קמתי ונפלתי וקמתי שוב
אדם שעבר אירוע מוחי משחזר בספר חדש את ההתמוטטות, ההכחשה, האובדנות ורגעי האימה
זה עתה הסתיים פרק משמעותי בחיי, עזבתי את מחלקת השיקום בבית חולים לוינשטיין. כעת אני יוצא לדרך חדשה כאדם שונה. מחשבות שונות התרוצצו בראשי, בעיקר על התקופה שלפני האירוע. למה התנהגתי כך? אין לי תשובה טובה.
ידעתי שלא הייתי בסדר. יתכן ופילוסופיית החיים הצינית שאימצתי לי במהלך חיי בידיעה ש-"לי זה לא יקרה" או "אנו חיים רק פעם אחת וצריך לנצל זאת וליהנות", כל זאת תוך ניצול תכונת אופי, לא חיובית במיוחד, שהשתרשה אצלי מאז היותי ילד; "תקשיב לכל מה שאומרים לך ותקשיב היטב - אך תעשה את מה שאתה רוצה וחושב לנכון".
יתכן מאוד שהאובססיה לאכול דברים מתוקים השתרשה אצלי עוד מילדותי הקשה ברוסיה, שם סבלנו מחוסר סוכר, ויצרה את הכמיהה לכך בשנים שלאחר מכן. בקיצור, לא הייתי בסדר כלל וכלל בשמירת בריאותי, נקודה!
בבוקר בשעה 06.35 התעוררתי כהרגלי בקודש ליום עבודה. ישבתי על המיטה וניסיתי להיעמד, אך לפתע רגליי לא החזיקו את גופי. ראיתי את הרצפה מתקרבת. נפלתי על הרצפה לרגלי המיטה. ניסיתי, בעקשנות האופיינית לי, לקום שנית ולהתיישב על המיטה. כשלתי שוב.
כך שכבתי על הרצפה וחשבתי לעצמי: "אין דבר גרשון, זה בטח עוד התכווצות שרירים אופיינית התוקפת אותך חדשות לבקרים ומשתחררת לאחר זמן קצר. זה יעבור מיד". אם כי כבר אז חשתי שיש שוני רב בין הפעם הזו לבין הפעמים הקודמות. אשתי, חיה, קמה כמה דקות לפניי ושהתה במטבח, שותה את קפה הבוקר ומעיינת בכותרות העיתון.
חיה היא במקצועה מאבחנת ומורה מתקנת בהוראת החשבון ללקויי למידה. לאחר צאתה לפנסיה מוקדמת ממשרד החינוך, עשר שנים קודם לכן, החלה לטפל בילדים ליקויי למידה. באותו בוקר הייתה אמורה לצאת לטפל בילד בשעה שבע. היא שמעה מלמולים ורעשים מכיוון חדר השינה וחשבה שאני עוסק בשחרור השרירים מההתכווצות הפוקדת אותי לעתים, וניגשה לזרז אותי.
היא ראתה אותי שוכב פרקדן על הארץ, למרגלות המיטה, וממלמל מילים לא ברורות. לזכותה יאמר כי הבינה מיד שמדובר
חיה עזרה לי לקום והושיבה אותי על המיטה, ואמרה בפסקנות: "יש לך אירוע מוחי! אתה שומע? אני מזמינה אמבולנס וניקח אותך לבית חולים "מאיר"!" "אני לא צריך שום אמבולנס, זה יעבור לי!" צעקתי בהברות לא ברורות, ובשארית כוחותיי ניסיתי לקום על רגליי וללכת לשירותים, בתקווה שהמהומה היא על לא מאומה.
אשתי הושיבה אותי, ממש בכוח, כן, בכוח, על המיטה והזעיקה את ירון, השכן ממול, שישמור עליי, ובמקביל הזמינה אמבולנס, ודאגה להודיע לילד שהיה אמור להגיע אליה לשיעור שלא יגיע. היא ארזה בזריזות חפצים חיוניים לשהייה בבית חולים, והמתנו לאמבולנס.
