הרמת מסך, או: אז מה כל כך רע בטלוויזיה?
האם היא גורמת להפרעות קשב, מזיקה להתפתחות כשהיא מושמעת ברקע וגורמת לילד להיהפך לזומבי? ספר חדש בוחן את האם יש אמת מאחורי ההשמצות של הטלווזיה. חלק ראשון
מצד אחד, יש לי יראת כבוד אליהם. אני אפילו מתביישת מהם. הם, ההורים הטובים, אנשי החינוך הדגולים, בעלי אופי ועקרונות, המגינים על ילדיהם מן המכשיר המשחית והמטמטם ומגדלים אותם לקריאה ומעשים טובים. למעשה, אני כל כך מתביישת מהם שלפני שהם באים, אני מתחננת בפני הילדים לא להשתרע מול המכשיר באפיסת כוחות. היום, אני אומרת להם, תצטרכו לקרוא ספר.
מצד שני, בינינו, אני גם בזה להורים האלה. הרי המציאות שלנו כולה מתרחשת על המרקע. הטלוויזיה בבית שלנו (במקרה שלי, בסלון), היא אמצעי בידור נגיש וזול, ולא זו בלבד, היא אחת מזירות התרבות בימינו והתכנים המשודרים בה הם אחד הדבקים החברתיים המחברים בינינו. היא המדיום המרכזי של ימינו להעברת תכנים, ומי אמר שלקרוא ספר טוב יותר? מה כל כך רע בטלוויזיה?
לפעמים בכלל מתעורר בי חשד, שהביקורת על הטלוויזיה היא קנוניה אנטי פמיניסטית, או סתם מיזנטרופית, של אנשים מיושנים ואולי אפילו רעים, המחפשים דרך להקשות על החיים. הנה יש לנו כאן מקור זמין ומפתה לתרבות ובידור, משהו שיכול לעזור לאמהות להכין ארוחת ערב, משהו שיכול לגרום הנאה לילדים כשהם משועממים.
מה אומרים הרעים? בואו נגנה אותה. בואו נגיד לאמהות, שזו המשתמשת בה היא אמא רעה. למה להקל עליהן? שגם יקצצו בצל וגם יצטרכו לראות שהילד הגדול לא זורק את הקטן מן החלון, שגם יקפלו כביסה וגם ירדפו אחרי ילד זוחל שרק מחפש דרך להכניס את האצבע לשטקר.
המלצת איגוד רופאי הילדים האמריקאים שלא לתת לילדים מתחת לגיל שנתיים לצפות בטלוויזיה, אכן מדיפה ניחוח של התנכלות. המלצה מרופא היא לא דבר שקל לזלזל בו. ואם הרופאים ממליצים שלא לצפות בטלוויזיה כנראה שמדובר כאן בבריאות. והבריאות היא הרי מעל לכל. אז מי אנחנו שנתנגד?
ליסה גרנסיי, כתבת לענייני מדע ואם לשתי בנות (שנולדו בהפרש של שנתיים) המתגוררת בוירג'יניה, מצאה את עצמה כמו הורים אחרים רבים מתקשה להישמע להמלצות הרופאים. פעם ביום נכנסה לאמבטיה בחסות הטלוויזיה, פעם ביומיים נתנה לקטנה להציץ בתוכנית שהגדולה (שכבר הגיעה לגיל שבו הרופאים מאשרים צפייה בטלוויזיה) הייתה מכורה לה. וכל פעם אחרי מעידה שכזו הרגישה אשמה, אך חזרה שוב ושוב למעוד. בסוף החליטה גרנסיי לנסות להבין מה הבסיס להמלצת רופאי הילדים על פיה אסור לילדים לצפות בטלוויזיה לפני גיל שנתיים, ולנסות לגזור ממנה כללים שקל יותר יהיה לעקוב אחריהם מצד אחד ומצד שני, שימנעו את הנזק שטלוויזיה עלולה לגרום.
איגוד רופאי הילדים, אומרת גרנסיי, ביסס את ההמלצה שלו על הידע המצטבר והולך המראה שמוח התינוק מתפתח באופן מואץ בשנים הראשונות, אך הוא צריך סביבה טובה כדי לנצל את מלוא הפוטנציאל שלו. סביבה טובה,
גרנסיי סקרה עשרות מחקרים שנעשו בנושא, כדי לנסות ולענות על שאלות כמו - עד כמה הטלוויזיה מזיקה לילדים? אילו תוכניות מזיקות יותר ואילו פחות? האם ישנן תוכניות מועילות? בספרה "Minds of Babies Into the" היא מפרסמת את סקירת המחקרים שנעשו על תינוקות ופעוטות הצופים בטלוויזיה ומשיבה ביסודיות ובזהירות על כל אחת מן הדאגות והשאלות הבאות. הנה 5 הראשונות.
הורים רבים מתלוננים על המבט המזוגג של הילד שלהם כשהוא צופה בטלוויזיה, ומודאגים מכך שהילד נאטם לסביבתו (ראו ערך: "קראת לי לאכול?") כשהוא יושב מול המסך. לעתים מתעורר החשש שמא הילדים אינם מרוכזים במסך אלא מהופנטים אליו, כאילו הטלוויזיה פועלת על מוחם כמו סוג של חומר פסיכדלי.
