ללא רחמים: חרם כיתתי
ילד שהוכרז עליו חרם עובר חוויה אכזרית של דחייה. הסיוע יכול להגיע גם מהורים של ילדים אחרים
"שלום", היא מלמלה כמעט בלי קול. אחרי כמה דקות בתי קמה והיא בעקבותיה. באותה שתיקה ובאותו מבט חסר חיים היא עקבה אחריה כמו צל. בן זוגי ניצל הזדמנות לספק את סקרנותו ולחש: "זאת הילדה שעשו עליה חרם?". "אהה", הנהנתי.
כן, זאת הילדה מהכיתה המקבילה שהעלילו עליה שהיא חוטאת בשחצנות, שהיא מפלצת חסרת רגשות, מלכת כיתה ששולטת ביד רמה בכולם. כן, היצור העצוב עם המבט המאוים והמפוחד, שברגע זה אם היה יכול היה נאחז פיזית בבתי.
זו האחרונה לקחה על עצמה, ללא שום הכרזה, את התפקיד הלא פשוט, רב הסיכונים ונטול המתחרים - להיות החברה של המוחרמת. שלשום היא אפילו הגדילה לעשות וכתבה בפורום הכיתה שלה: "זה מאוד לא יפה מה שאתם עושים לה. איך הייתם מרגישים אם היו עושים את זה לכם?".
חצי שנה. זה הזמן שילדה נמצאת בתוך מסגרת חינוכית דמוקרטית מתקדמת וסובלת מלינץ' חברתי שבא בגלים. על אף שהיכרותי איתה מאוד שטחית, אני לא אצבע את דמותה בצבעים פסטורליים. יכול להיות שהיא מתנשאת, יכול להיות שהיא דיברה בחוסר רגישות לכמה ילדות, יכול להיות שהיא גם אמרה פעם: "בואו נעשה חרם על...".
אבל אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שהסצנריו הזה נשמע לי מוכר. ולא, היא לא המציאה אותו. בכיתה של בתי יש כמה בנות שאיימו בחרם, והתערבות מהירה של אדם שקול ובוגר הראתה להן שזו לא הדרך.
במקרה של אותה ילדה, אותה דמות שקולה לא הופיעה וזו התוצאה. הזרע נבט והפך למפלצת אכזרית חסרת גבולות ורגשות שמכריזה נידוי, מפזרת את חפציה מחוץ לכיתה, מקללת אותה בפניה, באתר בית הספר ובכל אמצעי תקשורת
אמא שלה התמלאה בפצעי לחץ בפה, בוכה כל הזמן. רואה איך הבת שלה נהדפת ולא מצליחה לעצור את כדור השלג המטורף הזה. אני מסתכלת עליה עכשיו, היא עדיין שותקת. "בואי", אומרת לה בתי בשקט ושתיהן בחאקי, יוצאות לצופים. אתמול כשהצצתי בסתר אל הפורום הכיתתי, ראיתי הודעה ממנה לבתי: "תודה על מה שאת כתבת עלי בפורום, ועל זה שאת חברה שלי".
"חרם זו אלימות מאוד מאוד קשה", טוענת חלי ברק, פסיכולוגית חינוכית מומחית, מחברת שני רבי המכר "בגובה העיניים" ו"תקשיבי לי רגע". "זו צורה מאוד אכזרית שמבטאת תחרות ומאבק כוחות בתוך כיתה.
התופעה בה הופכים ילד לשעיר לעזאזל ומפנים אליו את התוקפנות, היא תופעה נפוצה ואופיינית בקרב ילדים במיוחד בגיל בית ספר יסודי, ושכיחה יותר אצל בנות מאשר אצל בנים. פה אנו נדרשים לעשות יחד איתם את ההבחנה האומרת שזה בסדר שיהיו ילדים מקובלים יותר ומקובלים פחות, אבל חרם זו תופעה קיצונית.
