גן נעול
גישה מאחדת או מפצלת. מה עובר על נשים שמתקשות להרות? מודל גוף-רגש חדש. ד"ר הילה העליון בראיון עם כתבת "את"
רק לכתוב את המילה "פוריות" מרגיש לי פולשני. נושא כל כך סודי, אישי, רגשי, טעון, כזה שלא נעים לשאול עליו בשקט, שלא לומר לדבר עליו בגלוי. באופן טבעי, במצבים בהם הרגליים נאלצות שוב ושוב
להיפתח, הפה נסגר. או שאת חלק מזה, ואז את רשאית להיכנס לקליקה, או שאת פורייה ובריאה ובעיקר מעוררת קנאה, ואין לך זכות לשאול שאלות או להביע דיעה, כי את לא באמת יודעת מה עובר עליהן, אלה שלא פוריות.
הילה העליון, 34, היא מ"ההן". אלה שלא היה להן המזל להיכנס להריון באופן טבעי ולהימנע מדרך
החתחתים הזו בדרך לילד. היום, כשהיא אמא גאה לשחר וגאיה, בנות השש, ולאדיר בן השלוש, היא חושפת בספרה "גן נעול" (הוצאת פרדס) את הסיפור שלה ושל עוד 25 ישראליות במסען המורכב אל האימהות.
עד לרגע שבו איחלו לה "מזל טוב", לא היה להעליון, ד"ר לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה מאוניברסיטת
בר-אילן, יותר מדי מזל. מתוך הביוגרפיה האישית שלה ובשילוב הידע האקדמי פיתחה העליון מודל המשלב גוף, זהות ורגש, באמצעותו היא חוקרת את דרכי ההתמודדות של כל אחת מהנשים במהלך טיפולי הפוריות.
בספר מתוארות שתי גישות מרכזיות להתמודדות של הנשים עם המצב הטיפולי בו הן נתונות. האחת היא הגישה ה"מפצלת", והשנייה - הגישה ה"מאחדת". בגישה המפצלת, כשמה כן היא, הנשים כאילו מתפצלות מגופן, מאלחשות אותו ומתייחסות לגוף שלהן כאילו הוא לא שלהן. הן מתבוננות מהצד על ההיא שעוברת את כל הטיפולים. אין פלא, אפוא, שאותן נשים אומרות "אמן" לכל מה שהרופא אומר, בורחות מהכאב בכל דרך כדי לשרוד את הטיפולים ורואות לנגד עיניהן מטרה אחת בלעדית וקיומית - להפוך לאם ביולוגית. לשם מכוונות כל הזהויות שלהן, לשם מכוון הרגש וגם הגוף מתכוונן כך, לספוג הכל עד למימוש הנכסף.
לעומתן, הנשים שפועלות מתוך הגישה ה"מאחדת",
את יודעת להגדיר למה יש הבדלים כאלו בין גישות הנשים לטיפול?
"מבחינת השכלה, מוצא או מעמד אין הבדלים בין הקבוצות, אבל בקטגוריה ה'מאחדת', של הנשים המודעות והאקטיביות יותר, בעיית הפוריות הייתה משויכת לשני הצדדים או רק לבן הזוג, ואולי זה נתן להן את תחושת הזכאות והכוח".
כך או אחרת, זה נשמע שהרבה יותר קל לשרוד את הטיפול כשאת בגישה "מאחדת", לא?
"אין כאן המלצה על גישה, אבל ללא ספק חוויית הטיפול של נשים אלה היא פחות טוטאלית. אותן נשים גם נוטלות הפסקות בין טיפול לטיפול, נרגעות, לוקחות פסק זמן. גם הכישלון של הטיפול יותר קל לעיכול עבור נשים כאלה, שכן הן לא רואות את עצמן מגיעות לידי מימוש רק באמצעות האימהות. האפשרות שלהן להתקיים בכמה רבדים מפחיתה את נטל האכזבה. הן מצליחות ליהנות על אף שגרת הטיפולים, וטסות לחו"ל עם מזרקים בתיק, למרות הכל".
למרות הכל. שתי מילים קצרות לתיאור תקופה ארוכה וקשה מנשוא הכוללת טיפולים פולשניים בהרדמה מלאה, הזרקות הורמונליות צורבות אשר גורמות לגוף להשמין, להתנפח ולבלבל את הסובבים שאולי את כבר כן בהריון. בנוסף, מצטברים מתחים בין בני הזוג, להוציא מתח מיני שהופך להיות לפעמים מין טכני בלבד, ותחושת אשמה על הכישלון במשימה.