בניסיון לבדוק אם הילדים מאבדים את הערנות והסקרנות שלהם כשהם נשאבים למסך, או שמא מספקים את הסקרנות שלהם באמצעות צפייה מרוכזת בתוכנית שאותה הם רואים - לקחו חוקרים קלטות של תוכניות ילדים אהובות וערכו אותן באופן מטופש. הם גזרו והדביקו כך שכל סצינה מובנת כשלעצמה, אך השלם יהיה חסר פשר.
מה שנמצא הוא שלא מספיקים צלילים, תמונות וצבעים כדי לרתק את הילדים. כשהילדים אינם יכולים להבין את מה שקורה על המסך, הם אינם מגלים בו עניין. במילים אחרות, ההישאבות לטלוויזיה מעידה על הבנה ולא על הלם, ובמילים אחרות - הילדים אינם מהופנטים. הם עסוקים בלהבין ולפרש את מה שהם רואים. הם מרותקים.
ממצא זה אינו נכון לגבי ילדים מתחת לגיל שנה וחצי, שלא הצליחו להבחין בין גרסת הטלטאביז המגובבת שהחוקרים רקחו עבורם, לבין הגרסה המקורית עתירת המשמעות.
בשנים האחרונות התפרסמו מחקרים על הקשר בין צפייה בטלוויזיה לבין הפרעות קשב ואוטיזם. גרנסיי סוקרת את המחקרים שגרמו לבהלה בקרב הורים לתינוקות ולרגשי אשמה בקרב הורים לילדים שאובחנו כלוקים בבעיות אלה. סקירת המחקרים הראתה שהם רחוקים מלהיות מהימנים. סביר להניח שהסיבתיות הפוכה, טוענת גרנסיי, ושהורים לילדים הלוקים בהפרעת Adhd או אוטיזם נעזרים יותר בטלוויזיה, כיוון שהטיפול בהם קשה יותר ומעורר צורך רב בהפוגות ובסיוע שהטלוויזיה נותנת.
אוסף הקלטות המכילות מוזיקה קלאסית, דימויים ורצפים שונים, מוגדר לא רק כ"טלוויזיה לא שלילית" אלא גם כ"טלוויזיה מחנכת" שעשויה "לפתח כישורים קוגניטיביים", "לחזק את הצד השמאלי של המוח", "ליצור סינפסות בין האזורים הוויזואליים, האודיטוריים והסומטוסנסוריים", ועוד ועוד הבטחות.
האם הקלטות אכן מפתחות את הכישורים הקוגניטיביים של הילדים? הקלטות אכן תוכננו להיות לימודיות ומתאימות לשלב ההתפתחותי של הילדים, אבל לא נעשה שום מחקר שהוכיח שיש בהם תועלת. בהעדר נתונים, לא ניתן לטעון שלקלטות יש השפעה חיובית אמיתית. בכל מקרה, עדיף להעשיר את הילדים בכוחות עצמכם, ולא לסמוך על קלטות וידיאו שיעשו את העבודה, אומר ויליאם גרינגו, נוירוביולוג החוקר את התפתחות המוח.
מתברר שבתנאים אידאליים תינוקות מעל גיל שנה אכן מסוגלים ללמוד משהו מקלטות וידיאו. יש פעוטות שמחקים את הנעשה בטלוויזיה, בונים מגדל, מציירים או מלבישים כפפות לבובה. עם זאת, הלמידה נעשית רק כשהתוכנית איטית וממוקדת, לא מכילה זוויות צילום שונות או קיטועים בתסריט, ובדרך כלל הם לומדים רק אחרי צפייה חוזרת. יתרה מכך - כשמנסים ללמד את הפעוטות את אותם הדברים לא באמצעות הטלוויזיה, הלמידה שלהם מהירה יותר ואיכותית יותר. כך שגם אם הטלוויזיה אינה מטמטמת את הילדים, החיים בלי הטלוויזיה בדרך כלל מחכימים יותר.
האם כשאנו צופים בחדשות או בסדרת דרמה, בזמן שהילדים משחקים או עוסקים בענייניהם - אנו מזיקים להם? מתברר שכן. כמובן, אם יש איזו סדרה שאתם אוהבים במיוחד, לא יקרה כלום אם תצפו בה. אבל בבתים שבהם הטלוויזיה דלוקה מבוקר עד ערב, הילדים זוכים להזדמנות פחות טובה ללמידה ומשחק. מחקרים הראו שאיכות המשחק של ילדים קטנים מושפעת לרעה מרעש הרקע של הטלוויזיה. תשומת הלב של ילדים קטנים שנצפו משחקים ליד טלוויזיה דולקת הוסטה בקלות, הם עברו ממשחק למשחק ולא הצליחו להתרכז באף אחד מהם לאורך זמן. מעבר לכך, נמצא שרעש הרקע מפריע לילדים להבין את הנאמר סביבם ומעכב את רכישת השפה, כמו כן הוא מקטין את מידת האינטראקציה שלהם עם ההורים.
נא להמתין לטעינת התגובות
