איש בלי עבר: אובדן הזיכרון של אורי
לאורי חזן אין מושג מי זה אהוד אולמרט, מה זה גלידה, משפחה או טלוויזיה. אף אחד לא מצליח להסביר מה קרה בערב שבו איבד לחלוטין את זיכרונו במגדל שמירה צבאי, אבל חצי שנה אחרי הוא מנסה לבנות את חייו מחדש, נעזר בהוריו שאותם כלל לא זיהה, ומתנחם בנגינה וירטואוזית בגיטרה, שבה לא ניגן מעולם לפני האירוע
"החזקת את הקרוקודיל בידיים שלך, ולא פחדת בכלל", הוא מתעקש. אולי אם רק יסכים אורי להאמין שזה באמת הוא בתמונה, הוא גם יצליח להיזכר באותו רגע מאושר. אבל אורי לא זוכר. תווי הפנים של הילד בתמונה זהים לשלו, העיניים אותן עיניים, החיוך אותו חיוך, ועדיין לאורי (20) אין מושג מי הילד השמח הזה שמביט בו מהתמונה. "לא יודע. זה לא נראה לי כמוני, מצטער", הוא אומר, ומסיט את עיניו מהתמונה.
כבר חצי שנה שהוא חי ללא עבר. פשוט כך. בלי חוויות מבית הספר, בלי זיכרונות מבר המצווה, בלי טיולים משפחתיים, בלי סיפורים מהטירונות. יתרה מזו, הוא לא יודע מי זה אולמרט, או מהי בכלל מדינה, מה הן צלחת, בננה, מכונית, איך אוכלים בסכין ובמזלג, למה צריך לקשור את השרוכים, ומה עושים בבגדים שנמצאים בארון. הוא בכלל לא מבין מה זה ארון. הוא גם לא ידע שהעיניים הבוכות של האישה שמחבקת אותו ללא הפסקה הן עיניה של אמו, ושהאיש שעומד מודאג בצד הוא אביו. היום הוא כבר קורא להם אבא ואמא, ומתייחס אליהם בחיבה, אבל רק מפני שזה מה שאמרו לו שצריך לעשות, כשניסו להסביר לו מה זה משפחה.
המקרה של אורי, איבוד זיכרון מלא באופן פתאומי וקיצוני שכזה, הוא מקרה נדיר ביותר בהיסטוריה הרפואית. "יופי, הרבה מאוד אנשים אומרים לי שמקרה כזה הם לא מכירים, שהם בחיים לא שמעו על דבר כזה", אומר גבי (57), "אבל זה לא ממש עוזר לנו. זאת התעלומה בעצם, שאף אחד לא יודע מה קרה לו. פתאום באמצע החיים אתה מסתכל על הבן שלך, שגידלת אותו ועשית לו מקלחת, וטיפלת בו, והוא מסתכל עליך חזרה ולא מבין מה אתה רוצה ממנו. יותר גרוע, הוא אפילו לא יודע מי אתה".
הטלפון המבולבל התקבל ברבע לתשע בבוקר ב-31 בינואר. "אורי מרגיש לא טוב, אני חושב שכדאי שתבואו לכאן", אמר מפקד הפלוגה של אורי להוריו. "ישר התחיל לדפוק לי הלב", משחזרת אמו דרורה (52), "ידעתי שהוא לא נהרג, שהוא לא נפצע, אז מה זה כבר יכול להיות?". בדרך מרמת גן שבה הם מתגוררים למתקן הרפואי הצבאי בבאר שבע, היא לא הפסיקה לשאול את עצמה שאלות. משהו בטון הדיבור של המ"פ הפחיד אותה.
אורי בדיוק סיים את מסלול האימונים בחיל השריון, והפלוגה שלו שהתה באותה עת באימון במחנה צאלים בדרום. בערב שקדם לאותה שיחת טלפון הוא התייצב בשמונה לשמירה, כרגיל. בסביבות שמונה וחצי, כך דווח להוריו, ביקורת פתע שנערכה בפלוגה לא העלתה תוצאות מיוחדות. כעבור 20 דקות קצין תורן שעבר במקום קרא אליו, אך לא זכה לתשובה. אורי לא הגיב, לא ענה כשקראו בשמו, לא הבין דבר ממה שאמרו לו כל האנשים שנאספו מסביבו.
