שיר הלל לשטוז
גם אם הם מתגססים ואומרים פלוץ, חשוב מאוד לעודד את בני השלוש להמציא חרוזים. למען היצירתיות
לפתע צווחה הילדה של חברתי "קפוץ פלוץ". צחוק אדיר התגלגל בין השתיים, אבל לחברתי המנומסת נתקע האוכל בגרון. "מה אמרת?", שאלה בטון חמור ופערה את עיניה אל בתה. "קפוץ פלוץ", חזרה בביטחון וצחוקה התגבר עוד יותר. "אני לא מרשה לך לדבר ככה", התריסה בה. "אבל זה חרוז", טענה הילדה בתמימות.
החלטתי שהעניין שווה בדיקה ופניתי ל"מייסדת" השטוזים (שטויות בחרוזים) בישראל, דתיה בן-דור, שאחראית לנכסי צאן ברזל, כגון "מה פתאום" (קשקשתא), "פרפר נחמד", "רחוב סומסום" ולהיטים כמו "אני תמיד נשאר אני", "ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת", "שיר לחודש תשרי" ועוד ועוד.
ומה גיליתי? שמעבר להנאה והצחוק שיוצרים החרוזים, הם מפתחים את האינטליגנציה, משחררים ממוסכמות ואפילו מעודדים חשיבה יצירתית.
מה כל כך מושך את הילדים בחרוזים?
"זו שאלה שצריך כנראה לשאול את הילדים", צוחקת בן-דור. "כנראה שבחרוז יש הנאה מסוימת. משהו שכנראה קשור לצליל שהוא יוצר גם אם אין לזה שום משמעות. לחורז יש מקום משמעותי בחייו של הפעוט. הוא מתפתח מהחרוזים והם ממנו.
זה מתחיל מג'יבריש ומתגלגל למילים אמיתיות שמתחרזות. יש בזה משהו שמאוד מפתח את יכולת החשיבה. בשלב הטרום ורבלי, לפני שמדברים ומבינים מה אחרים מדברים, שומעים צלילים. רק צלילים. כמו מוזיקה
ההאזנה בפעם השנייה שונה מהחוויה של השמיעה בפעם הראשונה. זה כמו לטוס לחוץ לארץ. בפעם הראשונה זו חוויה מאוד מסוימת של משהו חדש ולא מוכר. בפעם השנייה אנחנו מרגישים שם כמו בבית. בחוויה הראשונית יש מאמץ מנטלי, ובפעם השנייה יש תהליך של פענוח. כך זה גם בחרוזים.
חרוז הוא משהו שמכיל הפתעה מאוד גדולה. בדרך כלל אנחנו לא מדברים בחרוזים, אבל כשפתאום אנחנו שומעים חרוז אנחנו צוחקים ומתרגשים מאלמנט המשחק שבעניין. זה קורה לכולנו. "אצל הקטנים יותר עניין החרוזים מתחיל להתבהר כשהם מבינים שיש כאן כלל שבו צריך להגיד שתי מילים שיסתיימו באותו צליל", מסבירה בן-דור. "הנכד שלי, תום, כמעט בן שלוש, התחיל לייצר שטוזים, שזה בעצם שתי מילים שמסתיימות באותו צליל אך אינן בעלות משמעות הגיונית. פתאום הקטן הזה קלט את הפרנציפ ויישם אותו.
לקח מילה והוסיף לה מילה בג'יבריש. זה למעשה השלב הראשון - זיהוי החרוז וההנאה ממנו. השלב השני הוא יצירת חרוזים. זה שלב מאוד מתוחכם ומאוד מפתח. הכל עניין של תרגול. אני חושבת שלייצר חרוזים זו כנראה נטייה טבעית שלנו. אם אנחנו רואים שהילד מייצר חרוז זו כנראה מן התנהגות טבעית כזאת שמסבירה את ההנאה שלו מהעניין. זו הסיבה שבכלל נוצרו חרוזים. הילדים היו היצרנים של החרוזים בג'יבריש, והמבוגרים פיתחו את זה והפכו את זה לאמנות".
איך לדעתך צריך להתמודד עם ילדים שיוצרים חרוזים ממילים גסות שאסור להגיד?
"במקרה של חרוזים המשורר לא קיים בכלל, קיים רק הילד. אז שיגיד פלוץ, מה קרה? הבעיה היא שלנו, ההורים. בעינינו זה לא בסדר. הרי להגיד פלוץ זה כמו אפצ'י. בשורה התחתונה אלה מוסכמות של החברה והתרבות. יש הורים שנורא מזדעזעים ממילים גסות, אבל חשוב לזכור שמילים גסות הן רק בהגדרה שלנו.
