פוביה שאפשר לחיות איתה
ספוג עושה לו צמרמורת, עגבניות מעוררות בה בחילה ותולעים לבנות משתקות אותה. שלושה צעירים שסובלים מפוביה מאז שהם זוכרים את עצמם, מסבירים למה לא ייגשו לקבל טיפול נפשי
לצד הפרעת חרדה כללית, אימה (שמתבטאת בפאניקה), טורדנות כפייתית ופוסט-טראומה, הפוביה היא ההפרעה השכיחה ביותר מבין הפרעות החרדה. המאפיין המרכזי שלה הוא התמקדות בפחד מפני אובייקט, סיטואציה, או תפקוד מסוימים, שלא באמת מהווים סכנה אובייקטיבית.
ד"ר מיכל לוסטיג, מומחית בפסיכיאטריה ורפואת שינה ב"מכבי שירותי בריאות" מדגישה כי האובייקטים שמפחידים את הסובלים מהבעיה הם מגוונים כעומק הדמיון האנושי. "התסמין המרכזי של הפוביה הוא, כמובן, הפחד שמרגיש האדם, אך לפעמים מתלווה אל הפוביה גם הפרעת אימה, ובעקבות זאת עלול להתפתח התקף פאניקה שמופיע ללא חשיפה ספציפית לגורם של הפוביה".
עידן (שם בדוי), מהנדס תוכנה בן 26, לא סובל את המרקם של ספוג. "הבעיה שלי היא עם החיכוך. אני מסוגל לגעת בספוגים ואפילו ללחוץ עליהם, כל עוד אני לא משפשף אותם. משהו במרקם של ספוגים מצמרר אותי".
יעל פורמן שונאת עגבניות. "לא שונאת, אני מתעבת אותן", היא מדגישה. "עצם המחשבה שמא יש לי באוכל עגבניה גורמת לי בחילה, וכמעט תמיד אני אבהה באוכל או אחטט בו כדי לבדוק אם באמת יש בו עגבניה.
"אני גם לא אוכלת סלט שהייתה בו עגבניה,
כי הן מגירות מהמיץ שלהן וזה מתערבב עם הטעם של הסלט. אבל זה לא רק הטעם שלהן - קשה לי לאכול משהו שנראה כמו עגבניה, אפילו שאני יודעת שהוא לא, כמו גזר שמעורבב עם סלק".
מאז שעידן ויעל זוכרים את עצמם, הם שנאו את האובייקט התמים. "אני זוכרת אירוע בגיל שלוש אולי, כשהכנסתי חתיכת עגבניה לפה, ומיד ירקתי אותה, כי הטעם היה מחריד. כנראה שגם קודם לא אכלתי עגבניות, ככה אמא שלי מספרת. פעם אחת הסכמתי לנסות, ואמא הגישה לי סלט בצלחת, ואני ישבתי והסתכלתי. העגבניות בלטו בצבע שלהן, ופשוט לא הייתי מסוגלת לטעום מזה".
לפורמן יש ביקורת נוקבת על היחס של הסביבה לפוביה שלה. "אנשים לא באמת מבינים את הבעיה שלי עם העגבניה. הם חושבים שזה משעשע, ולפעמים צריך לשאול חמש פעמים עד שייזכרו שבתוך המנה יש קטשופ, או רסק, או משהו מבחיל אחר".
הטיפול היעיל ביותר בפוביה פשוטה וספציפית הוא טיפול התנהגותי-קוגניטיבי, שנקרא CBT. מדובר בסוג של טיפול פסיכותראפי, מסבירה ד"ר לוסטיג, אבל לא הטיפול הקלאסי והמוכר, שנקרא טיפול פסיכו-דינאמי. לדבריה, ההצלחה נעה בסביבות ה-80 אחוז, בהנחה שהמטופל משתף פעולה.
"באופן כללי, פוביות באופן כללי מגיבות טוב יותר לטיפול ההתנהגותי מאשר לטיפול תרופתי. ההתערבות התרופתית נדרשת לעיתים בפוביות המורכבות יותר, כאשר מתלווה אליהן הפרעת פאניקה".
אף אחד מהמרואיינים לכתבה הזו לא ניסה לגשת לטיפול, מה שמסייע להבין מדוע הנתונים שקיימים על שכיחות התופעה רחוקים מלהיות מדוייקים. "זה עדיין לא מפריע לי מספיק בחיי היומיום בשביל להוציא הרבה כסף על טיפול פסיכולוגי", מסבירה תמר.
ואילו פורמן חושבת שגם אם תגיע לספת הטיפולים, אף אחד לא יתייחס אליה ברצינות. "אני יודעת שיש פוביות הרבה יותר גרועות מ'אולי יש עגבניה באוכל שלי'. יש אנשים שמפחדים לצאת החוצה בלילה, וזה הרבה יותר גרוע. אבל אני כן מהרהרת לפעמים באפשרות ללכת להיפנוזה כדי שיגידו לי שזה בסדר ואפשר לאכול את זה".
"חוץ מזה, היום זה כבר באיזשהו מקום חלק מהזהות שלי. אני רגילה כבר. כתבתי סיפור שלם על הבעיה העגבנייתית. איך אני פתאום אעשה מהפך ואתחיל לזלול עגבניות?".
נא להמתין לטעינת התגובות
