קורס מזורז להבעות של תינוקות
די, מיציתי, אני בהלם, או גמור מרעב. כך הפצפון מצליח לנסח מסר, בסיוע כמה שרירים
האמת היא, שכבר מיום היוולדם תינוקות משדרים ומסמנים לנו מה הם חשים ורוצים, אלא שהתקשורת הזו לא נעשית במילים אלא בשפת גוף. שפה זו בחלקה אינדיבידואלית, סימנים שכל תינוק פיתח בעצמו, ובחלקה, אוניברסלית. ככל שנפענח אותה מוקדם יותר, כך יהיה לכולנו קל יותר.
ד"ר יוכי בן-נון, הפסיכולוגית הראשית של בית החולים "מאיר" בכפר-סבא, שירותי בריאות כללית, שנדרשה לשפת הסימנים של תינוקות, מסבירה שהבכי הבוקע ברגע הלידה הוא הביטוי האנושי הראשון והבסיסי למצוקה, כעס, תסכול ורגשות שליליים נוספים.
מנגד, חיוך חברתי (חיוך הקשור באופן ישיר למגע התינוק עם הסביבה), שמופיע בסביבות גיל שישה עד שמונה שבועות, הוא הביטוי הראשון והבסיסי להנאה ונינוחות. בין שתי ההבעות הקוטביות הללו קיימים סימנים נוספים בדמות הבעות פנים ושפת גוף שמבטאים מצבים שונים, מסבירה בן-נון.
קצת לפני שהבכי מופיע, תינוקות בדרך כלל נותנים סימן אחד או יותר שפירושו "לא טוב לי". כולנו מכירים את מראה השפתיים הרוטטות שלפני הבכי, את הפה המכווץ, המצח המקומט והעיניים העצומות בחוזקה תוך כיווץ העור שסביבן.
תינוקות רבים (במצב של שכיבה על הגב) מותחים
"מי שקשוב לסימנים אלה יכול להרגיע את התינוק ביתר קלות מאשר כשהבכי פורץ, מתעצם והופך למעין קריזה שהרבה יותר קשה להרגיע אותה", אומרת הלינה הרו, אחות מוסמכת, בעלת תואר ראשון ושני בתחום אם וילד, מנחת קבוצות לאמהות אחרי לידה, בעלים משותפים של "בייבילינק", המעניקה שירותים לנשים בביתן לפני הלידה ואחריה. הרו, אם לשישה וסבתא לארבעה, נדרשה לסוגיית הסימנים ופיענוחם:
העיניים נפקחות לרווחה ולעתים גם הפה. הגוף נוטה להצטנף עד כדי מעין אלם ושיתוק או לחלופין, להגיב באופן מהיר ופתאומי.
העיניים נפקחות לרווחה, הגבות מתרוממות, והתינוק מקיים קשר עין ומסתכל על האובייקט שמסקרן אותו במבט חד וישיר. "על פי רוב הפה פעור מעט, ולפעמים התינוק מוציא קצת את הלשון בתנועה של ליקוק שפתיים. בגיל חודשיים-שלושה הוא גם ישמיע קולות", מציינת הרו. "מעבר לכך, כל שפת הגוף שלו מעידה על עניין, סקרנות ורצון, והוא אף ינסה להתקרב אל האדם/האובייקט שלוכד את תשומת לבו".
מכיוון שהיכולת של תינוקות להיות ממוקדים בגירוי כלשהו היא קצרה, הם יביעו את ה"די, נגמר לי, לא נהנה יותר" על ידי סיבוב הראש מהאוביקט שקודם לכד את סקרנותם ויסיטו את המבט למקום אחר. לצד הפסקת קשר עין ישיר, הפה עשוי להיסגר והתינוק עשוי לפהק, לגהק ולמתוח את הגב אחורנית. אם לא נהיה קשובים לאותות אלה ונפסיק את הגירוי, הבכי יפרוץ תוך מספר שניות.