כמי שחוותה חמש שנות טיפולים על בשרה, מה היית אומרת שהוא הקשה מכל?
"אומנם התנפחתי וכאב לי, הרגשתי לא טוב עם עצמי והזוגיות סבלה טלטלות, אבל התחושה הקשה ביותר היא העניין שאפילו שיש לך גוף בריא, לא חולה, את כל הזמן נמצאת בתוך בתי חולים ואין צפי מתי זה ייגמר. הסטטיסטיקה לא לטובתך - בסך הכל 25% הצלחה. חוסר הידיעה אם ומתי הסוף, הוא הקשה מכל. פתאום כולן סביבך בהריון, ואת לא, ואת לא יודעת מתי תהיי. לא רואים את האור. קשה להשלים עם המצב של העדר הריון, הזמן עובר ואת לא מתעברת. אי הוודאות הופכת את התקופה הזו לתקופה ממוטטת".
כשקיבלתי את הספר לידי, קיוויתי לשקוע בתוך רומן מרגש, כן ומציצני, כזה שאוכל לבלוע בקלות, לעכל במהירות ולהודות לשחלות שלי שהביאוני עד הלום. במקום זאת מצאתי את עצמי קוראת משהו שהוא חצי אקדמי, שילוב של וידויים מרגשים של נשים אנונימיות לצד טרמינולוגיה של חוקרת, הכולל מילים כמו "מחקר", "גישות", "קטגוריה" בשילוב ציטוטים מרובים של חוקרים מכל העולם. הרגשתי שהעליון, ילדה מאומצת שעברה טיפולי פוריות בעצמה, מתחמקת ועוקפת את הסיפור האמיתי, הסיפור שלה.
למה בחרת לכתוב ספר שהוא יותר מחקרי ולא רומן שמעביר את הסיפור וככזה גם תופס יותר אנשים?
"היה לי חשוב לתת רקע להיסטוריה הפוליטית של הטיפולים, כולל פרק תיאורטי שעוסק בשיח במדינת ישראל, לתאר את הלחץ שעומד בפני נשים במדינה שכל כך מעודדת ילודה. רציתי לחשוף את המימד של התופעה, את הפנים הרבות של דרכי ההתמודדות של הנשים. חשבתי שסיפור פרטי בלבד יהפוך את התמונה לחד מימדית. רציתי לתת מענה מדויק, לתרגם את הממצאים למשהו יישומי".
למה? למי את בעצם פונה?
"הספר מנסה לפנות לכמה קהלים. הוא פונה לרופאים שמטפלים בנשים, במטרה שיצליחו לראות את האשה על כל המורכבות הגופנית שלה. הוא פונה לסביבה החברתית של מטופלת פוריות - בני זוג, הורים, משפחה רחבה, מכרים. המטרה הייתה לחשוף בפניהם עולם שלם של מורכבות רגשית. יש נשים שסיפרו על הקושי ללכת לימי הולדת, והרבה פעמים הן מצויות בלחץ המכבש המשפחתי, בייחוד לפני הלידה הראשונה. הספר יכול לעזור לסובבים לחדד רגישויות בתקופה שהן צריכות תמיכה. כשהסביבה החברתית מודעת יש סוג של קשב אמפטי למטופלת. ולא פחות חשוב, הוא נולד עבור מטופלות, כדי לאפשר להן להכיר את ריבוי ההתנסויות, את אותו כוח חיובי של קבוצת הגישה ה'מאחדת', הנשים שמנהלות משא ומתן פעיל ומסתכלות לכאב בעיניים".
גם את היית כזו?
"אני הייתי מהקבוצה ה'מפצלת', עשיתי מה שאמרו לי בלי שאלות מיותרות. היה לי קשה להגיע לימי הולדת של ילדים אחרים, הייתי חדורת מטרה אחת בלבד. בעיקר בגלל שגדלתי כבת יחידה, זה נראה לא הוגן שלא יהיו לי ילדים. מתוך המחקר למדתי שיש נשים שחוות את הטיפולים בצורה אחרת ממני. בהתחלה, כחוקרת, היה לי קשה לקבל את זה. למדתי להיפתח למקומות שלא ידעתי שקיימים, ובפועל השטח סיפר לי סיפור אחר. בעצם, כשאני למדתי שיש גם התנסויות אחרות, אני עברתי תהליך, ורציתי שגם אחרות ילמדו בתוך התהליך שיש אפשרות להתחבר לגוף, להתנגד, לעמוד על שלך".
