יום הולדת 39, פחות 8 ק"ג
נולדתי לגוף הזה, רזיתי, השמנתי, הסרטן בא והלך, ורק עכשיו אני בדרך הנכונה. וידוי בשומני היקר
כמה שאני "ישנה" לעצמי, קלישאי ככל שיישמע, מה אכפת, יש לי עדיין את הזכות לגלות בי מפעם לפעם, דברים חדשים, מרגשים. לפעמים לטוב, לפעמים לרע. נפלא. פעמים רבות, רבות מדי, לא הייתי שלמה, בלשון המעטה, עם ה"זיווג" הזה. רציתי בכלל להיות מישהי אחרת. ואפילו ניסיתי לחיות כמו אחת כזאת. שיחקתי ת'משחק.
רבות בחשתי ודמיינתי איך היה זה להיוולד לגוף אחר, דק וארוך, גמלוני משהו, שיער גולש ברונטי, כפות רגליים קטנות ומעוצבות, אף סולד, בטן קעורה עם פופיק קטנטן סקסי, גוון עור מוקה, טוסיק מורם עגלגל בתוך ג'ינס פשוט עם שוונצ'ים בקצה, הג'ינס הכי שווה בעולם בגוף הכי מושלם שיש. פנטזתי כמה נחמד היה להיוולד למשפחה אחרת, בעיר אחרת, בסיטואציה לגמרי שונה בחיים. מה היה קורה אז? לאן הייתי מתגלגלת? ואולי לא הייתי מתגלגלת, כמו היום. הייתי רק הולכת, באצילות, בקלילות, יחפה ונאה, מרוחה על שערי עיתונים, עם רגליים ארוכות וחיוך שרמנטי.
אך רצה הגורל ו...נולדתי לעצמי. לתוכי, למשפחתי, לגופי הזה. ובזבזתי רבות משנותיי על תלונות על מה שקיבלתי, על מרד, ביקורת, ניסיון לשנות, לבעוט, לכסות, להסתיר, להחצין. המון אנרגיות שפוזרו במרץ בלתי נדלה, יורות לכל עבר, ללא מרגוע. שנים רבות. עשיתי ניסיונות קרבה, לא שלא עשיתי. הלכתי לטיפול, לסדנאות רוחניות, חשיבה חיובית, מדיטציה כזו ואחרת, קראתי אינספור ספרי הגות, פילוסופיה, פסיכולוגיה, העידן החדש, מה לא. למדתי שלא המטרה חשובה אלא הדרך. שלא התוצאות אלא התהליך. למדתי שהפתרון יבוא ממני ולא מחוצה לי. שעליי ללמוד לאהוב את עצמי, לקדש את עצמי. ואז יאהבו אותי חזרה. למדתי עוד כהנה וכהנה דברים, שקצרה היריעה מהכילם.
למרות הכל, לא הצלחתי באמת ובתמים לחיות עם עצמי בשלום הראוי והמגיע לי. כמו סידהרתא. מכירים? כשקראתי אותו בגיל 16, איכשהו מאוד הזדהיתי אתו. כבר אז הייתי בחורה רצינית, פלספנית, שמחפשת את דרכה בחיים. יחד עם סידהרתא שיחיה, עברתי תלאות וייסורים, הנאות והסתגפויות, ואחר כך חיפשתי באדיקות משמעות עם ויקטור פרנקל, עברתי "התקדשות" וניסיתי להגיע להארה עם שלמה קאלו. לא ידעתי רגע דל: התאהבתי, התחתנתי, הבאתי לעולם ילדים. עליתי במשקל, ירדתי, שמרתי, עליתי ושוב ירדתי. ושוב עליתי. מתחתי וכיווצתי את גופי לבלי הכר, שנים רבות. לא נתתי לו מנוח. הכול חוץ ממנוח. ובכמויות. תרתי משמע.
ולבסוף, ביום הולדתי ה 34, קיבלתי מתנה: חבר חדש להתמודדות - סרטן. הופתעתי ולא הופתעתי כאחד. אפשר להבין. הלא כמה שנים אפשר לחיות בכזה משבר זהות, בכזה ריחוק. מספיק.