"האכזריות הגדולה ביותר היא בעצם העובדה שכאדם מבוגר יש לך יותר אלטרנטיבות בבחירת החברים שלך. כילד הכיתה - זו החברה שלך. אין לך לאן לברוח. הנטייה הטבעית היא לחשוב שאם ילד הופך להיות קורבן לחרם של קבוצת ילדים מסוימת, משהו לא בסדר בו. הוא ודאי הביא את זה על עצמו.
אז נכון, לפעמים מדובר בילדים שמזמינים את זה - מוזרים, יהירים, מושכי אש, אנטגוניסטים - אבל לעתים קרובות זה גם יכול ליפול על כל ילד אחר. אף אחד לא מוגן. ואם יש הורה שחושב שהילד שלו מוגן - הוא טועה".
איזו כיתה מועדת יותר לחרם?
ברק: "כיתה שיש בה חרם זו כיתה שיש בה מחלה, שיש בה תוקפנות, והבעיה היא אצל התוקפים. היעד רק מחליף כתובת. היום זה הילד הזה ומחר זה ההוא. החרם משרת תפקיד. לפרוק תוקפנות, לתקוף את החלש".
אורית גודקאר, פסיכולוגית חינוכית בכירה, מחזקת את דבריה ומזהירה אותנו מהיצמדות לפתרון הקל בו אנחנו נוטים להאשים את הקורבן. "עצם העובדה שהוא פגוע", היא אומרת, "יוצרת מצב בו מאשימים אותו, מחפשים מה לא בסדר איתו, וכך חושבים שפותרים את הבעיה. כשבעצם רק מסלימים אותה".
אבל אם פעם חרם נתחם בתוך גבולות בית הספר, הרי שהיום התקשורת הטכנולוגית, כמו האינטרנט, האס.אם.אס, מחריפה את חוויית החרם. נכון שהמהות נשארת אותה מהות, אבל אפשר לראות שינויים במידת האכזריות. "היו מקרים בהם ילדים הפיצו תמונות ושמועות על הילד המוחרם", אומרת גודקאר, "פעולות שגורמות לנזק גדול יותר עבור הילד המוחרם. אבל הכאב הוא אותו כאב. חרם היה ונשאר במהותו חוויית דחייה קשה ביותר".
איך זה מתחיל בדרך כלל?
גודקאר: "בדרך כלל זה מתחיל במשהו קטן. קבוצת ילדים כועסת על ילד אחד ומחליטה להחרים אותו. מכאן זה מתגלגל כמו כדור שלג. לפעמים הקורבן הוא ילד חלש ולא מקובל, ולפעמים ילדה שהייתה בעמדה חזקה ועכשיו מדיחים אותה. מה שנתפש ככריזמה, הופך עכשיו למשהו מעורר דחייה".
אז מישהו הטמין את הזרע. על מי מוטלת האחריות לעקור אותו? ברק וגודקאר מסכימות חד משמעית: זהו תפקידה של מערכת החינוך.
"מאחר שהחרם מתרחש בתוך תחומי בית הספר, על הצוות החינוכי מוטלת המשימה להציב גבולות ברורים והחלטיים של משמעת", גורסת ברק. "צריך להיות ברור שלא זורקים חפצים, לא מקללים, גם לא חייבים להיות חברים עם אותו הילד, אבל לא משפילים ומחרימים. אם תהיה תגובה מיידית ואסרטיבית מצד בית הספר, ילדים יצייתו. זו אחת הפריבילגיות בלקיחת סמכות על ילדים בגיל הזה. הם מגיבים מהר. אבל ללא נוכחות מבוגר אחראי, שיטווה להם את הדרך, התוצאה היא הרת אסון.
"בבית הספר צריכה להיעשות פעילות חינוכית שתעסוק ביכולת להתמודד עם קונפליקטים, באילו דרכים אפשר לנקוט כדי להגיד לילד או ילדה שהם לא מתנהגים באופן נעים לחברה ובאילו דרכים אסור לנקוט. זהו חינוך לסובלנות. עבודה טיפולית עם ילדות שעושות חרם תציף על פני השטח את העובדה שיש פה תחרות, קנאה.
