הירוק שמשכך את הכאב
את האינסטינקט לגשת אל ארון התרופות בכל פעם שהגוף מאותת על כאב אפשר להחליף באכילה של צמחי מרפא, שהתגלו כמשככים את הסבל. פרק ראשון בסדרת כתבות
כך נפתח הפרק השמיני בספר "המדריך לצמחים פסיכואקטיביים" שכתב הנוירולוג האמריקני ד"ר מרסלו ספינלה, ויצא לאחרונה בתרגום לעברית בהוצאת "אח". הספר מכיל סקירות על מגוון של צמחי מרפא בעלי השפעה פסיכולוגית, ומתמקד בדרך הפעולה שלהם, יעילות השימוש בהם בהיבטים שונים (ביולוגי, פיזיולוגי, פסיכולוגי וחברתי) ובטיחותם.
ד"ר ספינלה ממיין את הצמחים לכמה קבוצות, לפי הפעילות וההשפעה שלהם: משככי כאבים דמויי אופיום (פרג אופיום ומור), דמויי אספירין (ערבה, עוקצנית, FEVERFEW וזנגביל), דמויי טבק (טבק, לובליה, ארקה), דמויי אמפטמין (שרביטן, גאת, קוקה) משככים המכילים קפאין (קפה, תה, קקאו, מייט, קולה, גוארנה), משככי צריבות (פלפלוני צ'ילי), ובקבוצה האחרונה: הקנביס.
את המידע על קבוצות הצמחים השונות נציג לכם ב-nrg בריאות בסדרת כתבות. השבוע: כל מה שרציתם לדעת על משככי כאבים דמויי אספירין.
מספר עצים שייכים לסוג Salix. הערבה האמריקאית (Salix nigra) הוא עץ הצומח לגובה 7 עד 20 מטרים. הוא בעל קליפה אפורה ועלים קטנים בצורת ראש חנית. החלק בעץ בעל השימושים הרפואיים הוא הקליפה. בקליפת הערבה
החומר הפעיל בערבה בודד ב-1829 והוא נקרא סליסין (salicin), על שמה הלטיני של הערבה, Salix. הסליסין עובר שינוי בכבד ובמעיים לחומר הפעיל עצמו שהוא חומצה סליסילית, (או salicylate). החומצה הסליסילית גורמת לגירוי בקיבה, אבל לאחר שהופכים אותה לחומצה אצטילסליסילית (או בקיצור ASA), פוחת הגירוי. חומצה אצטילסליסילית ידועה יותר בשמה הנפוץ, אספירין. האספירין היה התרופה משככת הכאבים הנפוצה ביותר עד להמצאת חומרים דומים כגון acetaminophen או ibuprofen ואחרים. כקבוצה, החומרים האלו ידועים כ-NSAIDs (תרופות אנטי דלקתיות לא סטרואידיות). בארצות-הברית משתמשים ב-10,000 עד 20,000 טון אספירין בשנה.
כיוון שהסליסין מיוצר בערבה בכמויות קטנות, לא יעיל להשתמש בערבה גולמית. אם צורכים אותה בצורה של תה, יש צורך בשלושה עד עשרים ספלים כדי להרגיש את ההשפעה, ובכמות גדולה כזו, חומרים הנקראים טנינים הנמצאים בקליפה יגרמו למשתמש לחלות. לפיכך יש צורך בתמצית ערבה או באספירין כדי להשיג את היתרונות התרפויטיים.
מחקר באנשים בו השתמשו בתמצית מקליפת הערבה הראה ש-240 מ"ג של סליסין בתמצית היה שווה ערך לכ-87 מ"ג אספירין. אספירין נספג טוב מאוד בגוף, ומגיע לרמות משמעותיות בדם תוך 30 דקות. האספירין נספג היטב גם דרך העור, ולכן ניתן להשתמש בו גם במשחות.
סליסילאט, אספירין ו-NSAID אחרים, פועלים על-ידי עיכוב ייצור הפרוסטגלנדינים בגוף. הפרוסטגלנדינים הם חומרים הנוצרים על-ידי האנזים cyclooxygenase, והם גורמים לעצבי הכאב להיות רגישים יותר. על-ידי חסימת cyclooxygenase, הסליסילאט מונע מעצבי הכאב להיות רגישים מדי.
ידוע שלסליסילאט ולחומרים דומים יש ארבע השפעות עיקריות: הפחתת כאבים (analgesic), חום (antipyretic), דלקת (anti-inflammatory) ומניעת קרישת דם (anticoagulant).ה-NSAID טובים נגד כאב קל עד בינוני, אבל לא לכאב חזק. הם פועלים כנגד כאבי ראש ושרירים, אבל יעילים פחות כנגד כאבי שיניים וגרון, ואינם יעילים כנגד כאבים פנימיים או טראומטיים. למרות שההשפעות משככות הכאבים של האספירין ידועות מאוד, נערך הרבה פחות מחקר על תמציות ערבה. אולם מספר מחקרים מצביעים על כך שהתמצית יעילה, במיוחד במינוני סליסין מתמציות שעברו סטנדרטיזציה, של 240 מ"ג. מחקרים קליניים של תמציות קליפת עץ הערבה תומכים בשימוש בה כטיפול לשיגרון ולכאבי גב תחתון.
