חולים על ההגה
עשרות אלפי נהגים עם מצב רפואי שעלול לגרום תאונה נוסעים בכבישי ישראל. הם לא חייבים להיבדק עד גיל 65, והרופאים לא ממש מדווחים עליהם, אז אף אחד לא יודע מי הם. תחקיר
אפילפסיה היא לא הבעיה היחידה שמסכנת נהגים והולכי רגל בכביש. יש מגוון של מצבים רפואיים שונים שמגבירים את הסיכון לתאונת דרכים. כך למשל, מחקרים מראים כי בקרב אנשים שחוו שבץ מוחי, הסיכון להיות מעורבים בתאונות עולה ב-147 אחוז.
החוק הישראלי חשב על דרכים למנוע מקרים שבהם אנשים שמצבם הבריאותי עלול לפגום בכושר הנהיגה שלהם, לכן כל נהג מחויב לעבור בדיקות רופא לפני הנפקת הרישיון. אבל מה קורה כשאדם מפתח מחלה פיזית או נפשית בגיל 30 או 40? מסתבר שבמקרים רבים אין מה לעשות, והנהג פשוט ממשיך לסכן את עצמו ואת כולנו.
מי שיכולים למנוע זאת הם הרופאים, שמבינים את השלכות המצב הבריאותי על היכולת של החולים שלהם. לכן תקנות התעבורה מחייבות את הרופאים לדווח למכון הרפואי לבטיחות בדרכים במשרד הבריאות, על כל חולה שמצבו הבריאותי עלול לפגום בכושר הנהיגה שלו. אלא שגם כאן קיים קושי. מנהל המכון פרופ' יוסי ריבק טוען כי מרבית הרופאים אינם משתפים פעולה ומזהיר: "התוצאה היא שברכב לידכם נוהגים אקדחים טעונים". פרופ' ריבק מוסיף כי הנהג שגרם את אותה תאונה לפני שלוש שנים, סבל מאפילפסיה במשך כ-20 שנה, אבל לא דיווח על עצמו למכון הרפואי לבטיחות בדרכים, ובחר להמשיך לנהוג. גם הרופא שלו לא דיווח על מצבו כפי שהיה מחויב על פי התקנות.
תאונות דרכים הן אחד מגורמי התמותה המרכזיים בישראל. בכל שנה נהרגים בכבישי הארץ כ-500 בני אדם ועשרות אלפים נפגעים. לא ידוע כמה מאותן תאונות נגרמות בשל המצב הבריאותי של נהגים, מפני שיש קושי רב להגדיר את הגורמים המדויקים של תאונות. המשטרה לא תמיד בודקת את כיוון החקירה של הרקע הרפואי, ולא מנהלת איסוף מידע שיטתי בנושא. לרוב אי אפשר להצביע על סיבה אחת ובלעדית לתאונה, אבל על פי הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, הגורם האנושי מעורב ב-95 אחוז מהתאונות. המצב הבריאותי של הנהג הוא בהחלט אחד הגורמים האנושיים שעלולים לגרום תאונה.
זו הסיבה שבטופס הבדיקה הרפואית שמבקש הרישיון נדרש למלא, הוא צריך לדווח על מצבים רפואיים רבים ומגוונים כמו אירועים של איבוד הכרה, סחרחורות, בעיות שיווי משקל, אפילפסיה, סוכרת, אירוע מוחי, בעיות נפשיות, תרופות קבועות ועוד. נוסף על כך, הרופא נדרש לדווח אם ידוע לו על מחלה שעלולה להגביל את יכולת הנהיגה, ובמקביל מבקש הרישיון עובר בדיקת ראייה. הטופס שכולל את תוצאות הבדיקות מועבר לאגף הרישוי, ואם אין בעיה של כשירות רפואית, האדם מקבל את הרישיון.
מרגע זה ועד גיל 65 הבדיקה הזו היא היחידה שהנהג ישראלי נדרש לעבור כתנאי לרישיון. בפרק הזמן הזה שעשוי להימשך 40 שנה, הוא עלול לחלות או להיפגע באופן שיפגע בכשירותו, אבל הוא ימשיך לנהוג. "נתקלנו במקרים שבהם אדם מקבל ארבע תרופות פסיכיאטריות", מספר פרופ' ריבק. "אף אחד לא דיווח, והוא נוהג".
על פי תקנות התעבורה, בעל רישיון שהתגלו אצלו מחלת לב או מגבלות במערכת העצבים, בעצמות, בראייה או בשמיעה חייב לדווח על כך למכון. אבל לא תמיד האדם מודע למידה שבה המחלה פוגעת בכשירותו. בקרב אלה שכן מודעים להשלכות המחלה, חלק בוחרים לא לנהוג, אבל אחרים לא מוכנים לוותר על הנהיגה. כך או כך, נהגים לרוב לא מדווחים על עצמם.