אחת הדוגמאות לכך שהעליון היא לא מאותן נשים נחרצות, שמתווכחות עם הרופא בלי פחד, נמצאת בצומת בו היא נשאלה אם היא מעוניינת לתרום ביציות. העליון מתארת סרט נע בו מבולבלת ולחוצה היא נאלצת להחליט על תרומת ביצית, חותמת כלאחר יד, בלי לשתף את בן זוגה ונכנסת להרדמה.
מהי הדילמה בתרומת ביצית? למה לא לעזור לאחרות?
"בעיקר מטעמים של קשרים אינטימיים בתוך המשפחה, חוסר שליטה וחוסר ודאות. לא ידעתי מי מקבלת את הביצית ולאן זה הולך. זה לא היה ממקום רכושני בנוסח 'זה שלי ויושאר אצלי'. בנוסף לכך פחדתי מגירוי יתר של השחלות. התברר שנשים קיבלו יותר הורמונים בגלל התרומה. באותה תקופה הייתה תחושה מעורפלת על סיפורי סחר בביציות".
אפרופו רופאים, הספר מנסה להעביר להם איזה מסר ביקורתי?
"לא הייתה לי כוונה מפורשת לבקר את הממסד, אני חושבת שהרופאים חושבים שהם עושים כמיטב יכולתם. אבל כן חסרה חוליה מתווכת של המערך השלם, גישה יותר הוליסטית, לראות את המורכבות הרגשית, הגופנית והזהותית, יותר רגישות בטיפול בנשים עם בעיות פוריות. אמפתיה ותמיכה בתקופה הזו יכולים לעזור למטופלות. אולי אפילו לקצר את השהות שלהן במרחב הטיפולי".
אחד הגורמים הנוספים המקשים על השהות במרחב הטיפולי הוא תחושת האשמה. נכון, לא תמיד בעיית הפוריות היא של הנשים, אבל בדרך זו או אחרת הזרקורים מופנים אליהן, או שהן פשוט מחליטות לגונן על הגבר. לטענת העליון, הבעיה מתחילה כבר בשפה: מושגים כגון "רחם דו קרני", "רחם חד קרני", "קציר ביציות" ו"השרשה", מעבירים מסר שהבעיה היא אצל האשה, גם אם היא אובחנה ככזו של הגבר. באמצעות השפה האשה הופכת אחראית על הפוריות. לעומת זאת, כשמדובר בגברים, נשמעים ביטויים כמו "השבחת זרע" ו"און". "מספר פעמים שמעתי ממרואיינות שהבעיה היא אצל בן הזוג, והן הסתירו את זה. בנוסף לכך, הריון נראה בגוף של אשה, ולכן מפנים אליה את השאלות והיא הופכת להיות האחראית. גם בחוויה האישית שלי למשל, אמרו לנו שקצרו את הביציות, עשו השבחת זרע, הכניסו לרחם וזה לא הושרש. אבל התחושה הייתה שנטל האשם שזה לא הושרש, שזה לא נקלט ברחם, קשורה בעצם לאחריות בלעדית שלי".
ובמקרה שלך, אצל מי הייתה הבעיה?
"במקרה שלנו הוגדרה בעיית פוריות משותפת".
ואיך השפיעו הטיפולים על הזוגיות שלכם?
"בתקופת הטיפולים הייתה לנו זוגיות מושתקת, היו הרבה ניחושים, מה הוא חושב, מה אני חושבת, לא
דיברנו על הקשיים, היו השתקות. זו הייתה חוויה מבודדת. נזהרנו, עשינו מה שאמרו לנו, לא דיברנו על הדברים. חלק מההשתקה נבע מהפחד שאני אפגע בו ולהפך. כמו שציינתי בספר, פשוט אמרתי לו שתרמתי ביצית, הכל היה אינפורמטיבי. בלי להיכנס למה הרגשת כש... זה הניתוק, זה המקום שבו מתמסרים לטיפולים ומבצעים. האירוע הכי קרוב שאני זוכרת זה שבטיפול האחרון הוא אמר לי שהוא בטוח שאני אהיה בהריון".