באותם רגעים עדיין לא הייתי מודע למצב בו אני נמצא. הרהרתי ביני לבין עצמי, מה יהיה עם הפגישה העסקית החשובה שקבעתי עם שלושה אנשים בבית בקפה בתל אביב לאותו יום בשעה 17.30, אנשים שאינם מכירים זה את זה. תהיתי ביני לבין עצמי אם אוכל להשתתף בה. הבנתי שאין לי את היכולת הפיסית לעשות זאת, אך שמחתי שאני זוכר את הפגישה - כנראה הראש שלי לא נפגע.
האמבולנס המיוחל הגיע, יחסית, די מהר. הצוות הרפואי עלה לדירה בקומה שנייה, ולשאלת הפרמדיק מה יש לי, ענתה אשתי בקצרה: אירוע מוחי. תהיתי, מאין היא יודעת? הרי היא לא רופאה. אשתי ניהלה את העניינים ביד רמה, שַׁליטה בלעדית במצב. אותי כבר הפסיקו לשאול, כאילו אני כבר לא קיים, בר-מינן, לא עלינו. הכול התנהל בין אשתי לכל הסובבים אותי, עליי רק הסתכלו בחמלה רוויה בעצב, כאילו מלמלו בינם ובין עצמם "גרשון הגיבור, איך זה קרה לך? תראה איך אתה נראה". ישבתי בשקט, לא יכולתי לדבר ברור, מזווית פי הימנית החל ליזול ריר, שאשתי ניגבה בממחטה מדי פעם, תופעה שתלווה אותי עוד הרבה זמן, לצערי.
בשלב זה רק אשתי יכלה להבין אותי, אך אני הייתי בהכרה. הבנתי מה מתרחש בסביבתי וקלטתי כל מילה שנאמרה. צוות האמבולנס בדק אותי בדיקה ראשונית, וגם הפרמדיק העריך כי מדובר באירוע מוחי. העלו אותי על אלונקה עם גלגלים וקשרו אותי. לא אהבתי להיות קשור. אחרי שהביאו אותי למצב ישיבה באלונקה, החלו להוריד אותי במדרגות, בעוד אני סופר מדרגה אחר מדרגה - 48 מדרגות.
כל השכנים, וגם מהמכולת השכונתית שממול הבניין, כולם הביטו איך מכניסים אותי, את גרשון, לאמבולנס. לא הרגשתי נוח, התביישתי במצבי העלוב, כיצד אני מובל אחר כבוד, נטול יכולת, לעיני אנשים מוכרים ולא מוכרים בדרכי לבית החולים. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שנלקחתי באמבולנס, וכנראה גם לא הפעם האחרונה. לאחר שהוכנסתי לאמבולנס והעבירו אותי למצב שכיבה כשאני קשור מטעמי בטיחות, התחיל האמבולנס בנסיעתו בתוך שהוא מפעיל את הצופר.
הפעם שמעתי, לשם שינוי, את יבבות הצופר מבפנים. למען האמת, המנגינה נשמעה לי הפעם אחרת לגמרי. באמבולנס הרהרתי לפתע, וגם כנראה אמרתי בקול לחיה: "מה עם האקדח שלי?" נשבעתי לעצמי בעת מחקרי בעניין הספר "סיעוד הורים בישראל" ולאחר ביקוריי בבתי אבות סיעודיים והמראות של גדולי האומה במצבם הסעודי, שאם יקרה לי דבר דומה ואהיה חסר תועלת ותוחלת, אשים קץ לחיי באמצעות האקדח שלי, ברטה "0.22.
חיה לא הבינה על מה בדיוק אני מדבר, אך לנוכח העובדה שהייתי קשור לאלונקה, ובמילא האקדח בבית מוחבא בארון הבגדים, לא טעון במחסנית, ובמצבי כשאיני יכול לטעון ולדרוך אותו, ובטח כשיד ימין כמעט משותקת – נאלצתי בשלב זה לוותר על הרעיון.
נא להמתין לטעינת התגובות
