יומן מסע מקונגו: איתי אנגל במשלחת סיוע
בקונגו הפסקתי להיות עיתונאי. אחרי שסיקרתי כל מלחמה אפשרית, החלטתי לנסות להציל חיים. 200 אלף דולר הצלחנו לאסוף עבור קורבנות המלחמה. אין לכם מושג כמה נפשות סכום כזה יכול להציל. לפני חודש יצאתי לשם עם משלחת של רופאים ישראלים, למקום בו לא דרכה רגל אדם לבן כבר 50 שנה, לטפל בנשים שנאנסו עשר פעמים ברציפות ואולצו ללדת את ילדי האויב. בבוקר הראשון עמדו בפתח המרפאה המאולתרת שלנו 80 נשים כאלה. למחרת כבר הגיעו מאות. יומן
- גלריית התמונות מיומן המסע של איתי אנגל
הצלב האדום, רופאים ללא גבולות ויתר ארגוני הסיוע, המעולים כשלעצמם, מצילים ומשקמים מאות כפרים ומאות אלפי קורבנות בקונגו, אבל לכפרים המרוחקים האלה הם לא מגיעים. כאן יש יותר מדי נוכחות של מיליציות. אם יקרה משהו יידרשו ימים ארוכים ומתישים עד שניתן יהיה להגיע הנה. כאן, במקום שבו התחוללו הקרבות האכזריים ביותר המלווים במקרי האונס המזעזעים ביותר, אין לממשלת קונגו, הנרפית ממילא, כל שליטה ואחיזה. ברוכים הבאים לקאלולה.
הפעם האחרונה שהייתי במזרח קונגו היתה בעיצומה של המלחמה לפני שנתיים. הגעתי ככתב של התוכנית "עובדה." הכתבות שצילמתי כאן, על הנשים הנאנסות, הילדים הלוחמים והטבח ברואנדה היו בין העבודות העיתונאיות שהייתי הכי גאה בהן. אבל הן גם היו העבודות שיביאו אותי, לפחות לפרק זמן זה בחיי, לעזוב את העיתונות. ב-18 השנים האחרונות כיסיתי כמעט כל סכסוך שצץ על פני כדור הארץ. בוסניה, קרואטיה, רואנדה, צפון אירלנד, צ'צ'ניה, אינדונזיה, פקיסטן, אפגניסטן, קוסובו, לבנון ועיראק הם רק חלק מהשמות. בכל אחד מהמקומות האלה נחרת הרבה כאב. בכל אחד מהמקומות האלה שהיתי זמן ממושך, נקשרתי לאנשים חדשים ושמרתי על קשר. אבל תוך זמן די קצר רצתי הלאה, למקום אחר, לכאב אחר, לאנשים אחרים שימלאו ויעסיקו את חיי ומחשבותיי.
אבל בקונגו לפני שנתיים נעצרתי. אני אפילו לא בטוח אם בגלל ששם היה הכי מזעזע. אצלי, באופן
זה התחיל כשהכרתי כאן אנשים, ואחרי שבועיים בשטח, כששאלתי לשלומם, סיפרו לי שהם כבר מתו.
שאלתי: מה? למה?
"נו, אתה יודע."...
לא יודע. התקפה של מיליציות?
"לא."
איידס?
"לא."
אז מה?
"קרסו. נגמרו. אתה יודע."....
קרסו ונגמרו אומר דבר פשוט. שאם היו להם שלוש ארוחות בסיסיות ביום, שזה ביחד פחות מארוחת בוקר אחת שלנו, או אנטיביוטיקה או ויטמינים הם היו ממשיכים. חיים. אחרי העצב, אחרי הזעזוע הרגשי, הבנתי בפעם הראשונה כמה אפשר לעזור. מחישובים קרים שעשינו אחר כך הבנו שבסכום ששווה ערך ל-100 שקל ניתן להחזיק בחיים שלושה אנשים למשך שבוע. אז אם זה יהיה 100 דולר? ואם 200 אלף דולר?
האופנועים האלה שחותכים את הג'ונגלים סוחבים לא רק אותנו אלא גם חצי טון ציוד שהבאנו איתנו מהארץ. איכשהו האופנועים האלה סוחבים הכל ומצליחים להישאר על השביל הזה, על הפס הזה, ונעצרים על גדות הנהר. זהו. אי אפשר להמשיך. או שבעצם כן. ג'רמיין שמרכיב אותי יורד וצורח לגבעות "קוואסומבו."! אחרי כמה דקות של ציפייה ועוד כמה קללות בסוואהילית משייט לעברנו ברוגע איש עם קאנו. קאנו שהוא בעצם חצי גזע עץ צר וחלול. שוב, איכשהו, אחרי כמה פעמים של הלוך חזור, אנחנו, הציוד שלנו, האופנועים שלנו והתרופות שהבאנו, הכל עובר, ואנחנו ממשיכים לחתוך את הג'ונגל בפס הצר שמעברה השני של הגדה.
הדבר שהכי היה קשה לי לצלם לפני שנתיים, הכי קשה לקלוט, היה הנשים הנאנסות. אי אפשר בכלל לדמיין את המספרים שלהן, כי זה קורה באזורים שאף אחד לא מגיע אליהם וגם כי הן עצמן מעדיפות להשתיק את זה. אישה שנאנסה יכולה להיות בת 7 או בת .80 היא בדרך כלל נאנסת על ידי 5 ,10 ,15 לוחמי מיליציות, שקודם לכן שיספו למוות את כל בני משפחתה. אם הבעל שלה שרד במקרה, ברוב המקרים הוא ינטוש אותה. כי זו בושה לחיות עם אישה כזו.