ה- NSAID מורידים חום שנגרם מדלקת. חום גוף נורמלי אינו יורד כתוצאה משימוש באספירין, וכן אין לו השפעה על חום שנוצר כתוצאה מפעילות גופנית. כאשר מתפתחת בגוף דלקת, מופרשים חומרים הנקראים ציטוקינים לזרם הדם המגיע גם למוח, וגורמים ליצירת הפרוסטגלנדינים בהיפותלמוס. תהליך זה גורם לחום, שה-NSAID עשויים להוריד.
האספירין נחשב למעכב חשוב של קרישת דם. לתמציות ערבה יש אותה השפעה, אבל במידה פחותה. האספירין הוא התרופה החשובה ביותר למניעת שבץ, הנגרם מקרישי דם במוח. מחקרים קליניים אחדים הראו, שהאספירין מפחית באופן משמעותי את הסכנה לשבץ. השפעת תמציות הערבה על מניעת שבץ לא נבחנו.
באופן כללי, הרעילות של האספירין הינה נמוכה. הוא גורם לעמידות מועטה ואין לו השפעה ממכרת, ולכן ניתן להשתמש בו לאורך זמן. אולם, בכמויות גבוהות (10 עד 30 גרם) הוא עלול להיות קטלני. כמויות גדולות גורמות לכאב ראש, סחרחורת, צלצולים באוזניים, ראיה מטושטשת, קשיים בשמיעה, בלבול, הזעה, בחילה, היפר ונטילציה ושלשול. כמויות גבוהות אף יותר גורמות להפרעות מטבוליות, דימומים, התקפים וקומה.
סינדרום ריי (Reye’s syndrome) הוא מצב נדיר אבל חמור, שיכול להיגרם בגלל שימוש באספירין. הוא נצפה בעיקר אצל אנשים צעירים מתחת לגיל עשרים אשר לקחו אספירין במהלך דלקת ויראלית, בעיקר כנגד שפעת או אבעבועות רוח. הלוקים בסינדרום מאבדים את חוש הכיוון, ההתנהגות שלהם משתנה, והם עלולים להקיא ללא הפסקה. עלול להיגרם נזק מוחי בלתי הפיך, וכשלושים אחוזים מהחולים מתו. למרבה המזל, מאז דווח על התופעה בפעם הראשונה במהלך שנות השמונים של המאה העשרים, ירד מאוד מספר המקרים. בהערכה של מספר מקרים מדווחים התגלה שמדובר בהפרעות אחרות אשר דווחו בטעות כסינדרום ריי.
עוקצנית (Filipendula ulmaria) הוא צמח נוסף אשר, בדומה לערבה, מייצר סליסילאטים. לכן אופן הפעולה שלו והשפעתיו דומים לאלו של הערבה. בערבה יש כמויות גבוהות יותר של סיליסילטים, לכן לעוקצנית יש השפעה מתונה יותר והיא פחות שימושית. למרות שהשתמשו בצמח במהלך ההיסטוריה, ואנו מבינים את הכימיה שלו, לא נערכו מחקרים על העוקצנית בבני אדם.
אגב, האספירין קיבל את שמו מהעוקצנית. העוקצנית הייתה ידועה כ-Spiraea ulmariaבזמן בו הומצא האספירין. ה-a בא מהמילה אצטיל, וה-spir מ-Spiraea. חברת Bayer החלה למכור את האספירין בשנת 1899, בערך באותה תקופה בה החלה למכור את משכך הכאבים הנוסף שלה, הרואין.
ה-Feverfew) Tanacetum parthenium) הוא בעל מוניטין לטיפול בכאב, מיגרנות, דלקת פרקים, חום, וחרדה. זהו שיח פורח וריחני, והפרחים דומים בצורתם לחיננית. מקורו של ה-Feverfew הוא בדרום מזרח אירופה, אבל כיום הוא גדל גם באוסטרליה ובצפון אמריקה. ניתן ללעוס את עליו הטריים, אבל ניתן להשתמש בו גם בצורה של תמצית סטנדרטית.
החומר הפעיל העיקרי ב-Feverfew הוא הפרטנוליד (parthenolide), שהוא לקטון sesquiterpenoid. כמו אספירין, הוא מעכב את האנזים סיקלואוקסיגנאז ואת ייצור הפרוסטגלנדינים. לפרטנוליד יש גם השפעה שונה לחלוטין, הפסקת השפעת הסרוטונין על-ידי חסימת הרצפטורים לסרוטונין ואולי גם על-ידי חסימת שחרורו.