התינוק מסובב את הראש מצד לצד ושפת הגוף מעידה על אי שקט. יש תינוקות שמותחים את הגב אחורנית ואחרים מביאים את היד לאוזן או לעיניים, מגרדים או נוגעים בהן. יש תינוקות שמסלסלים תלתל ואחרים מגהקים או מפהקים. מכל מקום, הבעות הפנים ושפת הגוף אומרות עייפות.
לצד סבב השעות המוכר והמובנה של ההאכלה, תוכלו לראות כי באמצע השינה (בשלושת החודשים הראשונים לחייו) עיני התינוק סגורות למחצה, ועם זאת, הן זזות מצד לצד. לפעמים הוא גם מוצץ את הלשון או את המוצץ בחוזקה, מכניס יד לפה, מניע את גופו, ומגיל שישה שבועות הוא עשוי אף להשמיע מעט קולות. "חשוב לשים לב לכך ולהאכיל אותו כבר אז, כי אם תינוק מגיע להאכלה כשהוא כבר בוכה מאוד (וזה עשוי לקרות די מהר), יהיה קשה להרגיע אותו ולהאכיל אותו, במיוחד אם הוא יונק", מסבירה הרו ומוסיפה כי אם הסצינה הזו שבה וחוזרת על עצמה היא עשויה לגרום לבעיות אכילה.
בשלושת החודשים הראשונים לחייו, עוד לפני שהתינוק משמיע קולות צחוק, הוא מפגין את שמחתו בתנועות ידיים כמו נפנוף, בעיטות/זריקות רגליים מהירות לכל עבר, חיוכים וגוף שאומר שמחה. בסביבות גיל חמישה חודשים הוא מתחיל להניע את ידיו בתנועות עדינות יותר, כמו סיבוב כפות הידיים, שפירושן "אני רוצה", "קחו אותי" "תנו לי".
מובן שהבעיה שלנו כהורים היא לא עם תחושות השמחה של התינוק אלא עם פענוח תחושות הכעס והתסכול. סיגלית עליש, מומחית להתפתחות הילד בגיל הרך, מטפלת משפחתית ומרצה בחוג למדעי ההתנהגות במסלול האקדמי המכללה למנהל, מצטטת ממאמרה הידוע של פרסיליה דנסטן, חוקרת אוסטרלית, שבדקה צלילים שמפיקים תינוקות אוסטרלים ואמריקנים. דנסטן מצאה שעד גיל שלושה חודשים קיימים חמישה צלילים שחוזרים על עצמם בסמוך לחמישה מצבים:
1. הראשון הינו צליל מסוג נה, נה, נה (בקמץ), שמעיד על רעב. בכל פעם שנשמע הצליל הזה ונתנו לתינוק לאכול, הוא נרגע.
2. צליל שנשמע כ-אאו שפירושו עייפות, רוצה לישון.
3. הה, הה (בסגול, heh) הוא צליל שמעיד על חוסר נוחות כלשהי. זה לא בכי ולא רעב, כך שלא צריך למהר ולהאכיל אותו אלא לבדוק אם הוא עשה את צרכיו או שמא משהו כואב לו. אם הצליל חוזר על עצמו, צריך לשקול פנייה לרופא.
4. ריי, ריי (בצירה, reai) מעיד בדרך כלל על כאב כתוצאה מגזים.
5. והצליל אה (בצירה, eh) בא בעקבות לחץ של גזים בחלק העליון, קרי, רצון לעשות גרפס.
"מה שיפה בשפת הצלילים הזו הוא שהיא אמצעי נוסף לקלוע לצורך של התינוק. בנוסף, היא מלמדת אותנו שלבכי של התינוק יש גוונים, קולות ומאפיינים, שבהחלט יכולים להפחית את רמת התסכול שלו ושלנו ושבכוחם לשדר לנו מסרים", אומרת עליש.
אם תהיתם מדוע עלינו להתאמץ כל כך כדי להבין את המסרים השלוחים אלינו, מסבירה ד"ר בן-נון ש"התיאוריה ההתפתחותית הבסיסית אומרת, שכדי שילד יתפתח בצורה תקינה מבחינה רגשית, צריך להיות מצב של התכווננות, כלומר, רגישות גבוהה לקלוט את השדרים שלו ולדעת לפענח את הסימנים על הניואנסים שלהם, כדי להיענות לו. שני המרכיבים הבסיסיים של קשר אם-תינוק הם קשר שיוצר באם חוויה של אם טובה ותינוק שחש כי העולם (אמו, אביו) מקשיב לו, מבין אותו ונענה לצרכיו".
