לישון עם האויב

ברגע שהאבא יוצא מהבית מתחילה המלחמה: מי ייכנס למיטה עם אמא? מאמא ליגה

עינת ניב | 11/9/2007 11:38

האבא של הילדים הלך לשיר ביוונית. יש לו חוג כזה פעם בשבוע, ולמרבה הצער העניין מלווה בשיעורי בית: אנא הורידו שיר זה וזה מהאינטרנט, והשמיעו בווליום כזה וכזה, והמשיכו במשימה עד שאשתך תתחנן על ברכיה: די. מספיק. בבקשה. בסדר. בסדר. אמרתי בסדר! מה שתגיד. רק לא הסאגאפו הזה עוד פעם.

הילדים מחכים ליום הזה. השעה כבר מאוחרת, בלאו הכי היו מרוויחים את אבא שלהם לחמש דקות מקסימום, לפני שמשחק כדורגל היה פורץ לסלון. עבר איזה חודש, אני תוהה, אז מה מרגש אותם כל כך? ובכן, מתברר שברגע שהיווני יוצא את דלת הבית, נפתחת בפניהם אופציה מהממת במיוחד. אחד מהם יוכל לישון עם אמא. "היום אאאא-ני! ", זו הילדה והיא צורחת עוד לפני שהסתובב המפתח בחור המנעול.

"אבל את היית בשבוע שעבר", מוחה אחיה הגדול. "ילדים", אני אומרת לצמד הגמדים בפיג'מות. "אני לא יודעת אם שמתם לב, אבל אני גם תופסת הרבה מקום במיטה, ואבא שלכם מתעקש שאני גם נוחרת". " לא אכפת לי", אומר הילד. "מה זה נוחרת? ", תוהה הילדה. "וחוץ מזה", אני ממשיכה, "הרי כשאבא יחזור הביתה הוא בלאו הכי יחזיר אתכם למיטה".

הילדים שותקים. באופן קצת מפתיע לא הבחינו בעובדה הזו עד עתה. כן, אחד מהם נכנס למיטה שלנו ונרדם שם בתוך דקות. כן, אני מכבה אורות לקראת חצות ונדחקת אל הצד שלי (וזה לא פשוט, שכן ילדים מאוד אוהבים לישון באלכסון. וגם זה, כמובן, כשהם לא ישנים לרוחב המיטה). כן , אבא שלהם מגיע לקראת אחת ומשכיב אותם במיטתם המקורית. ואיש אינו מתפלא בבוקר ואיש אינו שואל שאלות.

אני לא ארשה לך

עד לרגע הזה, כמובן. "אבא מחזיר אותי למיטה? ", נעלבת הקטנה. "וגם אותי? ", מתפלא אחיה. "את שניכם", אני אומרת וחוזרת לסלון, ומצטערת ש"הכל דבש" הסתיים מזמן, ומרימה טלפון לחברה רחוקה, ובמקביל מחכה שיסיימו את התכתשות הערב הקטנה שלהם. "אני ישן איתך", מודיע בסופו של דבר הילד הגדול, ועכשיו גם השרוט. "אני אשן איתך בשבוע הבא", אומרת הילדה, ודמעות גדולות מתגלגלות על לחייה. אני מנשקת ומחבקת ושולחת אותם ילד ילד לכריתו.

אחרי 20 דקות, כשהעיסוק היחיד שנותר לי הוא לחפש קרקרים בארונות, אני מחליטה להיכנס למיטה. מוזר באיזו מהירות נרדמים ילדים החשים

מוגנים. הילדה במיטה שלה, אצבע בפיה, מבטה בתקרה. הילד במיטה שלי, פיו פתוח מעט, אישוניו זזים מתחת לעפעפיים. אני מכבה אורות ונשכבת לצדו.

"היי", אני לוחשת באוזנו. "אתה ער אולי? ". הילד לא עונה. "היי", אני מנסה שוב, הפעם קצת יותר חזק. "אתה שומע אותי? ". אולי מתוך שינה ואולי לא, נדמה לי שהוא מזיז את ראשו. "אני אוהבת אותך", אני אומרת לו ומלטפת את שיערו. הילד מחייך. "אני מאוד אוהבת אותך", אני לוחשת שוב, ומקווה שהצלחתי להתערב לו בחלום. "שששש", עונה פתאום הילד ופוקח עיניים. "אם תעירי אותי ככה, אני לא ארשה לך לישון איתי יותר".