אם אנחנו לא מרשים לילד להגיד מילה מסוימת שהוגדרה על ידנו כמילה גסה, סביר להניח שהוא מאוד ייהנה להגיד אותה שוב ושוב ולראות את הוריו יוצאים מגדרם בעקבות העניין. כשהילד לומד להשתמש במילה ה'אסורה' כחרוז, הוא בעצם יודע שהוא אומר מילה שאסור לו להגיד תוך כדי שימוש באלמנט החרוז שמצחיק את ההורים. הילד מגדיר את זה כמשחק ומשתעשע מזה. זה דבר מאוד חכם לעשות".
איך מפתחים אצל ילד את "שלב החרוזים"?
"כמובן שככל שהילד יהיה חשוף לעניין, כך הוא יפתח את זה יותר ויותר. ילד שנחשף לזה למשל בגן, מתלהב ועובר את כל התהליך משם. כמובן שזה ממשיך בבית. כשהתחלתי לומר לנכד שלי כל מיני שטוזים הצגתי את כמשחק. עכשיו אנחנו משחקים בלהמציא שטוזים. אמרתי לו: 'פעם פרה הלכה על התקרה'. הוא נבוך ואמר ש'לא מותר לה'. הוא הבין שזה דבר לא מקובל. בפעם השנייה הוא כבר התפרץ בצחוק.
בשלב השלישי היינו המומים. הוא התחיל להמציא שטוזים. זו בהחלט הייתה המצאה שלו כי זה היה משהו שהוא לא שמע בשום מקום. הוא אמר 'פעם בלון אכל מלון'. זו הבנה ברמה מאוד גבוהה. הוא הבין שהוא צריך לבנות משפט שמכיל גם שטות וגם חרוז. פתאום משהו לא הגיוני הפך למשהו אפשרי. אני חושבת שהסיבה שילדים כל כך מתלהבים ונסערים מחרוזים היא אינטלקטואלית ורגשית. זו חוויה של הבנה שהיא גדולה מאוד, במסגרת הכללים שלנו.
חרוזים מפתחים את האינטליגנציה ואת החשיבה היצירתית. חרוזים זה משהו שקודם כל מחייב אותך להשתחרר ממוסכמות ולייצר רעיון חדש לגמרי ממה שהורגלנו אליו עד היום. זה למעשה התנאי הראשוני של חשיבה יצירתית. כשאתה נמצא במקום הזה סימן שהבנת את העיקרון. זה דבר מומלץ, בריא ואדיר לפיתוח חשיבה יצירתית. הייתי אומרת שכשאתה חושב על חרוז אתה מפעיל גם את מוח ימין וגם את מוח שמאל. המוח השמאלי ממציא את השטות והמוח הימני ממציא את החרוז".
מעבר לחשיבה היצירתית והכיף הטמון בעולם החרוזים, קיימת חשיבות אדירה במשחקי החריזה שהשלכותיהם יבואו לידי ביטוי בעתיד, כשהילד ילמד קרוא וכתוב. "דרך החריזה לומד הילד לחלק את המילים להברות, לצלילים ולסימנים", מסבירה שרי בני נוקד, קלינאית תקשורת. "זו תשתית ראשונית לקריאה. מעבר לעובדה ששימוש בחרוזים מפתח מאוד את החשיבה היצירתית, יש כאן פענוח ממשי של מרכיבי השפה. כך הילדים לומדים שמהמילה כביש אפשר להגיע לאיש, עכביש וכדומה".
באיזה גיל מתחילים ילדים להשתמש בחרוזים?
"זה מתחיל בסביבות גילאי שנתיים וחצי-שלוש. זהו למעשה השלב הראשון שבו מפתח הילד מודעות לצלילים, או בשפה המקצועית - פונולוגיה. מדובר בשלב התפתחותי מאוד חשוב שכן הוא מהווה בסיס להכרת השפה, הכרת הצלילים שלה וכמובן הבסיס של תהליך הקריאה".
האם כל הילדים עוברים את השלב הזה?
"קשה לומר. ידוע לי שכל הגננות עובדות על זה בגנים. כמובן שאי אפשר להכריז באופן גורף שזהו תהליך התפתחותי שחייב להופיע אצל כל ילד, אבל אין ספק שאם זה לא מגיע באופן ספונטני, צריך לגרום לזה לקרות".
איך עושים את זה?
"אפשר להתחיל במשחקי חריזה עם תנועות - 'בוא ניתן ידיים ונמחא כפיים'. להקריא סיפורים עם חרוזים, לשחק משחקי חריזה, להתלהב כשהילד חורז חרוז ולהלהיבו להמשיך בכך. באופן כללי יש לייחס לכך מקום וחשיבות ולזכור שלא מדובר בסתם משפט מצחיק, אלא בחרוז פשוט עם הרבה משמעות והשלכות לעתיד".
נא להמתין לטעינת התגובות
