פיצול נשיות
מה ההבדל בין בנות של אבא לילדות של אמא, ואיך הנשיות מושפעת מכך. איזו מין ילדה
מתברר כי התשובה לשאלה האם את בת של אבא או של אמא מהווה חלק בלתי נפרד מהגדרת הנשיות של כל אחת מאיתנו. כבר בילדותנו אנחנו יוצרות "ברית" עם אחד ההורים, וזו משפיעה על עיצוב הזהות הנשית שלנו בבגרותנו.
אישה דעתנית, עצמאית ומורדת תזוהה כבת של אבא ולעומתה, האישה הצייתנית, התלותית והביתית, תזוהה כבת של אמא. על פניו מדובר בשני ארכיטיפים שמייצרים שתי זהויות שונות לחלוטין של נשים, אבל עד כמה החלוקה הדיכוטומית הזו נכונה? ממה היא נובעת והאם יש לנו שליטה על היווצרותה? האם אפשר לשנות אותה ולחצות את הקווים? ואיך כל זה קשור להשפעות חברתיות ולמיתוסים הקדומים? צוות פסיכולוגים וחוקרת ספרות אחת מנסים לתהות על קנקנה של הזהות הנשית הדואלית הזו.
"כל אחת מאיתנו היא גם בת של אבא וגם בת של אמא", אומרת אורית לוי, פסיכוכירולוגית ומגשרת מפתח תקוה. "אבל הנטייה לאחד ההורים נקבעת כבר בילדות, ואם היא לא מאוזנת בהמשך היא יכולה להתחזק עד לאיבוד הקשר עם ההורה השני".
"בת של אבא היא בדרך כלל ילדה שחולקת כימיה והבנה משותפת עם האב בשעה שהאמא לא מביעה התעניינות בנושאים המשותפים ומתרחקת. ישנם גם מקרים בהם האמא דומיננטית ומסרסת, והבת פונה לכיוון האבא מתוך רגש של רחמים אימהיים והבנה למסכנות שלו".
עם זאת, לדברי לוי גם במקרים פחות קיצוניים יכולה להיווצר נטייה חזקה יותר של הבת כלפי אביה: "למשל, כשהאמא רואה את תפקידה כמחנכת שנותנת כל היום הוראות לילדה, ואילו האבא נמצא בתפקיד המפנק שמרעיף עליה מתנות וטיולים. בת של אמא היא ילדה צייתנית, שהקשר שלה עם אמה הוא סימביוטי והיא מבצעת כל מה שאמא שלה אומרת כחלק מחוכמת הנשים המועברת מדור אל דור. היא העתק של האמא בלבוש, בהתנהגות, ורואה בה מודל לחיקוי שאין עליו עוררין".
"ההבחנה בין סוגי הבנות היא לא מושג פסיכולוגי כמו שהוא
"למשל", הוא מדגים, "הכמיהה של אמא שיש לה רק בנים להולדת בת או כמיהתו של אב שיש לו רק בנות לבן שימשיך את השושלת, מכתיבה את הכיוון של הקשר עם הבת עוד לפני שנולדה. בנוסף קיימת ההשפעה של החברה, שנוטה להעדיף בנים מסיבות כלכליות ודתיות".
"כך למשל, במשפחה חקלאית יעדיפו בן שישמש ככוח עזר, ואילו במשפחה חרדית יעדיפו בת מאותן סיבות. לנסיבות האישיות המיוחדות לכל הורה יש השפעה מכרעת. כך לדוגמה אבא שרוצה להנציח את שם אמו האהובה יעדיף בת, ומטען הגעגועים וההשקעה הרגשית שלו יתבטאו בקשר עימה".
גורם נוסף שמביא ד"ר בר גיורא הוא הילדה עצמה. לטענתו, אם הילדה שהגיחה לאוויר העולם היא יפה, מאושרת ושובת לב, כמו שכולם רוצים, היא תחזק את הנטייה של אחד הצדדים להתחבר אליה.
על החלוקה הדיכוטומית של נטיית הבת כלפי אימה או אביה אפשר ללמוד רבות מייצוגה בספרות הילדים ובמיתוסים הקדומים. כך למשל, בסיפורה של פרספונה מהמיתולוגיה היוונית, שנקרעה בין צייתנותה לאמא לבין נאמנותה לבעלה, ולעומתה האלה אתנה הרווקה, שנולדה מתוך ראשו של אביה והיא דרוכה למלחמה.