כשראיתי אותן אז, בחדר ניתוחים צפוף מתחת לכילות שאמורות להגן עליהן מפני היתושים, כבר לא יכולתי יותר. הנחתי את המצלמה ויצאתי החוצה. לנשום. כי בחדר ההוא, על הסיפורים שבו, אי אפשר לנשום. אחרי שאנסו אותן, החזיקו אותן בשבי למשך כמה חודשים שאחריהם הן לא יוכלו לעשות הפלה. הן יהיו חייבות ללדת את הילד שמוצאו בזרע של אותו אנס. זרע של השטן. בנוסף, התוקפים גם החדירו להן חניתות לתוך איברי המין כדי להבטיח שלא יוכלו יותר לתפקד מינית לאחר אותו אונס.
מאות נשים בחדר צפוף אחד וכולן שותקות. אף אחת לא קוראת לעזרה, לא צועקת, חלקן בוכות בשקט בשקט ולוחשות רק חלק מהסיפור עד שהן מתעייפות בעצמן. והכי מזעזע לחשוב שאלה הן בנות המזל. הן הצליחו להגיע לבית החולים בעיר הגדולה בוקאבו. מאות אלפי קורבנות מוטלים איפשהו שם ביערות מרחק כמה ימי נסיעה והליכה בדרכים בלתי אפשריות. ומה שאין ביערות האלה, המצרך הכי נדיר והכי מבוקש במזרח קונגו, זה גינקולוגים.
איזה כיף לכתוב את השמות האלה: ד”ר דוד מנקוטה, פרופ’ מיכה פיינגולד, פרופ’ גד פוטשניק, ד”ר יוסי מנקס ואשתו שני וד”ר מישל אלון. הראשונים הם גינקולוגים, מהבכירים בארץ, שלמשך חודש ימים עזבו את הבית, את המשפחה, את הפרנסה ואת החיים הברורים והבטוחים, כדי להגיע לכאן למזרח קונגו ולהקדיש את עצמם לאוכלוסייה הכי אומללה על פני כדור הארץ.
מעבר להיותם הכי טובים מקצועית יש בהם את שלוש התכונות הכי חשובות לאזור הזה: לא להיבהל, ליזום ולדעת לאלתר. אם משהו לא צפוי קורה לנו במהלך החודש הזה (וברור שיקרה, זו אפריקה(... הם לא יתמוטטו ולא ירימו ידיים. הם יגיבו. יתמודדו. יאלתרו. אינסוף אלתורים. אינסוף סבלנות ואינסוף יצירתיות. כי אם הם לא היו כאלה על אמת, הם היו פשוט מתרסקים. אחד-אחד.
ואולי חשוב מכל, הם בני אדם. ותעיד על כך התגובה והאהבה של המקומיים. רוב האנשים כאן לא ראו בן אדם לבן בחיים שלהם. אלה שכן, ראו אותם לפני יותר מ־40 שנה, כשהקולוניאליסטים הבלגים עדיין שלטו באדמה הזו.
כשהאופנועים שלנו מגיעים לבתים הראשונים של קאלולה כל הילדים רצים אלינו וצורחים "או-לה-לה," שזה "דרך צלחה," וכשאנו יורדים מהם (בגוף מפורק לגמרי אחרי הנסיעה) העיניים הענקיות שלהם נפערות עוד יותר והם לוחשים "מוזונגו") "!איש לבן.(" חלק ניגשים אלינו ומתחילים לגרד אותנו.
בהתחלה עוד חשבתי שזו סוג של מחווה אפריקאית לקבלת אורחים. אחר כך התברר שהם פשוט ניסו לבדוק אם צבע העור שלנו זה משהו אמיתי ולכן ניסו לגרד את הצבע הבהיר המוזר הזה מאיתנו.
מאותו יום הם לא עזבו אותנו. כל בוקר, בדרך אל המרפאה וחזרה, כמו החלילנים מהמלין, עשרות ילדים מאחורינו, עלינו, מבקשים שנלמד אותם שירים. בקאלולה שבמזרח קונגו היום הילדים יודעים לפזם את כל מילות השיר "עוגה עוגה עוגה".
כשחזרתי לארץ לפני שנתיים שתיתי בירה עם חבר, עופר קורן, הגיטריסט של להקת אלג'יר. בשיחת ברים אפלה ומבאסת סיפרתי לו על מה שראיתי בקונגו ועל איך שהייתי מת לעזור אבל כנראה זה לא ממש אפשרי.
עופר הקשיב, שתק, ואחרי ששתה עוד קצת חשב שאולי יהיה אפשר לארגן איזה מופע רוק למען המטרה. פירשתי את זה כתגובה טיפוסית של מסטול. "בטח... קונצרט רוק למען נשים נאנסות בקונגו... כאן בישראל." חזרתי הביתה עוד יותר מדוכא. אחרי כמה ימים פגשנו את הדבר הכי קרוב למלאך שפגשתי בחיים. לירון יוחאי. לירון, בת ,30 היא היום מנהלת פרויקט סיוע בארגון "לתת" האחראית על הטיפול והסיוע לניצולי שואה.
