כי אמא אוכלת יותר מדי
קשה להיות אמא מושלמת וגם שמנה, בעיקר בשלב שבו ילדים דורשים לדעת: למה? שומני היקר
ולמה היה כל כך חשוב לי להיות אם חתיכה? התשובה ברורה: כדי שלא אעשה בושות לילדים שלי. שאהיה להם מקור גאווה. שכאשר האימא שלהם תיכנס לגן או לבית הספר, תעבור התנועה במרחב לסלואו מואשן, וכל יושבי המקום - נשים, גברים וטף - יעצרו נשימתם ויגידו לעצמם: "כן, זוהי האימא המושלמת. כזאת הייתי רוצה לעצמי. אין טובה ממנה בעולם כולו".
כשלמדתי פילוסופיה בתיכון (כן, בתיכון), היה ברור לי ולחבריי, שכשאגיע ליום הנשגב, אהיה האם הרוחנית האולטימטיבית, שתחנך ילדיה על ברכי דקארט, סוקרטס ובניו. דווקא בעניין הזה לא טעיתי הרבה, למרבה המזל. אני ובחיר לבי בחרנו יחדיו בדרכו של שטיינר ובניו, אבי האנתרופוסופיה מאז ועד היום. יפה לנו. כיפאק היי. אני זורם, משמע אני קיים.
כדי להיות סבלנית ורגועה, עברתי אינספור סדנאות והנחיות: חשיבה חיובית, יוגה, צ'י קונג, אדלר, התייעצויות מקצועיות כאלה ואחרות, ואפילו הגדלתי ראש ולמדתי שלוש שנים הנחיית קבוצות הורים. יותר מזה? להגיד שאני מסתובבת שלווה ברמת ה-COMA עם ילדיי, תהיה זו טעות גדולה, אך יש לומר, שמשהו אכן התקדם למטרה.
עד כאן בענייני טוהר המידות והאמצעים. ומה בעניין המידות עצמן? אכזבה
אך למרבה הצער, משגדל קמעא ילדי בכורי ובדיוק כשבאה עליו דעתו והתחיל להבין שלהסתובב עם עלה סמלי בגן עדן זה לא בדיוק שפוי, דווקא אז שמנתי. כאשר התעורר זה לבושה, "התעוררתי" אני עם 15 קילו יותר. ואז, 20, 30 ו...מי סופר כשנהנים.
כך קרה שביום סגרירי אחד, שאלו אותי החברים שלו בגן חובה, בנוכחות קהל עצום ורב, במין קול מתקתק, שאם לא היו בני חמש, הייתי מורידה להם פליק ענק: "למה את כזאת שמנה?" חד וחלק. ישר בפרצוף. ומה נותר לי אם לא לגייס את שאריות הכבוד שלי ולחייך בקטע של "הבה נתבדחה יחדיו" ולהרעים בקול דודתי: "נו?? למה אני שמנה? כי אני אוכלת יותר מדי!".
בושה וחרפה. לקבור את עצמי והרגע. להתעתק משם ולא לשוב לעולם. איפה הארי פוטר כשצריכים אותו. זה מה שעבר עליי. מה עבר על הבן שלי, שהיה צמוד לרגלי רגע לפני ורגע אחרי נעלם, ימים עוד יגידו. אם זה היה קורה רק פעם אחת - מילא. ספגנו. אבל יש הרבה ילדים בגן וכולם בתקופת ה"למה" הידועה.
גדלנו בשנים וגם בשומנים, והדרך להגשמת הפנטזיה נראתה כבלתי אפשרית מיום ליום. גופי הלך ותפח ועמו הלכו והתפתחו תגובותיי לשלל שאלות ה"את בהריון? יש לך תינוק בבטן?", שהומטרו עליי מכל עבר.
מה שכן, עשיתי ככל האפשר לטשטש את חסרוני הבולט כאם שמנה והפכתי את ביתי למיני מרכז מבקרים עבור כל חבר שהגיח לביתנו. פינוקים אינספור, כיד המלך, הומטרו על חבורות ילדים שזכו לבקר את ילדיי: מזרן קפיצים בסלון לרווחת הקפצנים, כיבוד קל וגם כבד, פעילויות יצירה, מוזיקת ילדים עכשווית והרבה צחוקים. אימא שמנה אבל מוווושלמת ומגניבה.