"את מספר הדיווחים העצמיים שמתקבלים במכון בכל שנה, אפשר לספור על כף יד אחת", מספר פרופ' ריבק, ומסביר כי בשל כך החובה מוטלת גם על הרופאים: "כל רופא שמטפל במישהו שכשירותו הרפואית לנהיגה אינה תקינה, מחויב על פי התקנות לדווח עליו". נהגים אלה יחויבו בבדיקה רפואית במכון, חלקם יורשו להמשיך לנהוג, ולאחרים יישלל הרישיון לצמיתות או לתקופה.
הבעיה היא שרופאים רבים כלל לא מודעים לחובתם, ואילו אחרים מודעים אך בוחרים לא לדווח בגלל סיבות שונות. ב-1998 פרסם מינהל הרפואה במשרד הבריאות חוזר המחייב את הרופאים לדווח על נהגים חולים המסוכנים לעצמם ולזולתם. בחוזר נכתב כי על המטפל להיות ער לליקויים בבריאותו של אדם, העלולים לפגוע ביכולתו לקלוט או להגיב מידית. כמו כן, על הרופא לדווח על שינויים פתאומיים במצב ערנות של הנהג שעלולים לגרום איבוד שליטה בהגה, על ליקויים בחושים העלולים לגרום חוסר אפשרות לקלוט מפגע בדרך, וכן על פגיעה ביכולת השיפוט ובתהליך קבלת ההחלטות של הנהג. בחוזר אף מצוין כי לרופא מוקנה שיקול דעת בדיווח על ליקויים נוספים, שעלולים לדעתו להשפיע על הנהיגה.
כדי להבהיר את הדברים ככל האפשר, בחוזר מפורטת רשימת מחלות מקיפה שעל הרופא לדווח עליהן, החל במחלות נפש, דרך ירידה בכושר הראייה או השמיעה, וכלה באירוע מוחי, במחלות נוירולוגיות, במחלות לב ובסוכרת.
"בסוכרת יש לפעמים אובדן תחושה ברגליים, שעלול לגרום חוסר יכולת למקם את הרגל על הדוושה כראוי, וכבר הגיע אליי אדם כזה אחרי תאונה", מספרת פנינה וייס, משקמת נהיגה במכון לריפוי בעיסוק במרכז הרפואי בילינסון. "לאחר אירועי מוחי", היא מסבירה בדוגמה אחרת, "אחת התופעות יכולה להיות הזנחת צד. מדובר במצב שבו יש לאדם מודעות פחות לצד שמאל של הגוף, בעקבות פגיעה בצד ימין של המוח. במצב זה יכול להיות שלא רואים דברים בצד שמאל, בלי להיות מודעים בכלל לכך שלא רואים".
למדע יש אמצעים לבדוק עד כמה מחלות לא מדווחות יכולות לסכן את הנהגים ואת סביבתם. המחקרים מראים למשל כי בקרב אנשים עם בעיות בראייה, כגון קשיים בראיית לילה, ראייה כפולה או קטרקט, יש עלייה של בין 27 ל-56 אחוז בסיכון להיות מעורבים בתאונות דרכים. על פי מחקר אחר, הסיכון של אנשים שנוהגים עם משקפיים או עדשות מגע עולה ב-17 אחוז, ואצל חולים הסובלים ממחלה נוירולוגית הסיכון להיות מעורבים בתאונת דרכים גבוה ב-35 אחוז.
הסכנה הגדולה ביותר קיימת בקרב אנשים שחוו שבץ מוחי. במקרה כזה הסיכון עולה באופן משמעותי ב-147 אחוז. עוד מראים המחקרים כי בני נוער עם הפרעות קשב וריכוז מעורבים פי ארבעה בתאונות דרכים. הרופאים פוגשים באנשים האלה כל יום, אבל לא מדווחים עליהם.
בישראל מתאשפזים בכל שנה כ-15 אלף איש בגלל אירוע מוחי. לא אצל כולם תהיה פגיעה בכשירות לנהוג, אך אין ספק שחלקם ייפגעו. אליהם אפשר להוסיף רשימה גדולה של חולי אפילפסיה, חולי נפש ועוד חולים רבים אחרים. ולמרות כל הנתונים האלה, מסמך שהכין מרכז המחקר והמידע של הכנסת חושף כי בשנת 2006 נבדקו במכון הרפואי לבטיחות בדרכים 3,969 אנשים בלבד, בעקבות דיווח רופאיהם.
"ההערכה היא שהרופאים מדווחים על פחות מאחוז אחד מהנהגים שמצבם הבריאותי עלול לפגום בכושר הנהיגה שלהם," מספר פרופ' ריבק. "אני נחרד, אנשים החולים במחלות פסיכיאטריות קשות או עם מצבים רפואיים קשים, כלל לא מדווחים."