בדרך כלל, כשאנשים שומעים על הפרויקט שלנו ומגיבים בזעם ש"עניי עירך קודמים," אני מספר להם על לירון ואז משתרר שקט. ללירון יש עיניים מטורפות. זה נשמע נורא שמאלצי אבל אני באמת מאמין שבן אדם עם עיניים מטורפות יכול לעשות הכל. ואין דבר שלירון רצתה לעשות יותר מאשר להרים את הפרויקט הזה. כמה שנים לפני כן היא ארגנה פרויקט סיוע בטנזניה ומבחינתה, בת למשפחה של ניצולי שואה, פשוט לא נתפש שאדם יהודי יתבונן מהצד במה שקורה לאנשים האלה ויחנ ליט שכמו לפני 60 שנה באירופה, כך גם הוא היום, לא עושה עם זה כלום.
עופר התחיל בינתיים לדבר עם חברים מונ זיקאים, ואחרי כמה שבועות, באותו טון מסנ טולי של אותו לילה, הוא סיפר לי שאהוד בנאי בעניין, ושברי סחרוף בעניין, ואחר כך אסף אמדורסקי ורונה קינן וקורין אלאל ועידן רייכל ואביב גפן ואחינועם ניני וההרכב עם הכי גרוב בארץ של אקסום, קרולינה ולרוז סאונד סיסטם. למופע הזה הבאתי מקונגו חבר אחר, ברנרד, זמר אשתו נרצחה בטבח העם ברואנדה. חודשים ארוכים עבדנו על זה ובסוף זה קרה. לקונצרט בהאנגר 11 בתל אביב נכנסו 4,000 איש ואלף אחרים נשארו בחוץ כי לא היה מקום. ברנרד שר יחד עם אהוד בנאי, השגנו קרוב ל-200 אלף דולר, בנוסף גם תרמו לנו מטוס מלא בציוד רפואי ופתאום נוצר מצב שיכולנו לעזור במשהו לקונגו.
אין דבר יותר עצוב מכסף שאמור להגיע ליעד קדוש, להצלת חיי אדם, ובסוף גומר אצל איזה דיקטטור אפריקאי שבדרך כלל הוא עצמו זה שמביא את הסבל והמוות על האנשים האלה. הרבה פרויקטים למען אפריקה גמרו בדיוק בצורה כזו. כך, כשכל העולם הזדעזע לנוכח הרעב באתיופיה וגייס לטובתו מיליארדים, לא ממש ידעו מה לעשות עם הכסף.
אז, בגלל שזה התרחש באתיופיה, חשבו שהכי הגיוני לתת את הכסף הזה ישירות לממשלת אתיופיה. הם, כך חשבו, ידאגו לחלק את זה לאזרחים הרעבים. רק שאותה ממשלה היא שבמדיניותה המושחנ תת הרעיבה את אזרחיה וחיסלה בהמוניהם את כל מי שניסו להרים ראש, להתקומם או לבקש יותר. ההערכות היום הן שפחות מחמישה אחוזים מאותו סיוע הגיע לידיים הנכונות.
מי שכן עוזר באפריקה הוא לא הממשלות של אפריקה, וכעיקרון, לא ממשלות של אף מדינה באופן כללי. הגופים היחידים שפועלים בשטח מתוך שליחות אמיתית הם הארגונים הלא ממשלתיים.(Organization NGO - Non Government) גם ביניהם, יש טובים פחות ויש טובים יותר. מי שיש לו כסף לא יכול סתם כך להגיע לאפריקה, להסתובב ולחלק לנזקקים. הוא חייב לעבוד עם .NGO
אחרי הקונצרט שלחתי למזרח קונגו שלושה חברים שסייעו בפרויקט. בראשם היתה לירון. הרעיון היה שבמשך שבועיים הם יבחנו את הארגונים הכי טובים תוך כדי שיתלוו לעבונ דת השטח שלהם ויבינו את האוריינטציה של כל אחד מהם. בחרנו בארגון ששמו "מאלטסר" .(Malteser) בואו נאמר שזה לא ארגון שכיהודינישראלי הייתי בוחר בו באופן טבעי, מדובר בארגון גרמני קתולי, אבל זה ממש לא היה רלוונטי. מאלטסר הוא פשוט הארגון הכי טוב למטרתנו. הסיסמה שלו היא "אנחנו מגיעים למקומות שאליהם אף אחד אחר אינו מגיע." זה נכון. וזה התאים לנו.
מאלטסר הוא הארגון היחיד שמוכן ומעז להגיע למקומות הכי מרוחקים, לכפרים הכי נידחים ששם גם הקורבנות הכי אומללים. העברנו אליו בשלב ראשון מאה אלף דולר ואחר כך שכנענו אותו לעשות משהו שגם הוא עדיין לא עשה. לא להסתפק אך ורק בשיגור תרופות, מזון וסיוע, אלא גם לשלוח לכפרים האלה, בפעם הראשונ נה, צוות רופאים מהמעלה הראשונה, שיפתחו בהם קליניקות, יעבירו הרצאות לאחים ואחיות מקומיים על דרכי הטיפול, ויבצעו את הטיפולים בעצמם: בדיקות, מעקבים, ניתוחים, ולא פחות חשוב מזה, החדרת המודעות בכל הנוגע לכבודה של האישה, גופה וזכויותיה.
את עיקר המשלחת הזו ארגנה לירון, ויחד איתה דנה מנור, האחראית על סיוע בינלאומי בארגון לתת. הרעיון היה להציב שתי קבוצות של רופאים. האחת בקאלולה, השנייה במילונגו, שני כפרים שמרוחקים כמה ימי נסיעה והליכה זה מזה ושניהם ממוקמים באזורים שאליהם כבר אף אחד לא רוצה להגיע.