הטיפול האחרון של העליון הגיע אחרי חמש שנים תמימות של ציפיות ואכזבות. הייתה נקודת שבירה אחת בדרך, או ליתר דיוק הפסקה, כי צריך הרבה אומץ להחליט לצאת מהמשחק. רגע לפני שהחליטה סופית להרים ידיים, היא החליפה רופא ופנתה לד"ר ירון רבינוביץ, מומחה לטיפולי פריון, מיילדות וגינקולוגיה. "יש את העניין הזה מתי את יוצאת ושוברת את הכלים. זו לא החלטה סתמית, משהו בך ממש נשבר. אם את מרימה ידיים את יוצאת קירחת מכאן ומכאן, לעבור את כל הסבל הזה לחינם זה בלתי נתפש".
איך את מסבירה את זה שנשים באמת מוכנות לעבור כל כך הרבה בדרך למטרה הנכספת?
"אני נותנת לשאלה הזו הרבה משקל בספר. זה קשור בקונטקסט התרבותי של 'ילדים זה שמחה', זה חלק מהתרבות שלנו, מהשיח של ההלכה והיהדות - מפמפמים לנו שאנחנו שלמות כשאנחנו פוריות. גם השיח הדמוגרפי והציוני ייצרו אווירת ילודה, וזה גם מסביר את העובדה שהרופאים הישראלים הם חוד החנית בכל הקשור לפריון".
וכתוצאה מהלחץ הזה, נשים ממהרות לרוץ לטיפולים, או רופאים ממהרים להמליץ?
"מבחינה רפואית, רק אחרי שנה של ניסיונות טבעיים להיכנס להריון מתחילים לדבר על בעיה. אבל הנשים שאני ראיינתי סיפרו לי שהן רצו לרופא אחרי חצי שנה עד שמונה חודשים. הן ממהרות להגיע לרופא ופעמים רבות הן עושות זאת לבד. הן מבקשות פתרון מיידי. אני יודעת שבמצבים שונים הרופאים בעצמם משלחים את הנשים לביתן".
מי שתקרא את החוויות של המטופלות בספר בטח לא תזדרז לרוץ לרופא.
"נשים שלא יודעות על בעיה מפורשת צריכות לחכות שנה. יכול להיות שזה יחסוך מהן הרבה סבל. במחקרים פמיניסטיים ממליצות חוקרות להאריך את התקופה הזו ולחכות יותר משנה. אבל צריך לזכור שאנחנו חיות באווירה תרבותית שבה כמעט מיד אחרי שזוג נישא השאלות מגיעות. מיד אחרי שיש זוגיות הטרוסקסואלית ממוסדת ישנה ציפייה לילד. לכן קשה להמתין". אמה של העליון המתינה שנים לבואה של החסידה, ולבסוף החליטה לבחור בדרך האימוץ. ההמתנה לילד מאומץ הייתה ארוכה, ההורים היו מבוגרים, וכתוצאה מכך הילה גדלה כבת יחידה, בידיעה מגיל צעיר מאוד שהיא מאומצת. אומנם האווירה הרגשית הייתה מאוד חיובית, אבל ללא ספק, במציאות כזו הרצון לילד ביולוגי משלך חזק מנשוא.
האם העובדה שהילדות שלך נולדו בדם, יזע ודמעות משפיעה על האימהות?
"לגמרי. אומנם אני מרשה לעצמי לקטר - זה קשה, ממצב של כלום את פתאום הופכת לאם לתאומות - אבל אני יכולה להגיד שתמיד כשאני רואה אותן, אני רואה את חבלי הלידה. אני לא חושבת שאני יותר מגוננת, אבל אני בהחלט מרגישה מה המשמעות של הביטוי 'הריון יקר'".
ובנימה אופטימית זו, יש לך מסר למטופלות? לסביבה שלהן?
"המסר לסביבה הוא שלא תמיד חייבים לספק את יצר הסקרנות. צריך לתת מרחב מכבד, לתמוך, להיות מודעים לרגישויות, למורכבות של התהליך בו מצויה מטופלת הפוריות. למטופלות עצמן, חשוב שהן יידעו מה מתבצע בגופן, שתהיה כימיה עם הרופא ושהן יקיימו עמו דיאלוג פתוח. ובאופן כללי אני מקווה שנשים יקבלו סיוע ותמיכה שתואמת את ההתנסות שלהן כמטופלות פוריות. לא רק יוגה ומדיטציה, כפי שמקובל כיום, זה לא מרגיע את כולן".
ובאופן ספציפי, מה איתך?
"אני מתעסקת במחקרי גוף, עובדת עם נשים, אבל אני לא יכולה להגיד במפורש מה הלאה. מה שבטוח, לא עוד ילדים".
נא להמתין לטעינת התגובות