"לקחו אותו לבית החולים בבאר שבע, ואחרי שעשו לו בדיקות וסריקות שהראו שהכל בסדר, שלחו אותו לחר"פ הצבאי", מספר גבי. "היה קור כלבים, ובהתחלה חשבו שאולי הוא קיבל מכת קור שדפקה לו את הראש או משהו כזה. כל ההמולה לא מנעה ממישהו בבסיס לנצל את המצב שלו ולגנוב
היום האחרון של חודש ינואר היה גם ליום הראשון בשארית חייו של אורי, היום הראשון שבו הוא מתחיל לזכור. "הרמתי את הראש, פקחתי את העיניים, והסתכלתי על כולם מסביבי", הוא מספר. "כולם לבשו בגדים ירוקים (מדי צה"ל) ולא הבנתי מי הם, ולמה כולם נראים אותו דבר. אחר כך הסתכלתי על עצמי, וראיתי שגם אני לבוש בדיוק כמוהם. הייתי מבולבל".
כשהוא מנסה לחשוב על הזיכרון הראשוני ביותר שלו, הוא מספר על ההמתנה לרופא בבית החולים "סורוקה" בבאר שבע. "הדבר הראשון שאני זוכר הוא אישה אתיופית, היא היתה מבוגרת, והיא כל הזמן צעקה עליי בשפה שלה. לא הבנתי מה היא רוצה ממני בכלל. לא ידעתי מי אני. לא ידעתי מה אני עושה שם".
ביום למחרת, מספרת דרורה, כאשר ראתה את בנה בפעם הראשונה היא קיוותה שאולי הוא עושה הצגה. "הוא היה מלא בבוץ, במדים מלוכלכים, השרוכים של הנעליים פרומים", היא נזכרת, "הוא הרכין את הראש שלו למטה. בהתחלה חשבנו שהוא מזייף, אבל המראה הזה, לראות אותו ככה מפוחד ומבולבל, עדיין מטריד אותי. הוא היה שבר כלי. זה רודף אותי, אני לא מצליחה לשכוח את העיניים שלו שהסתכלו עליי כשאמרתי לו: 'אורי זאת אמא, אמא באה לבקר אותך', והוא לא ידע מי אני. הוא לא זיהה אותי. אמרתי או-קיי, אז אני אחבק אותו, והוא מיד נרתע".
אבל אורי לא עשה הצגה, ובדיעבד מתברר שסימנים מקדימים לאירוע כבר התגלו הרבה קודם. הוא פנה מספר פעמים לקב"ן ודיווח על עייפות ועל התעלפויות, ובצבא לא מכחישים זאת. בחוות הדעת הרפואית שכתב פסיכיאטר מומחה מטעם צה"ל לפני חודשיים, ובה נקבע כי יש לשחרר אותו מהצבא בגלל סעיף נפשי, מצוין בבירור כי "החייל מוכר למערכת בריאות הנפש מחודש פברואר 2007, במהלך הטירונות בשריון. הוא אובחן כסובל מהפרעת חרדה מסוג חרדה חברתית עם מרכיב דיכאוני מינורי. . . הוחל טיפול תרופתי. . . מצבו השתפר והוא הפסיק טיפול על דעת עצמו, והמשיך להרגיש טוב. נבדק שוב בדצמבר 2007 על ידי קב"ן במסגרת מעקב יזום. בבדיקה לא נמצאו סימני מצוקה, טיפול ומעקב בריאות הנפש הופסקו".
ד"ר כהן-אילון מסבירה עוד כי "מדובר בהפרעת זיכרון שהיא נרחבת מדי כדי להסבירה בשכחנות נורמלית, דבר כזה לא קורה סתם. איבוד הזיכרון הוא דרמטי, והוא יכול לקרות אצל אנשים שחוו טראומה חריפה משמעותית, אבל לא בהכרח. זה גם יכול לקרות לאנשים השרויים בקונפליקט פנימי עמוק, ולא חייב להתבסס רק על טראומה או על אירוע מכונן כלשהו, במקביל ייתכנו גם תלונות על עייפות או על דיכאון. מידת איבוד הזיכרון יכולה להשתנות מאדם לאדם, ויש מקרים קיצוניים של איבוד זיכרון מלא".
"אורי הוא באמת בחור מקסים, ולצערי, אין לנו בעצם שום דרך להבין מה קרה לו", מוסיפה ד"ר כהן-אילון. "הוא עשוי לפנות עכשיו לתחומים שפעם לא התעסק בהם, וסביר להניח שהוא ייקח עכשיו בחירות אחרות מאשר בחייו הישנים". אך הבשורה הקשה ביותר היא שאי אפשר לדעת אם ביום מן הימים זיכרונו של אורי ישוב אליו. "קיימות מספר דרכי טיפול קוגנטיביות, לפעמים הטיפולים עוזרים ולפעמים לא", מסבירה הרופאה.