אחרי חודשים של הכנות שוב מצאתי את עצמי במזרח קונגו. הפעם הזו כבר לא כדי לספר לעולם מה קורה שם, אלא כדי להגיש, לראשונה, עזרה של ממש.
לקליניקה נכנסת כריסטינה. היא בת .32 יפה בצורה יוצאת דופן. בכניסתה היא מרשימה, אצינ לית בלבוש ובהתנהגות, גאה ומטופחת. ד”ר יוסי מנקס, מנהל מרפאה ומנתח בשרון ובבילינסון, מברך אותה לשלום באחד ממשפטי הסוואהילית שלמד ומבקש ממנה לספר את סיפורה. תוך כמה שניות הפנים החזקות שלה מתחילות להישבר. בחודש מרס 2005 היא נאנסה על ידי 11 גברים ממיליציית המאי מאי, אחד הארגונים הרצחנ ניים ביותר במזרח קונגו. חודש אחרי שנאנסה התפתחה אצלה פיסטולה, קריעה של הנרתיק, מה שמביא מאז לבריחת שתן בלי שליטה. זהו לה הביקור הראשון אי פעם אצל רופא.
היא נשכבת על מיטת הטיפולים. יוסי מדליק את פנס הראש שלו, מקור האור היחיד בחבל הארץ הזה, ומאבחן את המחלה. כריסטינה אינה יוצאת דופן בין עשרות הנשים שנכנסו לקליניקה לפניה והמאות שיגיעו אחריה. הבדיקה קשה לה. חדשה לה. היא מתאמצת לא לצעוק, אפילו לא לנשום נשימות מאומצות. מי שמנ סייעת לה ברגעים האלה היא שני, אשתו של יוסי. היד שלה כל העת תומכת בכריסטינה והיא מחייכת אליה. יד לבנה על כתף שחורה. יד שחורה שמחזירה ליטוף. כריסטינה מתחזקת מהנוכחות של שני.
שני היתה אחות ראשית בבילינסון. כשהגיעה לקאלולה וראתה את מה שעתידה להיות המרפאה שלנו נהיה לה חושך בעיניים. "התכוננו למחסור. למצוקה, אבל פה אין כלום. פשוט כלום." החדר קודר ומלוכלך ואין סיכוי של ממש לסטריליות. שני התחילה להרים את המרפאה שלנו יחד עם מריה שמשמשת כאחות בקאלולה. בשפה ותקשורת משלהן התחילו לארגן מדפים שלמים של תרופות, כילות לחלונות, כיתוב מסודר של כל סוג של אנטיביוטיקה, כל סכין ניתוחים, תחבושות ואמצעי סטריליזציה. אם עד אותו היום כל התרופות של קאלולה התרכזו בקופסה קטנה בפינת החדר, כרגע הקירות כולם עם מדפים מלאים בציוד רפואי.
מריה, האחות המקומית, בהלם, ושני לא בטוחה אם זה הלם טוב או רע. "תשמע, היא מלאך. אבל מלאך שלא מוציא מילה מהפה. בכל זאת, עד שהגענו היא זו שניהלה את העניינים, גם אם לא היה הרבה מה לנהל. ופתאום בום. טראח. הגענו. אני אפילו לא יכולה לשאול אותה מה היא מרגינ שה כי היא מדברת רק סוואהילית ואני אנגלית או עברית, אז מה שנשאר לי זה כל כמה דקות לחבק אותה ואיכשהו זה מחזק את שתינו."
ובינתיים שתיהן מחזקות את כריסטינה שעל מיטת הטיפולים. מתברר שכתוצאה מהאונס נולד לה ילד. דווקא הילד הזה שרד. לפני כן, כל אחד מחמשת הילדים שילדה עם בעלה מת בגיל שנה ממחלה. היום הילד שנולד מהאונס הוא בן שננ תיים וחצי. היא לא יכלה להיות בררנית בשאלה אם ללדת או להפיל אותו כי כל כך הרבה מתים כאן כך שברגע שכבר יש חיים, לא משנה איך הם הגיעו, כדאי לשמור עליהם.
אלה שאלות שאי אפשר ממש להתמודד איתן או לבקר אותן. כריסטינה היא בת .32 העניין הוא שאותה דילמה תעבור גם נערה בת 12 שנאנסה ונכנסה להריון. שום דבר אחר לא היווה עבור שני בעיה של ממש. לא זה שאין כאן שירותים או היגיינה; לא זה ש"המקלחת" בסוף יום עבודה קורע של חודש אוגוסט באפריקה, היא כוס מים שממלאים ושופכים על הראש; וגם לא האוכל שאיך נאמר, לא קל לעיכול. גם עצם זה שבגללנו היא ויוסי חגגו את יום הנישואים שלהם על גבול רואנדהנ קונגו, גם החשש ממיליציות שאולי יגיעו וגם לא הנסיעה האינסופית באופנועים דרך הג'ונגל שקרעו לנו את התחת, תרתי משמע, לא ממש הזיזו לה. "הכל קטן. הדברים שבאמת קשים לי כאן, כאישה, הם הסיפורים האלה. והגוף הזה שהושחת. איפה תמצא בארץ או בכל מקום אחר נערות בנות 18 עם צניחת רחם."?