"המיתוסים האלה, כמו גם אלה המופיעים בספרי הילדים, משפיעים על ההעדפות המודעות והלא מודעות שלנו כילדים", אומרת גילה דנינו יונה, דוקטורנטית לחינוך וספרות ילדים באוניברסיטת בן גוריון.
"בעבר היתה בבית חלוקת תפקידים דיכוטומית והיה ברור שהבת היא הבת של אמא, שהיא הילדה הטובה והחרוצה שעוזרת במרחב הבית לנקות ולבשל, והדרך שלה להיחלץ ממצוקה היא באמצעות הגבר המציל. היום יש יותר ייצוג לבת של אבא, על חשבון האמא הקרייריסטית שאין לה זמן, או על חשבון האם המסורתית שעסוקה כל היום בנדנודים על הניקיון והסדר בבית".
"שתיהן לא מצליחות להבין באמת את הצרכים של הילדה, ועל הרקע הזה עולה דמותו של האב החדש, הרגיש והמטפל. אחד הספרים שמציגים באופן ברור את הדיכוטומיה הזו הוא 'הדודה מיכל' של מאיר שלו. הגיבורה מיכל היא בת של אבא מובהקת, שהפכה לדודה בגיל צעיר ולא מתנהגת בהתאם לציפיות של אמה ממנה כדודה".
"אמה של מיכל מנסה כל הזמן לקרב אותה אליה, אבל מבקשת שהיא תהיה כמו אחותה הגדולה והמסודרת, שהיא הבת של אמא, זו שמתחתנת מהר ויולדת מיד. המסר הוא חיובי, כי הוא מצביע על כך שאי אפשר לשנות בכוח ולהפוך ילדה של אבא לילדה של אמא, זה בסדר וזה בסדר".
למרות המסר החיובי לפיו כל בחירה מתקבלת בברכה, התמונה משתנה כאשר הילדה הופכת לאישה. הנטייה תמיד תישאר, אומרים המומחים, אבל חשוב לא לוותר על החיבור אל ההורה השני כחלק מתהליך ההתבגרות-אחרת הנפש נשארת שסועה וזהו מתכון לתסכול מתמשך.
"פיתוח הדימוי הגברי עוזר לאישה להתפתח רוחנית ומקצועית", מסבירה בתיה ברוש, אנליטיקנית יונגיאנית מהמכון לפסיכולוגיה יונגיאנית בירושלים.
"אבל כאשר האב הוא דומיננטי הוא יכול להרחיק את הבת מהאם, ובכך לפצוע אותה על ידי כך שהוא לא מאפשר לה לפתח חלקים אחרים. התעצמותו של החלק הגברי בילדה יכול להפוך אותה לאישה דעתנית ושתלטנית, ביקורתית וכוחנית, שמחוברת לקריירה ולעצמאות שלה ובעלת קושי עצום ביצירת קשרים עם גברים, משום שהיא פחות מחוברת לנשיות שלה".
"הקושי המרכזי שלה הוא ביצירת אינטימיות עם עצמה ועם אחרים, ולרוב יש גם סימן שאלה גדול אם להביא ילדים לעולם. מצד שני, יש לה יכולת מילולית, פיקחות, חוכמה וידע, וגם יכולת לחיות כאן ועכשיו ולא להיות שקועה בעבר".
אבל יש נשים כאלה שהן נשואות ואמהות לילדים.
"היא יכולה להיות גם הנסיכה המפונקת שתהרוס את החיים של הגבר שלצידה, כי היא כל הזמן תדחף אותו לספק לה את מה שאבא שלה סיפק לה כדי להיות מאושרת, ולעתים מדובר במעמד חברתי וכלכלי שהוא מעבר ליכולת של בן הזוג שלה".
"ילדה של אבא היא אישה עצמאית, אסרטיבית ומורדת שיש לה היכולת לעמוד מול קשיים וקונפליקטים בחיים", מחדדת איריס לרר רשף, עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית במרפאה לבריאות הנפש בבית החולים "רמב"ם" בחיפה.
"אבל בתור הנסיכה המפונקת יהיה לה קשה למצוא בן זוג אולטימטיבי, כי היא התרגלה להיות נסיכה והיא זקוקה לכפפה שתתאים בדיוק. נשים כאלה נשארות לבד, כי למרות שיש להן כלים טובים לחיים, כמו ביטחון ועצמאות, זה לא מבטיח את היכולת לאינטימיות ולקרבה הנדרשת בקשר זוגי".
