זנב לאריות אבל מבסוט לאללה
מעל אלף איש רצו ביום שישי האחרון למרחק של עשרה קילומטר במרוץ חולון. עמיחי אתאלי התנשף שם עם שקע ותקע מחברת החשמל, ועם הנציג שלנו לאולימפיאדה. תוך כדי ריצה הוא הצליח להבין למה לנשים קשה בקורס טיס
אני יודע, ההוא שלקח את המקום הראשון, חיכה לי איזה חצי שעה מהרגע שקרע את הסרט בקו הגמר, ועד שהואלתי לחצות אותו בעצמי. עד טקס הסיום הוא כבר הספיק להתקלח, להתלבש, ולאכול סנדביץ'. אני לא הספקתי להסדיר נשימה. הוא הביא הביתה גביע ואלפיים שקל ואני הבאתי גופייה דביקה עם שלושה ליטר זיעה מהסוג החמוץ ביותר.
יום רביעי, צהריים, איתי מתקשר אלי: "אתאלי תקשיב, יום שישי, תשע בבוקר, מרוץ חולון, 10 קילומטר, טוב אני חייב לחזור לעבוד, תודיע גם לרועי, דבר איתי". בום.בדרך כלל אני דווקא בכושר, ריצה של עשרה קילומטר לא זרה לי אך היא הגבול העליון שלי. אבל הפעם, רק לפני שבוע פתחו מחדש את חדר הכושר שלי, אחרי חודשיים של שיפוצים. טוב יאללה הערב נרוץ 8 ק"מ, חייב לחזור לעניינים לפני המרוץ.
הגעתי לחדר הכושר, בסוף הקילומטר השביעי שפכתי מנוע. הרגשתי באמת שאם אני לא עוצר הרגע, אני פשוט עף מההליכון, כמו בסרטונים האלו ב-you tube. כמובן שברגע שעצרתי התחילו כאבי תופת ברגל. המצב יותר גרוע ממה שחשבתי. אבל, למרות הכל, זרקו עלי פצצה, חייב להוכיח לעצמי שאני יכול.
יום לפני המירוץ קופץ לפיצוציה, קונה יוגורט עם גרנולה, חטיף בריאות ומשקה אנרגיה. אני איש של הכנות. מספר לפיצוצניק על המרוץ, לא נראה שזה מרגש אותו. אורית, אשתי, החליטה שהלילה בגלל המרוץ, אני ישן בחדר של המחשב, לבד. שלא אתעורר מעומר שבוכה בלילה כל עשרים דקות. וואללה שווה, לרוץ עשרה קילומטר כדי לישון לילה אחד רצוף.
למחרת, באוטו בדרך לחולון, אני משחיל את היוגורט ואת החטיף ומקנח במשקה האנרגיה. איתי ורועי צוחקים עלי. "למרתון מתכוננים פחות". איש של הכנות, כבר אמרתי? מגיעים ל'פארק פרס' בחולון, נקודת ההזנקה והסיום של המרוץ. אני מבחין מייד במשהו מוזר. יש שתי רחבות דשא, הזכרים מתנקזים לאחת, והנקבות לשנייה. רק אז אני מבין שמלבד המרוץ, מתקיימת גם 'צעדת נשים' של שלושה ק"מ.
בדשא של הבנים, אנשים כבר מתחילים להתחמם לקראת הריצה. אני מנסה למצוא מישהו שבאמת יודע איך להתכונן ולחקות אותו. ממרוצים קודמים למדתי לא לחפש את הגורילות. בסוף תמיד אלו שזוכים בשלושת המקומות הראשונים, מתנשאים לגובה של שלושה מטרים. ביחד.
הכרוז בדשא של הזכרים היה בעל קול בס עמוק ולא הפסיק להפריח סיסמאות ממריצות, כדי לאתגר את בני המין החזק "מה אתם
אצל הבנות היה צבעוני. קבוצות של צועדות: אחיות טיפת חלב, פקידות מבנק הפועלים, ואפילו בנות שגרירות סין בישראל. הדשא של הבנות הזכיר לי את קייטנת המתנ"ס. הכרוזית צרחה שם בקול צורם "בנות אני מזכירה לכן, התחרות היום היא לא על זמן. מה שימדד פה זה, הקבוצתיות, הססגוניות והמוראל", "הקבוצה שתמצא חן בעיני השופטים שלנו תזכה".