לא היה לי ספק באשר לנחיצות של הגינקולוגים שלנו במזרח קונגו אבל מאלטסר ביקשו שבמשלחת שלנו יגיע גם פסיכולוג, ואני חייב להודות שלא הייתי בטוח אם זה רעיון נבון. קשה היה לי לדמיין את הנשים המקומיות, המסורתיות, שמתקשות להיפתח גם בפני הפסיכולוגית המקומית שלהן, שוטחות את הטראומות שלהן בפני גבר או אישה לבנים. מתברר שטעיתי.
ד”ר מישל אלון, שומר מצוות שהגיע איתנו לקונגו ביום תשעה באב, הניח תפילין, צם והסביר לנו את הקשר בין חורבן בית המקדש לחורבן הארץ האפריקאית הזו. מישל מטפל בשיטת EMDR שפועלת על קואורדינציה בין שני חלקי המוח לצורך שחרור זיכרונות מודחקים. כשמתבוננים מהצד רואים את מישל מזיז את האצבעות שלו מצד לצד כשאישוני העיניים של המטופל בעקבותיהן. המטופל היה אימאני, שנראה לכל היותר בן תשע. מתברר שהוא בן .18 לפני כמה שנים חטפו אותו חיילי מיליציה ולאחר שמול עיניו רצחו את אמו ואביו הם החלו לענות אותו ולהכות אותו באופן שכל עצמותיו רוסקו.
אינמי לא יכול ללכת. הוא סוחב את עצמו עם הידיים על הרצפה ובאופן קבוע מחובר לאינפוזיה. הוא גם אינו מדבר. כל הזמן שותק. הוא שתק גם בפגישה הראשונה עם מישל. במפגש השני משהו קרה. אימאני התחיל לדבר. מישל לא לחץ אותו וביקש שהשחרור של האירוע המודחק יתבצע לאט לאט. השעות הארוכות שלו עם מישל עשו את שלהן. אימאני התגלה כנער אינטליגנטי בצורה יוצאת דופן, מחובר היטב לכל מה שחווה. לאט לאט הוא השתחרר. זה גורם להרבה אושר. זה גם גורם להרבה תסכול לדעת שכמו הילד הזה מסתובבים כאן עוד מאות אלפים, הנושאים עימם טראומות שאי אפשר להעלות על הדעת.
בצד המרפאה פועלת כל העת "האוניברסיטה" הקטנה שהקמנו. אנשי מאלטסר הפיצו מבעוד מועד את הבשורה ש"לכמה מן הכפרים הנידחים במזרח קונגו יגיעו רופאים לבנים מהמדינה הזו שנקראת ישראל ויעבירו הרצאות." וכך יצא שעשרות אחים ואחיות שקראו את המודעות שהודבקו על בתי הבוץ באזורים השכוחים האלה יצאו לדרך לחוות השתלמות מקצועית. לצאת לדרך, עבור רובם, היה ללכת ימים ולילות בג'ונגלים ולפלס דרך בין אזורי השליטה של המיליציות כדי להגיע לכפרים שבהם עבדנו.
המונח "אנשים לבנים" לא נכתב סתם. התפישה כאן, עדיין, היא שהאדם הלבן כנראה יודע הכל. גם על "ארץ ישראל" הושם כאן דגש. האוכלוסייה כאן היא נוצרית אדוקה ואם יוצא שמגיעים לכאן אנשים "מארץ הקודש, הארץ המובטחת, מהארץ של ישו," הרי שכנראה גם אלוהים מעורב בעניין.
האחים והאחיות שהגיעו התבררו כבעלי ידע מקיף הרבה יותר ממה שחשבנו. לפני שנכנסו לשיעור הם הוציאו מהשקית ניילון שסחבו איתם את הבגדים הכי יפים שלהם, חולצות מכופתרות ונעלי עור חדשות, ונכנסו פנימה כדי לפגוש גינקולוג ישראלי בנעלי שטח וטי-שירט.
דוד מנקוטה, מנהל חדר יולדות בבית החולים הדסה עין כרם, מדבר אליהם באנגלית וצרפתית כשאחד מאנשי מאלטסר מתרגם סימולטנית לסוואהילית. הסטודנטים רושמים כל מילה. על קירות החדר פרושים תרשימים ואיורים של גוף האישה. לאחר שבוע של לימודים הם גם יצטרפו לטיפולים עצמם, יתבוננו ויכתבו לעצמם רשמים. אלה האנשים שאמורים להחזיק את הכפרים האלה בהמשך הדרך. יש להם תפישה מהירה והם חרוצים בצורה שאצלנו בארץ קשה למצוא.
את ההלם אצלם ראיתי דווקא בהרצאה שבה דוד דיבר על האופן שבו ראוי לגשת למטופל. "כשנכנסת המטופלת אתם קודם כל צריכים לברך אותה בשלום ולהציג את עצמכם." המבטים שלהם הופכים לקצת קפואים. זה חדש להם. וזה הופך לחדשני עוד יותר. "אחרי שאתם מציגים את עצמכם תשאלו את האישה - "מה שלומך."? הסטודנטים נראים די בהלם. הם רושמים כל מילה ממה שדוד אומר כי זה קשור ביחס כלפי אישה שאף פעם לא היה מוכר כאן. "זוהי למעשה שאלה פתוחה. והיא מחייבת תשובה פתוחה. אם האישה עונה לכם בקצרה ששלומה בסדר, הרי שזוהי תשובה סגורה שמעידה על החשש שלה מלהיפתח. בנקודה זו עליכם לפתוח עוד יותר: "איך עבר עלייך היום? ואיך בכלל הימים האחרונים."? זה נשמע כל כך טריוויאלי, אבל גישה כזו בכפרים האלה היא בחזקת מהפכה.