ועדיין, כאילו לא חיים ומוות היו כאן על המאזניים, עדיין זמזם לו, גם אז, במקביל, אותו פזמון קבוע ומציק, בו אני מוטרדת ממראה גופי ומהרגליי הקלוקלים ומה יהיה ואנה אבוא. וגם אז, לאחר שהצלחתי להחלים מהסרטן הנורא, המשכתי הלאה, חזרה לביצה, להתנגשות המזוינת המוכרת, לזירת הקרב המאוסה, המאבק להרזיה, המערכה העקובה (מדם?) להשגת משקל רצוי, דרך חיים נכונה, בריאה, נעימה ו"ראויה" (בהשראת הישרדות).
והיום, בת 39 בול על השעון, שמונה קילו פחות, אני מרגישה שקיבלתי מתנה. מתנה שאולי הייתה שווה לי את הדרך הארוכה והכואבת שצעדתי בה. והמתנה היא לא הירידה שכבר ירדתי וזאת הגדולה שעוד ארד (בעזרת השם במהרה בימינו אמן), אלא השקט הלא מוכר שהשתרש בי. ידיעה שלא הייתה קודם, שהפעם אני באמת על הדרך. שזאת כבר לא מלחמה. אני בדרך הנכונה, עושה מאמצים אך לא בחזית, אלא בעורף. הכוננות ירדה, הגיעה השלמה. ימות המשיח? לא יאומן, אבל כן, לא עושה את כל זה עבור מישהו אחר. אך ורק בשבילי. כמו שכתוב בספרים. באותיות כיבוש לבנה.
נגמר המרד, פורקת את נשקי, מעיפה לקיבנימט את החרבות, כבר לא נחוצות לי. מפלצות העבר כבר לא כאן. אני עם עצמי ותו לא. הייתכן כי נכנעתי?? בהחלט. ויש בכך מן ההקלה. ואולי זה מה שמרגיש אדם מבוגר. השלמה שכזאת, רגועה יותר. למי יש כוח לאנרגיית הנעורים הבלתי נדלית.
הגעתי לנחלה. אפשר לנשום, לאט, להסדיר דופק, בלי לחץ. בגיל 39 אני מרגישה שמיציתי את גיל ההתבגרות. "הילדה בת 39, יש לה חום גבוה", בהחלט נכון לגביי. אבל לשמחתי והקלתי הרבה, אני הולכת ומתרחקת מהדמות הזאת. צעד, צעד, צעד, צעד. קיבלתי במתנה בת קול שקטה שלוחשת לי בשקט ובבטחה: "ששש, הכל יהיה בסדר. זהו. את יכולה לנוח. תירגעי. הרע מאחורייך. מעכשיו רק טוב יהיה". וזה כל כך מלטף וכל כך מנחם שבא לבכות מאושר. בכי שקט, נינוח, של ניקיון.
יום הולדת זהו רגע לחשבון נפש. משהו דוחף אותי לראות מי הייתי ולאן אני באה. מן הלך רוח "בוגר" כזה. ישן חדש.
היום יום הולדת\ חשבתי כמעט על כל הפרטים\ הזמנתי לך חדר\ שמיים כחולים עם כוכבים. נכון את יודעת\ כל כך משגעת\ לפני שאת בורחת\ בואי בלי פחד\ קחי אותי ככה.
כן ברי, אחלה אתה. ככה בדיוק אני מתכוונת לקחת, לא בורחת, בלי פחד. משגעת? תודה, אין צורך, תמשיך.
באמת רעיון טוב. אני ובעלי בדרכינו לצימר רומנטי, שני לילות לבד נטו, לחדר עם שמיים כחולים וכוכבים. להתאוורר מהבית, מהילדים, מהכול. חוגגת את יום הולדתי מחדש. ישן חדש. מזל טוב לעצמי. שתחיי עד מאה ועשרים, בגוף של עשרים ועם הרוגע של כמעט בת 40. מתאים לי. לקחתי.
נא להמתין לטעינת התגובות