אחרי זה מתפלאים על מעמד האישה. אותנו מאתגרים עם 10 ק"מ ריצה, מגרים אותנו עם כסף מזומן ומשסים בנו את הנציג לאולימפיאדה. והבנות? התחרות שלהן היא על מורל, והפרס שלהן הוא קוסמטיקאית לקבוצה הזוכה. פלא שקשה להן בקורס טיס?
בכל מרוץ כזה, כל מי שנרשם רשמית מקבל צ'יפ אלקטרוני לקשור לנעל. הצי'פ הוא הסטופר שלך. יש מחשב שסופר את הזמן מהרגע שעברת את קו הזינוק, בודק את האמינות שלך על ידי שתי נקודות בקרה בדרך, ועוצר את השעון בשנייה שעברת בקו הגמר.
כמה שעות אחרי המרוץ כל התוצאות נמצאות באתרים של המשוגעים לדבר. בנוסף, כל צ'יפ שעובר בקו הגמר, מפעיל אוטומטית מצלמה. באתר ליד התוצאה שלך, אתה יכול לראות את עצמך חוצה את הקו. כל נרשם מקבל גם מספר חזה, להדביק לחולצה. לי יצא מספר 955, מנסה למצוא משמעות למספר. אה, אלו שלוש הספרות האחרונות של הטלפון בבית הורי.
סימן למזל? בנקודת הזינוק הכריזו כל הזמן שצריך לפנות מקדימה מקום למספרים 1 עד 49. אותי כמי שמאמין בשוייון הזדמנויות, זה די קומם. איך הם יודעים שאני לא עומד לנצח? מי הם אותם ארבעים ותשעה פרוטקציונרים? קצת צפוף לעמוד על קו זינוק אחד עם אלף איש שכבר התחממו לקראת הריצה, ושכבר ניפחו להם את השכל על הנציג לאולימפיאדה. האמת שכבר לפני הריצה הריח לא מזכיר ערוגת שושנים.
מישהו מהעירייה מקבל את האקדח. שלוש, שתיים, בום. יוצאים לדרך. זה התחיל. אני רץ, לאט לאט תופס קצב, בהתחלה עוד צפוף. כנראה שהקצב שתפסתי, קצת אחר משל רוב האנשים פה. כל שנייה עוקפים אותי איזה עשרה אנשים. מדי פעם אפילו מתנשפים לעברי "סליחה, סליחה, אפשר לעבור".מתחיל להיות קשה, אין מצב שאני מוותר, התחייבתי במערכת לסקר את המרוץ. מה אגיד שלא סיימתי אותו?
כל העיר סגורה לכבוד המרוץ. אנחנו רצים וחולפים על פני מאות מכוניות בפקקים. אנשים יוצאים מהרכבים כדי להריע. האירוע כולו מאורגן למופת, המסלול מסומן היטב ושובצו ארבע נקודות מים. בשלושת הקילומטרים הראשונים רצתי יחד עם רועי. תחנת המים הראשונה הפרידה בנינו.
כדי לקבל מתיכוניסטית חולונית בקבוק מים תוך כדי ריצה, צריך קואורדינציה ייחודית. לי לא היה מזל. בדיוק כשהגעתי נגמרו הבקבוקים, היא פותחת עוד ארגז, מפספסת את היד שלי, שורטת אותי עם הבקבוק, ובסוף, יש מים. עכשיו, איך לעזאזל אתה פותח בקבוק תוך כדי ריצה, עם ידיים מלאות זיעה. פתחתי עם השיניים. רק אז נזכרתי שבדופק ובמהירות נשימה כאלו, אני בכלל לא יכול לבלוע כלום. לא נורא נשפוך על הראש.
להערכתי, עד הקילומטר השישי, עקפו אותי חמש מאות איש. כל הזמן אני מסתכל אחורה, לראות שאני לא אחרון. איזה אחרון, יש עוד מאות מאחורי.מתחנת המים השניה התחלתי לתת קצב. בפעם הראשונה עקפתי מישהו.