"תעלומה", זאת המילה שבה משתמשים הוריו של אורי כדי לתאר את הגורם שהוביל אצלו לאיבוד הזיכרון. במסמך השחרור שלו מהצבא מוזכר סיפור תמוה, המוגדר כ"גורם דחק", אירוע תמוה ומעט מסתורי שאולי השפיע על מצבו הנפשי של אורי. חודשיים לפני ההתמוטטות שחווה, כך מסתבר, הגיעה לבסיס שבו שהה אורי תיירת קנדית. עם הגעתה לבסיס התערבו ביניהם החיילים - מי מבין החיילים יצליח לקיים איתה יחסי מין. אורי, בחור ביישן ומופנם בדרך כלל, הוא ש"זכה" באותה התערבות, ובעקבות היחסים שקיימו נכנסה התיירת להיריון. היא עברה הפלה, ושבה לביתה בקנדה. "סביב האירוע היה החייל במתח, זאת בעקבות התערבות המפקדים והתערבות ההורים בפרשה", נכתב במסמך הצבאי.
"שלחתי בן בריא לגמרי לצבא", מבקש גבי להבהיר, "אין לנו שום עבר פסיכיאטרי במשפחה, הוא היה ילד רגיל. ביישן, אהוב על כולם, אוהב לשחק במחשב ולקרוא ספרים, בלי הרבה מסיבות ובילויים. אילו הצבא היה עולה על זה בזמן, אולי היינו מצליחים למנוע את זה. מה שהכי מפריע לי הוא שעכשיו אני מרגיש שאני בקרב הזה לבד, ושזרקו אותנו לכלבים. במשרד הביטחון אין עם מי לדבר".
"לצבא יש אחריות, הוא לא זיהה במועד את פגיעות הנפש", טוען עורך הדין אבינו ביבר, שהגיש בשם המשפחה תביעה למשרד הביטחון, כדי שזה יכיר באורי כנכה צה"ל. "שנה לפני שזה קרה התלונן אורי שהוא עייף, שהוא מתעלף הרבה, אבל זה לא הדליק לאף אחד נורה אדומה, ונתנו לו להמשיך במסלול אימונים קשה ואינטנסיבי, שיכול מאוד להיות דירדר את מצבו, והביא אותו למצב שלו היום, שהוא הכי גרוע מבחינתו. למעשה, הוא איבד את כל החיים שלו".
התחושה של חוסר האונים, חוסר הידיעה על מה שקרה באמת, מדירה שינה מעיניהם של גבי ודרורה. עם אותה תיירת קנדית הם לא יצרו קשר, והם אינם מאמינים שהיא הגורם האמיתי לאיבוד הזיכרון. "מה את חושבת? שאין לילות שלמים שבהם אני מריצה שוב ושוב את התסריטים הכי קשים? משהו קרה לבן שלי, משהו רע", אומרת דרורה, "משהו נורא כל כך שהוא לא רוצה לזכור אותו. אני מפחדת שלא מספרים לי את האמת. אולי מישהו עשה לו שם משהו? לפעמים אני נרדמת לחצי שעה, ואז מתעוררת בלילה בבהלה. אני יודעת שזה מעסיק גם אותו, אבל הוא מפחד לחשוב על העובדה שקרה לו משהו שהוא לא יודע מהו".
ובידיעה הזאת, או בחוסר הידיעה הזאת, לא נותר לאורי אלא להתחיל את חייו מחדש. ללמוד את שמות הצבעים, את הטעמים, את שמות החברים, את המדינות, את מועדי החגים ועוד ועוד. זהו תהליך למידה איטי שמתחיל עם האנשים שסובבים אותו. "אני חושב שנדרש לי יותר משבוע כדי להסכים לעובדה שהם ההורים שלי", אומר אורי בשקט בחדרו, נזהר שלא לפגוע ברגשות הוריו שמקדישים את כל זמנם עתה כדי לסייע לו.
"צריך ללמד אותו הכל מהתחלה, והוא פיקח מאוד", אומרת דרורה. "צריך להראות לו שזו הטלוויזיה, וזה מחשב, ומה זו מוזיקה, והנה, זאת מיטה שישנים בה. אוכל זה בכלל עולם ומלואו. יש לנו תוכי, וכשהבאתי לאורי פעם בוטנים ואגוזים לאכול, הוא לא הבין למה, כי הוא חשב שזה אוכל של ציפורים. אני צריכה להסביר לו את ההבדל בין שניצל לנקניקייה, מה זו פסטה, מה זו גלידה, מה זו שתייה. אני לא אומרת לו מה הוא אהב לאכול, אני רוצה שהוא יגלה בעצמו, ועובדה שעכשיו הוא אוהב דברים שונים לגמרי. צריך לעבור איתו על כל הרהיטים והחפצים ולשנן את השמות שלהם. ומה השמות שלנו ושל החברים שלו. אנחנו מספרים לו סיפורים על עצמו, וכך הלאה. אבל הוא צריך עזרה אמיתית, יש דברים שאני פשוט לא יודעת איך להסביר אותם".