רגע אחרי שנטרקה הדלת אחריהם, חזרתי להיות המפלצת הרגילה שהייתי... כעת אפשר היה לזרוק את התחפושת של הפיה הטובה על הספה הקרובה ולהתרווח, פשוקת איברים, בנשימה קולנית משוחררת. שאני אמיט חרפה על ילדיי? חס ושלום.
רק בחג אחד אני מרשה לעצמי להשתחרר ממצוות ה"אל תעשה בושות לילדיך, פן ימררו חבריהם את חייהם והם את חייך". בפורים, איך לא. אני, שחקנית לא ממומשת, רק מחכה ליום שבו אפשר לצאת מהארון ולהתפרע בגדול. וחס ושלום שאתחפש למשהו נדוש, סמלי, נשי, מכובד. חלילה וחסה. פעם אחת התחפשתי ל"פרצוף תחת", (כן, הייתה פה אמירה) קשרתי לי בשיער נייר טואלט מרוח בכתמי שוקו... ציירתי עיגולי פלוקים על הלחיים והצוואר, באמת שלא תדעו מצרות. הילד שלי צעד 17 מטר ממני ברחוב, שלא יזהו את קשרינו הביולוגיים. לא פלא.
שנה אחר כך התחפשתי למכשפה. אבל מכל הלב. לא כובע סתמי וג'ינס. הלכתי על זה באותנטי, עם שן צבועה בשחור, ואף עקום ארוך, שבני הצעיר, שנוסף לשורותינו לא ישן אחר כך שבוע. זה החג שלי, סליחה. החג היחידי, שבו כולם עוטים על פניהם מסכות, זה החג שבו אני מסירה את המסכה. כל השנה אני עם מסכה גדולה על הפנים, הגוף והנשמה ובפורים, כל השדים משתחררים. זכותי. על זה אני לא מוותרת. לא יעזור בית דין.
במשך השנים, עשיתי עוד כהנה וכהנה בושות לשני ילדיי, נשמותיי. הופעתי בתפקידים ראשיים קומיים בהצגות הורים שארגנו (ארגנתי) לילדים ולהורים בגן ובבית ספר. שוב פידחתי אותם כשנמאס לי ללכת עם הפיאה הדוסית אחרי סבב הכימותרפיה הראשון והסתובבתי עם ניצני שיער אדום שבקושי הבהיקו על קודקודי העירום. ("יווו, תראו, איזו קירחת אמא של...!!!" ילדים. טיפת טקט אין להם.)
ברבות השנים, הפז"ם ההורי שלי עשה את שלו ולמדתי להוריד עוד ועוד מסכות בפני עצמי ובפני הסביבה, ולא רק בפורים. לדאוג גם לטובת עצמי ולא רק לטובתם ולהבין שטובה גדולה יוצאת מזה לכולם.
כך יוצא, שאותה הציפייה הילדותית שלי מעצמי להיות אם השנה, עם הארכה לעוד כמה שנים, הולכת ומתפתחת וכל הזמן נבדקת מחדש: מהי אם טובה? להיות מוווושלמת? לא ממש. בעזרת ויניקוט הנודע הפנמתי שהמטרה היא להיות "אם מספיק טובה" ולשם אני חותרת בתנועות נמרצות כבר שנים רבות.
שורה תחתונה, זה מה שיצא מהאימא שאני היום: סבלנית כמידת יכולתי, רגועה פה ושם ופה, מחכימה מיום ליום, חוש הומור- יש, תודה, האמצעים -בדרך בדרך, וכן, אני יפה. חתיכה? מתקדמת לשם.
לקחתי אחריות על גופי וחיי ואני עושה מאמצים בלתי נדלים להשיג את גופי הממוצע חזרה. ולא בשביל שהילדים יהיו גאים, או חבריהם והוריהם, אך ורק בשבילי. לשם מושך השביל שלי כעת וברצוני ובכוונתי להמשיך ולהוביל עצמי לנקודת היעד בה אשוב להיות גאה (בעצמי), בריאה ומושכת. כן יהי רזון.
נא להמתין לטעינת התגובות