כל העיר נמצאת ברחובות, העידוד בהחלט עוזר. אחרי בערך שישה קילומטרים עברנו ליד בית ספר. הם התארגנו מראש ושמו בחוץ די ג'יי שהשמיע מוזיקה קצבית וממריצה. בחיים לא חשבתי שאהנה ככה מטראנסים. עשרות זאטוטים מבית הספר הושיטו ידיים מחוץ לסורגי החצר. תוך כדי ריצה חילקתי שם איזה מאה חמישים כיפים.
ממשיכים לרוץ, נהיה קצת משעמם, רוב הרצים עם אוזניות באוזניים, לי אין. מחכה כבר לתחנת הטראנסים הבאה. בערך בקילומטר השמיני, אני רואה את איתי מולי, הוא כבר אחרי תשעה קילומטר, נראה מבסוט. הקצב שלי משתפר, אני עוקף מישהו כל עשר שניות. חלק מהאנשים פשוט שפוכים, רצים במקום, הולכים, ומעטים אפילו שוכבים בצד הדרך.
מהשעמום ומהקושי עולים בי זכרונות מהילדות מהנעורים מהבגרות ומהעלומים. רמות הדופק שאני נמצא בהן, גורמות לי להיות קצת שיכור. כל דבר שאני רואה גורם לי לאסוציאציות הזויות, שלט של חברת החשמל גרם לי לדמיין את שקע ותקע עם בגדי ספורט רצים לידי.
קילומטר וחצי לפני הסוף אני רץ ליד אישה שנראית בת ארבעים. היא זורקת לי "עוד מעט יש עליה חבל על הזמן", נותנת גז ונעלמת. הגעתי לעליה, כבר ברור לי שאני מסיים את המרוץ, אבל בתוצאה בינונית. העליה באמת קשה אבל סוף סוף ברחבת בית כנסת, תחנת טראנסים.
ואז ראיתי אותו. פארק פרס, לא האמנתי שזה קורה לי, כשהוא נגלה לעיני היתה אפילו ירידה קטנה בכביש, איזה אושר. שלט: 'חמש מאות מטר לסיום', אני חייב לתת ספרינט כדי לשפר קצת את מצבי מול השעון, ממש מנסה אבל זה בלתי אפשרי. לא נורא לפחות לא לאבד מהירות.
מאתיים המטרים האחרונים היו מן הקפה של כיכר ופניית פרסה והנה הוא, קו הגמר. התקרבתי, ועוד קצת. זכרתי את המצלמה האוטומטית, הרבצתי חיוך והנה, הצ'יפ ברגל שלי צפצף, נקלטתי במחשב. סיימתי, עשיתי את זה. וואוואווווו
ברור לי שאחרי כל אימון אסור לנוח מייד, צריך להוריד מאמץ בהדרגה. פה לא יכולתי לנוח. הלב שלי דפק בקצב שש-מאות. הולך תוך כדי מתיחה ומקבל בקבוק מים. עדיין לא יכול לשתות. מתיחות, נשימות, ורק אחרי חמש דקות אני מצליח לבלוע משהו. ליטר מים בעשרים שניות.
איתי שסחב אותנו לפה, מדבר הרבה על כושר גופני. הוא טוחן לי במוח שאחרי פעילות אירובית, הגוף מפריש הורמון של סיפוק. ואללה צודק, שלוש שעות אחר כך לא הצלחתי למחוק את החיוך.
הגיע הזמן לטקס הסיום. כל המנצחים באמת הגיעו ממספרים 1 עד 49. נבואה שמגשימה את עצמה. במקום הראשון בחור שקוראים לו איילה. מה הפלא, אם לי היו קוראים צבי, בטוח הייתי עושה את זה בעשרים דקות פחות. כל משתתף מקבל חולצה, ותעודה עם התוצאה והמקום שלו בין הרצים.
כמו שכבר אמרתי, יש יותר משש מאות איש שעקפו אותי. אני מצידי, בכל זאת הראתי את הגב לכמה עשרות, וסיימתי את עשרת הקילומטרים בריצה רצופה. וגם, בעיקר, השארתי מאחור מאות אלפים שבכלל לא התעוררו ביום שישי בשעות האלו של הבוקר.
אני מבטיח בכלל לא להיפגע אם יגדירו אותי כזנב לאריות. מוכן להיות זנב אבל זנב מבסוט לאללה.
נא להמתין לטעינת התגובות