לירון בוכה. מבחינתנו, הרחבה הזו, ביום בו פתחנו את הקליניקה, היתה הדבר הכי מרגש בכל הפרויקט. אחת-אחת הן הגיעו, מבקתות הבוץ האלה שבהן התחבאו ובהן החביאו את מצוקותיהן, כדי שיראו וישמעו אותן. כל אישה שהגיעה קיבלה מספר סידורי שאותו היא הציגה בגאווה. ביום הראשון הגיעו .80 אחרי כן הגיעו מאות. בהתחלה מהכפרים הסמוכים ואחר כך מהנקודות המרוחקות מספר ימי הליכה.
"מעבר להיותי גינקולוג אני מרגיש, שגם בלי כוונה אני מעניק כאן מידה לא מבוטלת של טיפול פסיכולוגי," אומר דוד מנקוטה. "זו פעם ראשונה שאנחנו אומרים לנשים האלה שזו לא אשמתן שהן נאנסו. זו לא אשמתן אם הבעלים עזבו אותן לאחר שחוו אונס קבוצתי אלים. זו זכותן לקבל טיפול, לקבל את כל העזרה שבעולם. וזו פעם ראשונה שהן מפנימות את זה. ולא רק הן. לאט לאט שותפים לזה גם הגברים בכפר."
אתה צריך להבין שאם זה יקרה, זה לא יקרה מהר, השינוי הזה," אומר לי ד"ר בראבה ולוקח נשימה עמוקה לפני שהוא ממשיך לדבר. ד"ר בראבה הוא אחד משני הרופאים היחידים שחיים ואחראים על כל שרשרת הכפרים שבאזור קאלולה. 80 אלף אנשים חיים כאן וכעת יצא שהרופא השני לא יימצא באזור במשך כמה חודשים. צריך לכתוב ולקרוא את זה שוב. זה אומר שד"ר בראבה הוא כעת רופא של 80 אלף בני אדם. הוא בן ,37 מבריק, מדבר צרפתית שוטפת ואנגלית טובה ולאט לאט הוא מנחיל לכפרים את הרפואה המודרנית.
עד הרפואה המודרנית הכירו התושבים רק את רפואת האלילים. ישנם רופאי האליל הטובים, אלה שמספקים קבלות פיזיולוגיות ומסייעים לחולים, אך ישנם גם המכשפים. והמכשפים האלה, בין היתר, מאיצים במטופלים הגברים לאנוס. ולא לאנוס רק את הנשים שלהם, לפעמים גם את האמא, לעתים גם את הבת. בצורה סוטה ובהיגיון משלהם הם מסבירים למטופלים שהאונס הזה יחדיר בהם כוח וגם יעביר את המחלות והחולשות אל האישה הנאנסת. ד"ר בראבה מספר לי על זה ומשפיל את מבטו. הוא יודע לאיזה הלם אני נכנס כשאני שומע את זה. עבורו זה מביך באותה מידה. מרגע שהתחיל לעבוד כאן הוא הפך לאגדה. מאות ילדים בכפרים נקראים על שמו - "בראבה," אבל הוא יודע שמול הגישה שלו יש מורשת ומסורת, גם אם מעוותות, שעבור אנשים מסוימים הן נוחות ומקובלות יותר.
ד"ר בראבה הוא אדם גאה שאינו נופל מיד בקסם האנשים הלבנים שהגיעו מארץ הקודש לסייע לו ובטח שאינו מתבטל בפנינו. "ברור שאתם עוזרים לי מאוד. גם אני עצמי לומד המון ממה שאתם מביאים. אבל אתה צריך לזכור דבר חשוב אחד. אם בסוף החודש הזה תחזרו לישראל, תנתקו את הקשר איתנו וכל המשלחת הזו תהיה מבחינתכם ועבורנו זיכרון בודד של חוויה בלתי נשכחת, הרי לא רק שלא עזרתם לנו, עשיתם נזק. במהלך החודש הזה נטעתם הרבה תקווה אצל הרבה אנשים. גרמתם להם להבין שיש מישהו שיכול לעזור להם. והם יצפו לזה שהאנשים הלבנים האלה שעזרו יחזרו לכאן שוב. אם לא תחזרו הרי שנטעתם כאן אשליה ותו לא. האנשים כאן יפנו שוב לרופאי האליל והמכשפים."
על המשפט הזה של ד"ר בראבה חשבנו, לירון ואני, הרבה לפני שיצאנו. מראש הגדרנו את המשלחת הזו ככוח חלוץ שממנו נלמד למשלחות הבאות. והמילים של ד"ר בראבה הן תמרור אזהרה ענקי. אם אתה לא רציני אז עשה טובה ואל תגיע לכאן בכלל. אם כל הכתבה הזו תישמר בזיכרון כחוויה והרפתקה שלא יהיה לה המשך הרי שמה שאתם קוראים כאן, מה שאנחנו יצרנו, עם כל ההקרבה והמאמץ, יוסיף רק עוד עצב למדינה המרוסקת הזו.