מחקר שנערך על בעלי חיים הראה שיש ל-feverfew השפעה משככת כאבים ואנטי דלקתית. אולם השפעות אלו עדיין לא נחקרו אצל בני אדם. רק מחקר אחד נערך על בני אדם עם דלקת פרקים שגרונית. לא נמצאה השפעה כלשהי של הצמח לאחר שימוש במשך תקופה של שישה שבועות. אולם במחקר הזה השתמשו בעלים קצוצים, ולא נבדקה הכמות המדויקת של הפרטנוליד שניתנה לנבדקים. העובדה שהפרטנוליד חוסם את הסיקלואוקסיגנאז ומפחית את כמות הפרוסטגלנדינים, מצביעה על כך שיש לו פוטנציאל. יש צורך במחקר נוסף ומדויק יותר של השפעת ה-feverfew על בני אדם.
אולם, קיימת עדות טובה להשפעה של ה- feverfew כנגד מיגרנה אצל בני אדם. נראה שהוא מפחית את הכמות ומידת החומרה של התקפי המיגרנה, וגם את ההקאות הנגרמות כתוצאה מהם. סביר להניח כי הגורם לכך היא ההשפעה של ה-feverfew
על הרצפטורים לסרוטונין. המיגרנות נוצרות בגלל זרימת דם חריגה למוח ולקרום המוח. הסרוטונין מסדיר את זרימת הדם, ותרופות פרמצבטיות למיגרנות פועלות דרך הרצפטורים לסרוטונין. למרות שה- feverfew נראה מבטיח, יש צורך בעוד מחקר.
כפי ששמו מציע, ה-feverfew מפחית כנראה חום הנגרם בגלל דלקות. שוב, ההשפעות שלו על הסיקלואוקסיגנאז והפרוסטגלנדינים, מצביעות על כך שהוא יכול להשפיע על הורדת חום. אולם לא נערכו מחקרים בנדון.
למרות שהשימוש המסורתי ב-feverfew מצביע על אפשרות של השפעה נוגדת חרדה, היא לא נבחנה לא בחיות ולא בבני אדם. חומרים מסוימים החוסמים את הרצפטורים לסרוטונין, מפחיתים חרדה, ולכן יכול להיות שזה נכון. זוהי עוד תכונה של ה-feverfew שלא נבדקה.
לא ידועות תופעות לוואי כלשהן הנגרמות משימוש רגיל ב- feverfew. מכיוון שה-feverfew מונע קרישת דם, אסור לקחת אותו יחד עם עוד תרופות מדללות דם כגון אספירין או warfarin. לאחר שימוש ממושך, יש להפסיק את השימוש ב-feverfew באופן הדרגתי. הפסקה פתאומית שלו עלולה לגרום לסימפטומים חוזרים כגון מיגרנות, חרדה, שינה לא טובה, והתקשות של שרירים ומפרקים.
הזנגביל מגיע מהצמח Zingiber officinale. הוא מוזכר כאן בגלל השפעות ה-NSAID ומשככות הכאבים שלו. כמו NSAID אחרים, החומרים בזנגביל מונעים את יצירת חלק מהפרוסטגלנדינים. מחקר עכשווי הראה שהחומרים בזנגביל הם מעכבים חזקים מאוד של הציקלואוקסיגנאז. חלק מהחומרים בעלי ההשפעה הזו הם gingerdione, shogaol ו-gingerol.
במחקר שפורסם ב-1984 הוכח שלזנגביל יש השפעות משככות כאבים בחיות. בעקבות זאת נערכו מספר מחקרים בבני אדם. שני מחקרים עכשוויים מציעים שלתמצית זנגביל יש השפעות משככות כאבים. מחקר מבוקר שנערך על 2000 בני אדם עם שיגרון, הצביע על האפשרות הזו לראשונה. מחקר מאוחר יותר, שנערך אף הוא על אנשים עם שיגרון, הראה ש-63 אחוזים מהנבדקים שלקחו תמצית זנגביל דיווחו על הפחתת הכאבים, בהשוואה ל-50 אחוזים שלקחו פלסבו. אלו שלקחו תמצית זנגביל דיווחו גם על פחות כאבים לאחר הליכה של 20 מטרים. למרות ממצאים ראשוניים מבטיחים אלו, יש צורך בעוד מחקר.
מחקר בחולדות הראה שלזנגביל יש השפעות אנטי דלקתיות והוא מפחית נפיחויות (Sharma et al., 1994). עד היום לא נערכו מחקרים אשר בדקו את ההשפעה הזו אצל בני אדם. לזנגביל יש השפעה של הורדת חום בחולדות, אבל גם זאת יש לבדוק בבני אדם. ידוע שהזנגביל מפחית את קרישת הדם באופן דומה לזה של ה-NSAID האחרים. השפעה זו באה לידי ביטוי אצל אנשים שלקחו זנגביל דרך הפה. אך רק לזנגביל טרי יש השפעה כזו, ולזנגביל מיובש אין. לא סביר שהשפעה זו מהווה סיכון ממשי לאנשים שנוטלים תרופות מדללות דם (תרופות מונעות קרישת דם כגון אספירין ו-warfarin), מכיוון שהזנגביל נאכל בדרך כלל מבושל או מיובש.
נא להמתין לטעינת התגובות
