מכרה הדונג שנמצא בתוך האוזן
בתעלת השמיעה מיוצרת כל הזמן שעווה צהובה, שעשויה מכולסטרול. היא לא באמת עוזרת לנו, אבל לרוב גם לא מזיקה. הנה הפתרון הסופי לדילמת מקלוני האוזניים. יוצא קבוע
לשעווה שמפיקות האוזניים יצא מוניטין הרבה פחות גועלי יחסית להפרשות אחרות בגוף. היא נמצאת במתחם אינטימי יחסית, ובדרך כלל אין ממש צורך להסתיר אותה. מלבד כמובן מקרי הקצה, בהם הדונג מציף את התעלה ויוצר מראה די בעייתי.
השבוע: פרופ' אבישי גולץ, מנהל תחום אף אוזן גרון בבית החולים "רמב"ם" מגלה שההפרשה מהאוזן לא ממש מגינה על הגוף, ונותן תשובה סופית לשאלה: האם לשלוף את המקלות?
השעווה שמופרשת מתעלת השמע החיצונית של האוזן נקראת צרומן. המרקם שלה הוא שומני, והיא מורכבת משלוש חומצות שומניות: כולסטרול
את הסיבה להפרשה אפשר לתרץ בהגנה על האוזן מפני חדירת גופים זרים. בספרות הרפואית מציינים שהיא מגינה גם מפני חדירתם של מיני יצורים כמו חיידקים ופטריות. אבל הסיבות האלה לא ממש מספיקות: התועלת של השעווה די שולית, ולו מפני שאצל חלק גדול מבני האדם לא מופרש הרבה ממנה, ועדיין הם לא סובלים מתופעות בעייתיות כלשהן.
הפרשת השעווה מהאוזן היא עניין אינדיבידואלי, ממש באותו האופן שאנשים שונים מפיקים רמות זיעה שונות. חוקרי הרפואה לדורותיהם לא ממש בדקו עד היום האם מידת ההפרשה של הדונג עוברת בתורשה. אנחנו סולחים להם על החור שנפער אצלנו בידע הכללי.
החומר השמנוני בדרך כלל גם מסריח, אבל גם כאן מדובר בעניין אישי. הצבע של השעווה הוא צהוב במקור, ומשתנה בעקבות התחמצנות המתרחשת במגע עם האוויר, עד לקבלת גוונים של כתום וגם חום. הטעם (בדקנו): מריר. המרקם של הדונג בדרך כלל רך, אבל לעיתים הוא מתקשה באוזן, מה שעשוי לגרום בעיות.
בעיקרון אף אחד לא צריך לנקות את האוזן, אף פעם. העור שעוטף אותה הוא איבר חי, שדואג בעצמו לכך שהכל מתנקז החוצה: מעצמו, או במקלחת. יש אנשים שלא מנקים אוזניים במשך שבועות, והמצב אצלם מבריק ונקי להפליא.
אבל רובנו נוטים להקפיד על ה"היגיינה" שלנו על ידי ניקוי יומיומי של האוזניים, בעיקר עם מקלות המצופים בצמר גפן. למרות שההליך מיותר, הוא לא מזיק ובניגוד למיתוס, לא גורם לאוזן להיות רגישה פתאום באופן מיוחד לדלקות. כמו שהדגשנו, התפקיד של הדונג כחומר הגנה הוא ממילא לא משהו.
מקלות האוזניים הופכים לבעייתיים אך ורק אצל אנשים שמפרישים כמות רבה של שעווה. אצלם המקל עלול לדחוף את השעווה פנימה, במקום לחלץ אותה, וליצור פקק באוזן, שלעיתים גם נעשה קשה ומכאיב. גם במקרים של דלקות אוזניים, הנפוצות במיוחד אצל ילדים, עדיף לא לחטט באוזן.
מבחינת הרפואה הסינית, הפרשות רבות מהאוזניים מעידות על בעיה בכבד או בכיס המרה - כך מסביר דוד פרלא, מומחה לרפואה סינית ואחראי על היחידה לרפואה משלימה בתל-השומר.
מקלות אוזניים לא יעזרו נגד פקק גדול באוזן: אי אפשר להוציא אותו לבד. כאשר נוצרת סתימה, מרגישים אטימות באוזניים, שלפעמים (כשהפקק מתקשה ממגע עם מים) היא מלווה בכאב.
רגע אחד לפני שהרופא (או, במקרה של שטיפה, אפילו האחות) משחרר את הדונג, הוא מוודא שאין נקב בעור התוף או דלקת כלשהי באוזן.
שטיפה: מחדירים מים בלחץ מסביב לגוש שסותם את האוזן, ושוטפים אותו החוצה. חשוב שהמים יהיו בטמפרטורת הגוף, אחרת נגרמת סחרחורת. גם כשהכל מתבצע כמו שצריך, הטיפול לא ממש מענג.
משיכה באמצעות ווית: רופא אף אוזן גרון מתבונן ישירות על הגוש במיקרוסקופ מיוחד ואם הוא מאוד קשה הוא יכול לחדור אליו ולגלגל אותו החוצה.
שאיבה: אם הגוש בעל מרקם רך יחסית, הרופא משתמש בצינורות שאיבה ומוציא את הפגר, שיכול להגיע במקרים קשים לקוטר של 2 ס"מ.
בתור טיפול למניעת הפרשות יתר מהאוזן, הרפואה הסינית מציעה שילוב של צמחי מרפא ודיקור.
נא להמתין לטעינת התגובות