את הדרך הבלתי אפשרית למחוז מולונגו צלחו פרופ’ מיכה פיינגולד ופרופ’ גד פוטשניק הודות לנהגים הקונגולזים של מאלטסר. בכל הארגונים במזרח קונגו מדברים על כך שאין נהגים טובים יותר מהנהגים האלה. מהעיר הגדולה בוקאבו זה פחות או יותר עשר שעות של נהיגת השטח הכי מסובכת. בלי להעליב, נהגי 4X4 בארץ לא היו צולחים קילומטר אחד ממנה. סלעים, בוץ, וענפים שמפרקים את הרכב לגזרים מאפשרים נהיגה במהירות ממוצעת של לא יותר מ-25 קמ"ש. הרחק בעומק הג'ונגל פתאום נשבר חלק שבלעדיו אי אפשר יותר לזוז. הם יורדים עם מצ'טות, עוקרים עץ ברוחב דומה, ומפסלים ממנו את אותו הרכיב, קושרים בגומי וממשיכים.
בנוסף להיותם הנהגים הכי טובים והמכונאים הכי יצירתיים מתברר שהם גם הכי חכמים חברתית. הדרך למולונגו עוברת ברובה בשטח השליטה של ה-.FDLR מדובר במיליציה של בני שבט ההוטו שביצעה את טבח העם ברואנדה. יותר מ-800 אלף מבני שבט הטוטסי הושמדו במה שהיה "הפתרון הסופי" בגרסת אפריקה. אחרי הטבח הזה נמלטו בני המיליציה למזרח קונגו ונוכחותם היא שהאיצה את ההידרדרות של המדינה כולה.
כשהייתי במזרח קונגו לפני שנתיים, יחד עם חברים עיתונאים אחרים, ניסינו כל דרך להגיע אליהם. לשמוע את סיפורם. לשווא. אף עיתונאי לא יורשה להתקרב אליהם או בכלל לשטח שבו הם שולטים. ואף עיתונאי גם לא ינסה. לא מתגרים בגורל מול אנשים שחוללו טבח עם ועוד ידם נטויה. כרגע, מהיותי "איש סיוע" שעובד עם מאלטסר, נכנסתי לשם וראיתי אותם בפעם הראשונה. עם המגפיים, הרובים, המבט המזוגג, הרוצחים הכי גדולים באפריקה. מהמקום הזה הכי חששתי לגבי הרופאים שלנו. ידענו שהנהגים של "מאלטסר," היחידים בקונגו שנכנסים לאזורים האלה זוכים לכבוד מצד כל האוכלוסיות כמו גם כך המיליציות. מצד שני, המחשבה שאחד מהחיילים האלה יבוא במגע איתנו חלחלה אותי.
אבל זה קרה. כשהרכב של מיכה וגדי נתקע, וזה הרכב היחיד שעובר באזור הזה במשך ימים שלמים, ניגשו אליו אנשי ה-FDLR ובראשם הקומנדנט (המפקד) המקומי. הוא שאל אותם מהיכן הם. מיכה השיב "מישראל. מכיר."? "אז אתם מהארץ של ישו. מהמקום שישו הילך בו על המים."
"כן. ואל תשאל, ניסיתי בעצמי לעשות פעם את אותו הדבר באותו מקום ומיד טבעתי ובלעתי מים." כששמעתי על אודות התגובה הזו של מיכה תפסתי את הראש ונחרדתי. אבל התברר שהקומנדנט נקרע מצחוק. "נו, בטח, אתה לא בן של אלוהים." איכשהו מההומור המשונה הזה צמחה גם היכרות משונה. הקומנדנט פקד על חייליו להביא בירות למיכה וגדי וכולם שתו ביחד. אחר כך הוא הורה לאנשיו לחלץ את הרכב התקוע של הרופאים שלנו כדי שימשיך בדרך. בחסות הרוצחים הכי גדולים באפריקה הגענו למולונגו קצת יותר מהר.
ישראלים ויהודים בכלל מתרגזים בדרך כלל כשמשתמשים במונח שואה בהקשר של עם אחר. האנשים שבפרויקט שלנו שונים מאוד במובן הזה. באסיפות שקיימנו בארץ בשבועות שלפני היציאה לשטח שאלה פעם לירון, שבעצמה מנהלת כאמור את פרויקט הסיוע לניצולי שואה של ארגון "לתת," את מיכה, למה הוא רוצה להיות במשלחת ולסייע לקורבנות במזרח קונגו. פרופ’ מיכה פיינגולד, גינקולוג בכיר בביה"ח מאיר וראש מחלקת מחקר של קופת חולים כללית, הסתכל עליה במבט של אחד שלא ממש מבין את השאלה. "מה זאת אומרת? קחי את האנשים האלה, תצבעי אותם במברשת בצבע לבן, תלמדי אותם כמה משפטים ביידיש והנה קיבלת את בני המשפחה שלי שנספו בשואה." כל זה אגב לא מנע ממיכה לחוות מדי לילה את הסיוט הקבוע שפוקד אותו מאז החליט שהוא יוצא למשלחת. בסיוט הזה הוא בתוך סיר ענק בג'ונגל ומסביבו חוגגים עשרות קניבלים שמבשלים אותו לאט לאט. ברגע מסוים אחד מהם מתרומם מעל הסיר ומצמיד מזלג ענק לגוף של מיכה כדי לבדוק אם הוא כבר מספיק רך לאכילה. מיכה נחרד וצועק בצרפתית Pas encore! כלומר, "עוד לא." אחר כך הוא מתעורר.