הרופאים שאינם מכחישים את העניין, מספקים סיבות רבות לכך. "לקחת רישיון נהיגה לגבר בגיל המבוגר, זה לקחת את השריד האחרון לגבריות שלו, וזה עלול לגרום לו טראומה," טוען רופא בכיר בבית חולים במרכז הארץ. "אם הרישיון שלו נלקח בגלל הרופא שהוא סומך עליו, זה חמור עוד יותר. הרופאים נמנעים מלעשות את זה, כי הם לא רוצים לקבל על עצמם את התפקיד הזה. הרופאים הם לא המלשינים של המדינה. החובה של הפנייה למכון מוטלת על החולה עצמו, והאחריות בכלל לא צריכה להיות מוטלת על הרופאים."
סיבה נוספת שנותן אותו רופא לחוסר הדיווח היא החשיבות של שמירת הסודיות הרפואית. זאת, למרות שבחוזר מינהל הרפואה במשרד הבריאות נכתב כי החובה החוקית המפורשת למסירת הודעה גוברת על חובת שמירת הסודיות הרפואית. סיבה מרכזית נוספת שרופאים רבים מספקים היא המחסור בזמן. "צריך לזכור כי רופא שרואה שישה חולים בשעה, לא יכול להשקיע זמן בעוד ביורוקרטיה," טען אחד הרופאים, "גם ככה הרופא הפך לפקיד."
פרופ' איתמר רז, יושב ראש המועצה הלאומית לסוכרת ומנהל היחידה לסוכרת במרכז הרפואי הדסה, טוען כי הבעיה היא שהרופאים אינם מודעים באופן מספק לחובת הדיווח. "אף אחד לא הדגיש לרופאים שהם צריכים לדווח ובאיזה מצבים צריכים לדווח," הוא מסביר. "הפירוט הקיים של מצבים המחייבים דיווח למשרד הבריאות הוא ללא חשיבה מספקת, אין הגדרות ברורות ואין הכוונה הגיונית לרופאים. נוסף על כך, אני כלל לא יודע מה נוהל הדיווח - למי ובאיזו צורה צריך לדווח."
לדברי פרופ' רז, אם רוצים שהרופאים ידווחו על מצבים מסוכנים, יש לערוך שינויים בהגדרות הקיימות היום. "צריך קודם להגדיר באופן ספציפי יותר מה המצבים הרפואיים שמסכנים את החולה ואת סביבתו בעת נהיגה המחייבים דיווח, ולאפשר לרופא גם שיקול דעת בקביעה אם יש צורך לדווח," הוא מסביר. "חייב להיות צמצום של חובת הדיווח למצבים שבהם ברור שיש סיכון משמעותי לפגיעה בכושר הנהיגה. נוסף על כך, יש צורך ביצירת נוהל דיווח קל לשימוש, ומצריך מינימום זמן מהרופא, שעמוס גם כך."
במשרד התחבורה וברשות הלאומית לבטיחות בדרכים סבורים שיש לחזק את ההסברה ואת ההכשרה של הרופאים בנושא הדיווח. ובכל זאת, מלבד החוזר, לא נעשה דבר כדי ליידע את הרופאים על חובתם. ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "יש רופאים הסבורים שקיימת התנגשות בין החובה כפי שהוגדרה בחוק על ידי משרד הבריאות, לבין האתיקה הרפואית. רופאים אלה סבורים שקיום ההנחיה החוקית עלולה לגרום נזק למטופל ולפגוע קשות באמון שהוא רוחש לרופא. בגלל סיבות אלה נמנעים הרופאים מלדווח כחוק." באשר להגברת המודעות, במשרד הבריאות אמרו כי המשרד הוציא בשנה הקודמת תזכורת לרופאים ולמטפלים על מחויבותם לדווח.
במכון לבטיחות בדרכים במשרד הבריאות קיוו כי ההסתדרות הרפואית תעזור להם לקדם את הנושא בקרב הרופאים, אבל לטענת פרופ' ריבק, ההסתדרות הרפואית מתנגדת ולא נענית לפניותיהם. ד"ר אודי קנטור, יושב ראש האגף למדיניות רפואית בהסתדרות הרפואית, מבהיר כי הם לא מונעים מרופאים לדווח, אולם הסביר כי הוא לא מופתע כלל מכך שרופאים אינם מדווחים. "רשימה המחלות שעל פיה הרופאים נדרשים לדווח היא ארוכה מאוד, מוגזמת ולא ישימה," טוען ד"ר קנטור, "אין שום סיכוי שמישהו מדווח על רשימה כזו. מי שנתן רשימה באורך הגלות עשה לעצמו חיים קלים. הרופאים גם לא מודעים למחויבות שלהם לדווח, אבל גם צריך להביא בחשבון כי הרופאים דואגים למטופלים שלהם, ובכל מצב חולי שישפיע על הנהיגה, ינחה הרופא את המטופל לא לנהוג."
בימים אלה מתנהלת ועדה משותפת של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, המכון הרפואי לבטיחות בדרכים וההסתדרות הרפואית, לגיבוש מחדש של רשימת המצבים הדורשים דיווח, בתקווה שזה יביא לשינוי במצב. עד אז, נהגים מסוכנים ימשיכו כנראה לעלות על הכביש.
נא להמתין לטעינת התגובות