הרו מוסיפה כי מתן מענה נכון לסימנים של התינוק פירושו קשר בונה אמון, "שהוא הבסיס לקשריו העתידיים. בנוסף, כשתינוק מסמן לנו ואנחנו נענים, הוא לומד שהוא יכול לתקשר עם ההורים. התוצאה היא לא רק הפחתת התסכול אלא גם חיזוק התקשורת בינו לבין הוריו. בהמשך הוא ילמד מאיתנו לעשות סימנים כמו 'ביי, ביי', 'בוא' וכד', והתקשורת תתחזק".
מאחר שההתפתחות המוטורית מהירה יותר מההתפתחות הלשונית, אנחנו מתקשרים עם התינוק דרך הסימנים לפני שאנחנו מתקשרים איתו מילולית, אבל מומלץ ללוות את הסימנים המוטוריים במילים, כדי להקנות לו את אופן התקשורת השפתית.
לדברי סיגלית עליש, גם אם נצליח לזהות את מרבית ואפילו כל הסימנים כולם, עדיין יהיו הבדלים בין ילדים אפילו בתוך אותה משפחה, משום שתינוקות שונים זה מזה בהתנהגות, בטמפרמנט שלהם ובתגובתם למצבים כמו תסכול. "חשוב לזהות את הסימנים ולדעת לפענח אותם, אבל חשוב לא פחות להיות מודעים למזג השונה של הילדים ולהכיל אותו. מזג הוא עניין מולד, ותינוק יכול להיות בעל מזג נוח יותר או פחות. ככל שנמהר לקבל את המזג האישי של התינוק, כך יוקל לנו וגם לו, כי תינוק חווה את עצמו דרכנו".
התורה של שפת הסימנים של תינוקות נולדה בארצות-הברית לפני כחמש-שש שנים ולא צברה פופולריות. "התיאוריה דיברה על כך שמומלץ ללמד תינוקות בני 4-3 חודשים שפת סימנים פשוטה, המזכירה שפת סימנים של חרשים, כדי שהם יתקשרו באמצעותה עם הסביבה", מסבירה ד"ר בן-נון.
"הטיעון היה שלימוד שפת הסימנים יפחית את התסכול של התינוקות מכך שהם לא יכולים להתבטא, ויקדם את הדיבור והתקשורת הבין אישית שלהם, כי הם יבינו שזה מסייע בידם לתקשר, והדבר יגביר את המוטיבציה שלהם ללמוד לדבר". התיאוריה התבססה על כ-30 סימנים מוסכמים, כגון תנועת יד של "בוא", "לא", "כן", "רוצה לאכול" וכד'.
השיטה, כאמור, לא השתרשה, ואחד ההסברים לכך הוא ששפת הסימנים מעכבת את התינוקות מללמוד את השפה, כי דיבור דורש מאמץ רב יותר, ואם מבינים אותם בשפת הסימנים, אין להם מוטיבציה להתאמץ ולעבור לשפה מדוברת.
סיגלית עליש מוסיפה כי הגישה לא צלחה משני טעמים נוספים: "קיים תהליך התפתחות טבעי, שבמסגרתו עד גיל שנה אנחנו לא מדברים, ולא בטוח שצריך לשנות את המהלך הטבעי הזה ולנהות אחרי כל טרנד. בנוסף, כמו כל טרנד, היא עשויה הייתה להוות עוד גורם לחץ על הורים מהסוג של 'מה, עוד לא לימדתם את התינוק שלכם את שפת הסימנים?'.
"התשובה לשאלה הזו צריכה להיות 'לא' חד משמעי. נכון להיום, תפקידנו ללמוד את שפת הסימנים שלהם ולא להפך", מסכמת עליש.
נא להמתין לטעינת התגובות