חברים מהפלוגה באים לבקר אותו, מנסים לשמח אותו. אך לפעמים, הוא מודה, זה מביך אותו. "לא רציתי לבאס אותם", אורי אומר, "כל אחד הסתכל עליי ואמר לי, 'נו, זה אני, אתה לא זוכר? היינו חברים טובים נורא', ולא היה לי נעים להודות שאני לא מכיר. אז לפעמים אני פשוט מעדיף להיות לבד, ככה קל יותר". באחרונה הוא הצטרף לרשת החברתית פייסבוק, כדי לנסות ולהתחיל לחזור לעולם החברתי. "האמת שאין לי מה לכתוב שם על עצמי, שום דבר. אז אני בעיקר מסתכל בתמונות כי יש שם שמות לאנשים, וככה אני מנסה לזכור".
בחדרו מיטת יחיד קטנה, שולחן ועליו ספרים עבי כרס באנגלית, שפה שהוא דובר כעת ללא רבב, וממנה לא שכח מילה אחת. מתחבאת שם גם חפיסת סיגריות, הרגל מהחיים הישנים שמסתבר שבאמת קשה להתנתק ממנו. "לא ידעתי בכלל מה זו סיגריה", מספר אורי, "אבל כשראיתי אנשים מעשנים בבית חולים הרגשתי משהו בתוכי שאמר לי שזה משהו שאני עושה. זה היה מוכר. אמרתי להם, תנו לי אחת, גם אני מעשן". פרט נוסף שהוא זוכר הוא סיסמה למשחק מחשב שאהב לשחק בו בעבר. "את אמא ואבא הוא שכח, את כל החיים הוא איבד, אבל מה הוא זוכר? משחק מחשב!", אומרת אמו בחיוך.
על המיטה בחדר מונחת גיטרה שהפכה בינתיים לחברתו הנאמנה ביותר. במהלך האשפוז הבחין בה, הרים אותה, והחל לפרוט על המיתרים ללא שום קושי או הכוונה. מעולם לא ניגן קודם לכן בכלי נגינה, ומעולם לא הביע כל רצון או עניין בכך. היום הוא יכול לנגן שעות, והכישרון שלו ניכר, לכל הדעות.
מוריו מגדירים אותו "עילוי", ואפשר לשמוע אותו מבצע קטעים מוזיקליים מסובכים להפליא. בקרוב אף יופיע בפני קהל ברסיטל, וההתרגשות לאירוע בבית היא עצומה. כישרון הנגינה שהתגלה פתאום הדהים את הוריו. "אני לא מבין מאיפה זה בא לו. בחיים הוא לא אמר מילה על זה, והיום הוא לא עוזב את הגיטרה. הוא מנגן יפה כל כך שזה כאילו הוא מנגן כבר שנים. אף אחד לא הצליח להסביר לנו את התופעה הזאת".
אם היה שקט ומופנם בעברו, כך הוא בהחלט מתנהל גם היום. הוא מחייך חיוך מבויש, מבקש לא להטריד את הוריו או להכביד עליהם. רוב הזמן הוא מרגיש כאילו הוא נמצא בלב משחק שכולם יודעים ומכירים את החוקים שלו, כולם מלבדו.
"אומרים לי שעכשיו קיבלתי הזדמנות להתחיל את החיים מחדש. אז בסדר. לפעמים אני עדיין עוצם את העיניים שלי חזק חזק, וחושב שאם אני אתאמץ באמת, אז אני אולי אזכר. אבל זה סתם גורם לי להתרגז. זה אף פעם לא מצליח לי", הוא אומר.
ממשרד הביטחון נמסר בתגובה לטענות שהועלו: "אורי חזן הגיש תביעה למשרד הביטחון בתאריך 27 במאי 2008 בגין מצב נפשי שאירע לדבריו עקב שירותו הצבאי. עשרה ימים לאחר מכן, עם מועד שחרורו מצה"ל, אושר למר חזן טיפול רפואי באמצעות המשרד. קצין התגמולים פנה למר חזן ולגורמים נוספים לקבלת מסמכים על אודות מצבו הרפואי. עם קבלת החומר תתקבל החלטה בסוגיית הכרת נכותו של מר חזן".
מדובר צה"ל נמסר: "מבדיקה מעמיקה שנערכה בצה"ל, נמצא כי מאמצי הסיוע שקיבל החייל ממערך בריאות הנפש בצה"ל ומחוצה לו היו יוצאי דופן בהיקפם. הושקע מאמץ סיוע מגוון תוך התייעצות ושיתוף מומחה תוכן ספציפי ברמה הארצית. בשל צנעת הפרט ומשיקולי סודיות רפואית לא נוכל להרחיב על אודות ביטויי המשבר וגורמי הדחק התוך והחוץ צבאיים אשר שימשו רקע לכך".
נא להמתין לטעינת התגובות
