה לפגישה האינטימיות נבנתה ואורית הרגישה שהיא מאוהבת במטפל. כשסיפרה לו וביקשה שיפנה אותה לקולגה, הוא הסביר לה שהוא מעוניין ביחסים אינטימיים איתה ומתכנן להתגרש מאשתו. עם הזמן הקימו הפסיכולוג והפציינטית תא משפחתי של ממש, ולזוג אף נולדה ילדה. יש אנשים שפוגשים את בן הזוג בבר, סיפרה אורית לעצמה, ויש כאלו שנפגשים בחדר הטיפולים.
אורית החליטה להיפרד רק כאשר בן הזוג החל להשתמש נגדה במידע החושפני שהפקידה בידיו כמטפל. "הייתי מוכנה לקבל הכל, אבל היתה אלימות מילולית מצדו. הוא אמר לי דברים שסיפרתי לו בטיפול בצורה פוגעת ומגעילה. עד היום אני לא מסוגלת לחזור על המשפטים שהוא אמר לי. כל כך אהבתי אותו שזה היה אסון. לחוות עוד פעם את התחושה שאדם קרוב פוגע בך. באחד הריבים אמרתי לו, 'אני לא רוצה לשמוע ממך יותר, תעוף מכאן, תעוף לי מהחיים'".
למרבה האבסורד, בזמן הקשר אורית היתה עדה למאבקים המשפטיים שהתנהלו בין הפסיכולוג לבין אביגיל, אף היא מטופלת. גם במקרה זה היתה חזרה על הדפוס המוכר: אביגיל התאהבה, שיתפה את המטפל ברגשותיה, הוא נענה והציע שייסעו לבית מלון. "הרגשתי ממש בעננים", סיפרה לפסיכיאטר ד"ר אלכס אביב, שבדק אותה לצורך הגשת תביעה. "כל הדרך נתנו ידיים. הייתי ברקיע השביעי".
במלון הם קיימו יחסי מין והיא גילתה את הצד השני של המטפל שלה. "במהלך שהותם", נכתב בתביעה, "לעג הפסיכולוג לבעלה של התובעת המשלם מכיסו עבור 'הטיפול' בתובעת, אמירות שגרמו אי נוחות רבה, אם כי לא העזה להעיר לפסיכולוג על התנהגותו".
כמה שבועות לאחר מכן הודיע המטפל כי לאשתו נודע על הקשר ועליהם להפסיק להתראות. הוא גם סירב להמשיך לטפל בה. אביגיל נפרדה מבעלה, ועזבה את הבית. ד"ר אלכס אביב קבע כי בעקבות הטראומה היא סובלת מנכות נפשית בשיעור 30 אחוז. אביגיל תבעה אותו והגיעה לפשרה. התביעה של אורית הוקפאה בגלל החשש שהיא תפגע בבת המשותפת. שמו של הפסיכולוג נותר חסוי.
הרגע שבו מחליט המטופל להגיש תביעת פיצויים נגד המטפל המנצל הופך במקרים רבים לצעד הראשון לקראת החלמה ושיקום. "מטופלים רבים שחוו ניצול מיני נוטים להאדיר את הכוח של המטפלים באופן בלתי מציאותי לחלוטין", מספר עו"ד סרור. "לא אחת לקוחות הזהירו אותי מפני ידם הארוכה, כאילו הם יכולים להזיק גם לי. במקרים רבים המטופל מפנים כי נוצל על ידי המטפל רק שנים ארוכות לאחר סיום הטיפול".
"למה תבעתי את ד"ר כפרי", שואל נסים ומשיב: "זה כמו אצל אבות שאיבדו את הילדים בתאונה בליל שישי, ואחר כך אתה מוצא אותם בצמתים עוצרים נהגים משתוללים. אני פועל מהמניעים האלו. יש פה סכנת נפשות. לא קמים מזה בקלות, אם בכלל קמים.
"בעקבות הפנייה לבית המשפט היא תפסה את הרגליים, סגרה את הקליניקה ונסעה לארצות הברית", ממשיך נסים. "לא ציפיתי שתופיע, ואז, בדיון הראשון, אני פתאום רואה אותה מגיעה. אמרתי לה 'אני שמח לראות את העיניים שלך'. כי בחושך ההוא כל הזמן חשבתי רק שאני רוצה להסתכל בעיניים שלה ולשאול למה זה היה שווה את כל זה. סיפור מהתחת. כל הסבל הזה שסבלתי שנים. למה?".
דניאלה , לעומתו, לא עמדה במפגש עם המטפלת. "בזמן המגעים לפשרה היא ביקשה לשבת לידי לבד", היא נזכרת. "ידעה שאם תלטף אותי ותנשק אותי, אחזור מהתביעה. ובאמת, היא שכנעה אותי להודיע בפני כולם שלא היה כלום וזה הכל המצאה. אחרי שבוע התעוררתי ואמרתי: מה פתאום. אם היא היתה אומרת בואי נחזור ביחד, הייתי שוב מתפרקת. זה כמו שאני מכורה להרואין ומישהו מציע לי מזרק, חומר. אני בקריז. הגוף צועק. עד עכשיו אני לא מוצאת פתרון לסבל שמציף אותי. כאבי תופת בנפש שאין להם שום מרפא. לא תרופות, לא טיפולים. סבל שיושב ומכרסם אותך עד גבולות היכולת לשרוד. לא זכרתי כאב כזה לפני שהכרתי אותה. לפני זה לא חלמתי שאקח כדורים. הייתי עורכת דין של חולים פסיכיאטרים. אף פעם לא ראיתי את עצמי שייכת לאוכלוסייה הזו".
גם אורית זוכרת את ההתפרקות הגדולה כאילו התרחשה אתמול. "הייתי 20 קילו פחות. מהלכת ולא מבינה מה קורה סביבי. אם הבת שלי לא היתה מכינה לי אוכל - לא הייתי אוכלת. התפרקתי לגורמים. לא היתה לי את האנרגיה להחזיק את עצמי. הוא התקשר וביקש לחזור כמה פעמים. כשבא אליי, לא פתחתי את הדלת. הקליניקה שלו היתה בבית והוא המשיך לבוא ולטפל. היתה לו חברה, מטופלת חדשה (שלישית - א.ה). כמה סבל היה לשמוע אותו מדבר איתה בטלפון. את הפגיעה של אבא שלי הצלחתי לשרוד, אותו לא".
מכמירת לב במיוחד היא העובדה שברוב המקרים המטופלים עדיין חשים אחריות למה שקרה, נאנקים תחת רגשי אשמה שנים אחרי שהפרשה נחתמה. "לטנגו הזה צריך שניים", מסכם נסים, "יש בי רגשי אשם, איך לא? היא הרסה לי את החיים ואני הרסתי לה. אנחנו היטבנו לפגוע אחד בשני בצורה הכי נוראית שיש. אין לי שנאה כלפיה. אם לוקחים את הטיפול כהשלכה על יחסים בין אמא לבן, אז שכבתי עם אמא. ואסור לשכב עם אמא. עוקרים לך את העין על זה".
נא להמתין לטעינת התגובות
