לסיים את קשר השקר
בשביל להיפטר מהשומן יש צורך בפרידה מרגשת. אחרי הכול, הוא היה חלק גדול בחיים. שומני היקר
להגיד לך שנעמה לי חברתך? לא ממש. תיעבתי אותך במשך שנים של כעסים איומים, שנאת רצח-לנצח. לא הבנתי למה לכל הרוחות נתקעת דווקא אתי - עלוקה שלא ניתן לסלק. מדי פעם, לאחר קרבות עקובים מקלוריות, הסכמת לזוז מעט הצידה. נודית לרגע או שניים, אך תמיד חזרת ובגדול. בתהליך של אימפריאליזם מוחלט התפשטת בכל רגע לשטחים חדשים, הקמת מושבות משלך בכל רמ"ח אבריי, אכפת את שלטונך והשגת עוד ועוד שטחים בגופי.
כשרק נתתי לך חריץ קטן להיכנס, פתחת בגסות את הדלת ונדחפת במלוא עוצמתך. אין ספק שהייתי צריכה אותך. אם לא, מדוע הזמנתי אותך שוב ושוב לחיי? איך יתכן שלא גירדתי אותך הרחק מכאן? האם הרצון הבלתי מודע שלי הוא זה שמשך מאחורי הקלעים, שתישאר רק עוד קצת, כמו שמיכת פוך חמה להתעטף בה - להתכסות מפני פגעי העולם והכישלונות הצפויים בדרך? העדפתי לטרוק את הדלת בעצמי מאשר תיטרק על פניי ונצמדתי אליך. אחרי הכול היית בן זוג למופת - פשוט כי אפשר להאשים אותך בכול.
בגללך צחקו עליי ילדים בבית ספר, התביישתי ללכת בבגד ים בקיץ, לא הצלחתי בקריירה ולא התחילו איתי בחורים שווים בימי הרווקות האומללים. בגללך לא התקבלתי להנחות תכנית טלוויזיה, שנאתי את גופי וקינאתי בכל אישה רזה, וכמובן, בל נשכח - בגללך חליתי בסרטן. הרי ידוע שהשמנת יתר מזיקה מאוד לבריאות, נכון או לא?? (וגם זיהום האוויר, עודף מתחים, עישון, שאיפת אגזוזים וליקוק טרטזין בכל ממתק אפשרי).
שומני היקר, מצטערת. מתנצלת בפני ובפניך על כל ההאשמות הטיפשיות והקשות שהטחתי בך עכשיו וכל החיים. נכנסתי לסבך המשקל והרגשתי שאין לי ממנו פתח מילוט. שלעולם לא אשיל אותך מגופי, שלעולם לא אהיה קלה עוד, בגוף ובנפש. הכול קשור אחד לשני, הלא כן?
אני יודעת שהכול בידיי, שכמו שהבאתי אותך עליי, כך אוכל גם להסירך. ובאותה הנשימה אני יודעת גם שלא הכול בידיי, שעל חלק מהדברים לא באמת הייתה לי שליטה. שהייתי צריכה להרגיש מספיק רע, כדי שיהיה בי הכוח לרצות להיפרד.
ולא שלא רציתי להיפרד, אך עדיין שאפתי "לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה". ואכלתי הרבה... אפילו הרבה מאוד, אך במקביל קיוותי להיפרד מהצמיגים. סתירה שהביאה לסטירה כואבת ומטלטלת בכל פעם מחדש. אך כגודל הכאב, כך גם גודל העייפות והייאוש. הכי קל היה לחזור אליך, להתפנק בזרועותייך הרפויות, החמות, הרחבות. חבר בדיוני שאימצתי במקום לקבל חבר אחר, אמיתי, חיובי - חבר שהוא האהבה עצמית.
כעבור זמן קצר התפוגגה האשליה - לא הסתדרנו בשלישייה ונותרנו שוב לבד, אתה ואני. וכעת, יש עדיין לשנינו דרך ארוכה יחד, עד שכל אחד ימצא את הכיוון שלו. דבוקים זה לזה, אך לא לעד. לאט לאט אני למדה לשרוף יותר ממך, לאכול פחות ממך, ולאפשר לך פחות ופחות זכות כניסה לחיי. אני מפנה מקום לדברים האמיתיים שיתפסו את החלל שלך, ואני לא מפחדת כלל. אני בטוחה שזו הדרך הנכונה. לא רוצה אותך עוד מאיים על הלב שלי, או נכנס לי לדם ואלוהים יודע עוד לאן (איידה, צא לי מהוריד, נשמה).
שומני היקר, ואולי זה הזמן לומר: המיותר, הגיעה העת להיפרד. לשנינו יהיה יותר טוב. אתה כבר תמצא לך חברה חדשה, אני בטוחה, ואני מאחלת גם לה מעומק הלב, שתדע להיפרד ממך בבוא העת. היה שלום חבר, שלום ולא להתראות. פנה מקומך לשנה טובה מלאת קבלה ואהבה.
נא להמתין לטעינת התגובות