ברוב בתי הספר קיים פרויקט מוגנות, המאמין שילד זכאי לבוא ושלפחות לא יתקפו אותו. יאהבו אותו יותר או פחות - זה כבר משהו אחר. אבל פרויקט מוגנות נותן כלים למערכת החינוך לטפל, בין השאר, במקרה קיצוני כמו חרם. אם צוות בית הספר הוא כזה שאי אפשר לסמוך עליו, מחנכת הכיתה לא מביעה כל כך עניין או לא יודעת איך לפעול, או יועצת לא אסרטיבית, עליהם לפנות ולבקש עזרה מבחוץ.
"התופעה חייבת להיות מטופלת בהקדם משום שבמקום בו מסתובבת אכזריות באוויר היא פוגעת בכל מי שבסביבה", היא מתריעה. "הסתכלות פשטנית על התופעה בזמן שאתם מסתתרים מאחורי תירוצים כמו 'הילד לא בסדר', או לחלופין תקיפת הילדים המחרימים - לא תניב תוצאה בריאה. חשוב להפוך את העליהום לדיאלוג. המצב הזה בו יש אויב חיצוני וכל השאר מאוד ביחד, הוא מצב פרימיטיבי. לא נעים להגיד, אבל כך התחיל הנאציזם".
איך מטפלים?
"צוות בית הספר אמור להיות מיומן בטיפול בתהליכים קבוצתיים ולברר מהו הבסיס לחרם. אחר כך לאסוף את הורי הכיתה, לאפשר להם לדבר ולכוון את כל החבורה הבוגרת לכיוון שקול, מתוך הנחת יסוד ברורה שהחרם חייב להיפסק. לא כל הילדים חייבים להיות חברים של אותו ילד או ילדה, אבל חרם ואלימות בשום פנים ואופן לא".
אז מה תפקידנו, כהורים, אתם תוהים? ובכן, גם לנו יש תפקיד חשוב. כשהילד שלנו בא הביתה ומספר על ילד אחר שאף אחד לא מדבר איתו, תוך כדי שהוא חושף את הרזומה ההתנהגותי האיום והנורא של אותו ילד מוחרם - אנחנו יכולים להראות לו דרכים אחרות, פחות אכזריות, לפתור את הבעיה, או לחלופין לחזק ולהצדיק אותו.
עצם העובדה שהילד שלנו מעורב בסיטואציית החרם - הופכת אותנו למעורבים ולאחראים. בין אם נחליט לעצור את התופעה ולטפל בה, בין אם נחליט לתת לה לגיטימציה ובין אם נחליט לא להביע עמדה כלשהי - אנחנו שותפים למצב, טוענת ברק.
אבל במציאות לא תמיד הדברים מתנהלים כך. "ההזדהות הגדולה של ההורים עם המצב החברתי של ילדיהם, לעתים עד התעסקות אובססיבית במידת הפופולריות שלהם", אומרת ברק, "גורמת להם לפעול בצורה לא שקולה.
לא פעם אנחנו רואים צוות חינוכי שעומד חסר אונים מול הורים, שלוקחים את החוק לידיהם ובאים לסגור חשבון עם הילד הנוראי ש'התעלל' קשות בנשמתו הרכה של ילדם. הרי כאנשים בוגרים, קל וחומר הורה, לא תלכו ברחוב ותרביצו למי שהעליב אתכם. אם ההורים שכחו שלא כך מתנהגים, איך אפשר לצפות מילדים להתנהג כך? שהרי ילדים הם כחומר ביד היוצר, אותם צריך ללמד. אם מישהי פגעה בילדה שלך, הדרך הטובה ביותר היא להעצים את הבת שלך, ללמד אותה שיטות להתגבר".
נא להמתין לטעינת התגובות