זו אמנם לא ארץ של קניבלים אבל אחרי אותה נסיעה בממלכת ה-FDLR מגיע הרכב לנקודה שבה גם הוא לא יכול יותר להמשיך. מכאן ממשיכים בהליכה מאומצת של שעתיים-שלוש עד שמגיעים לכפר שלנו. זה ג'ונגל והתושבים נראים כל כך אחרת מכל מה שמוכר לנו, אבל מיכה לא משתכנע. "זה אותו דבר. האנשים האלה חוו שואה. בשבילי להיות כאן זו המשמעות האמיתית של המילה רופא. בארץ, גם אם אני הגינקולוג הכי טוב בענף, ברגע שאסיים ואפרוש איש לא ירגיש בחסרוני. החלל יתמלא מהר על ידי אנשים חדשים ומוכשרים. כאן, לעומת זאת, אני ה-רופא. אני הכתובת היחידה לאלפי האנשים האלה."
יחד עם מיכה עשה את הדרך המאומצת הזו פרופ’ גד פוטשניק, בן ,67 מהמומחים המובילים בארץ בתחום הפריון. בצד הטיפולים וההרצאות הם ניסו לקדם כאן שינוי תפישתי ביחסי גברים, נשים ופריון. במולונגו, כמו ברובה המכריע של מזרח קונגו, אם אישה לא מצליחה ללדת, הגבר מיד זורק אותה ומוצא לו צעירה אחרת. יחד עם הסטודנט המקומי המצטיין ששהה לצדם כל זמן הטיפולים הם ניסו לרמוז שייתכן שבחלק מהמקרים הבעיה היא לאו דווקא האישה אלא הזרע של הגבר. הסטודנט הרהר לרגע ואז פסק שלדעתו הגברים דווקא יהיו מוכנים להיפתח לכך, הרבה בזכות המעמד שזכו לו גדי ומיכה בקרב התושבים. כל אחד מהם טיפל במשך השבועות באלה במאות נשים, מיכה גם יילד תינוקת שאמה קראה לו על שמו "מישלין." מה שפתח את הדרך לאחת השיחות ההזויות להן הייתי עד באפריקה. היא התקיימה על כיסאות באמצע היער, כשתרנגולות ושור מקרקרים סביב השלושה. גד: "יש לנו מיקרוסקופ ואפשר לקיים בדיקות זרע. נבקש מהגברים להגיע למרפאה עם כוסית ובתוכה שפיכת זרע."
מיכה: "נראה לי מוזר הרעיון שאנשים יצעדו ימים שלמים עם כוס של שפיכת זרע, בג'ונגל, בין המיליציות."
פאסי הסטודנט: "זה לא יתקבל מבחינה תרבותית, הרעיון לאונן לתוך כוס. זה יכול לקרות רק אם שני בני הזוג יקיימו יחסים ואז תהיה פליטת זרע."
גדי ומיכה: "או-קיי. נארגן חדר בסמוך למ־רפאה שם תהיה להם פרטיות ולקראת סיום האקט הגבר יאונן לתוך הכוס."
פאסי הסטודנט: "יש בעיה עם העניין הזה של לגמור לתוך כוס. זה יכול להיות רק על הגוף של האישה. רק משם אפשר יהיה אחר כך להביא את הזרע לבדיקות."
קשה להאמין אבל השיחה ההזויה הזו עשתה את שלה. בשבוע האחרון, בנוסף לנשים, התחילו להגיע למרפאה זוגות-זוגות, מעט מבוישים בהתחלה אך די מהר עונים על כל השאלות ואז פורשים לחדר הסמוך לקיים יחסי מין. הסטודנטים המתינו בחוץ בסבלנות עם המיקרוסקופ.
לקראת סיום המשלחת ארגן הצ'יף של המחוז ארוחה גדולה לגדי ומיכה ותושבי הכפר שרו: "יום חדש. כולנו אחים." פרופ’ גד פוטשניק זכה למחיאות כפיים כשאמר שכולנו אותו דבר, אותם בני אדם, גם אתם השחורים וגם אנחנו ה"מוזונגו."
כשתושבי הכפר הריעו לדברים האלה נזכרתי בתהליך המפרך שעברה לירון עוד בישראל כשאיתרה במשך חודשים את חבורת הגינקולוגים שתרכיב את המשלחת. היא סיפרה לי שמבין עשרות המועמדים הפוטנציאליים שראיינה, התגובה ששמעה הכי הרבה היתה “תראי, זה באמת נשמע מדהים, אבל אני לא בטוח שאעמוד בזה. וגם אם כן, ממש לא הייתי רוצה לצרוב מראות וזכרונות כמו שיהיו לי מהמקום הזה לשארית חיי.” נראה לי שהכפר שמוחא כפיים לפוטשניק ופיינגולד, כמו עשרות הילדים שנשרכו אחרי מנקוטה, אלון ובני הזוג מנקס, זה הזיכרון הכי חזק שנצרב לכולנו. הזיכרון הזה גם יחליף את המלים שאני לא מצליח למצוא כדי להביע את התודה וההערכה לחבורה האהובה הזו.
כמעט 50 שנה אחרי שעזבו כאן הקולוניאליסטים הבלגים, שקרעו את המדינה לגזרים והרעילו את האווירה הבין־שבטית, ראו התושבים של קאלולה ומולונגו קבוצה קטנה של אנשים לבנים שבאו לעשות טוב. אנו מצדנו רק צריכים להבטיח, לנו ולהם, שנחזור לשם. שאם לא כן הרי שזו היתה לא יותר מעוד הרפתקה של מוזונגואים באפריקה.
נא להמתין לטעינת התגובות