"נסיכה לא צריכה לוותר, ואילו בקשר זוגי פשרה היא מילת המפתח. היא יודעת להיות ליד מישהו אך לא עם מישהו, אבל זה מצב שנוצר רק במקרים בהם לא היתה שם אמא שתחזק את התפיסה שחיבור זוגי הוא כוח ולא חולשה".
ומה קורה כשאת הבת של אמא?
"זו אחת הפתולוגיות היותר קשות והיותר נפוצות. ילדה של אמא גדלה עם הידיעה שדמות גברית יכולה להיות מאיימת והיא לא תדע להתמודד עם העולם בחוץ, שהוא גברי בעיקרו. היא תפתח תלותיות ויהיו לה קשיים להתבטא בחברה מחוץ לסביבה הביתית הקרובה".
"הנסיכה המפונקת אולי תהיה מתוסכלת, אבל היא תתגלגל ותסתדר. לילדה של אמא יהיה קשה יותר, כי על מנת להתפתח היא צריכה לבגוד בקשר הכי קרוב. היא אולי תתחתן בגיל צעיר, אבל היא תרגיש לבד, כי בעלה לא יכול לתת לה את מה שאמא שלה נתנה לה והיא לא יכולה לתת מעצמה, כי אין לה. ברוב המקרים לאישה כזאת יהיה כעס עצום כלפי האם".
"אמא דומיננטית מקשה על הבת לעשות עם אביה את הדרך הדרושה להתפתחותה", מוסיפה ברוש, "והיא נשארת בשלב ההתפתחות הראשוני הנאמן לארכיטיפ האם, שמחובר רק לדמויות נשיות כמו הדודות או החברות".
"היא לא תוכל ליצור קשר זוגי אמיתי, כי יש לה קושי ביצירת קשרים בכלל בחברה. הבית הוא מרכז החיים שלה. היא שולטת בין כותלי ביתה ולרוב היא תהיה עקרת בית. גם אם היא תמצא עבודה, זה יהיה משהו מינורי שלא יבוא על חשבון הנוכחות בבית".
אבל ישנן הרבה נשים כאלה שחיות עם זה בשלום.
"כן, אבל הן לא מפותחות תודעתית, כלומר לא מחוברות לערכים המרכזיים של התרבות, שקוראים לך להגשים את עצמך ולפתח קריירה. היא חיה עם זה בשלום כי היא לא שייכת למה שקורה בחוץ. ברוב המקרים היא נאמנה לאמא שלה, ולעתים זה בא על חשבון הקשר הזוגי".
"במשפחות כאלה אנחנו רואים מתיחויות ומריבות בין בני הזוג על רקע התערבותה של החותנת, כאשר הבעל מרגיש שהוא נשוי לחותנת. יש לה קושי עצום לעמוד מול אמא שלה בהחלטות בחייה. יחד עם זאת, היא מרוויחה אינטימיות ויכולת להיות בקשר דיאדי, שזה הרווח הכי גדול".
"בת של אבא תהיה מוכנה לקראת נישואים וזוגיות בצורה טובה יותר מבת של אמא", מוסיפה לוי, "כי היא יכולה להביט על גברים ממקום של סימפתיה. לבנות אלו קל ליצור קשר עם גברים ולהבין אותם, בעוד שבנות של אמא נמצאות בקשר של התנגדות ולפעמים שנאה כלפי המין הגברי".
"אני מכיר בנות של אמא שהקפיאו את מימוש חייהן ונשארו רווקות כדי לטפל באם", אומר ד"ר בר גיורא, "כך שזה לא בהכרח שאישה כזו תשכפל במהירות את מודל האם דרך נישואים. הסכנה היא מפני השעבוד לתבנית של האם או של האב, שיכול לעלות לה במימוש העצמי שלה. תחת הצל של אחד ההורים, הבנות לא רואות את השמש של החיים שלהן".
הדרך אל אור השמש ואל האיזון של שתי הזהויות בנפשה של האישה מגולמת באגדה היוונית המפורסמת של אפוליאוס "אמור ופסיכה", שמציבה במרכזה את מסעה של הצעירה הצייתנית והתמימה המשועבדת לאהובה, אל האהבה הגברי, לו נישאה בפקודתו של אביה.
במהלך שנות נישואיהם מגיח אמור אל אשתו פסיכה רק בלילות ואוסר עליה להביט בו, והיא מצייתת וחיה בחשכת חוסר המודעות בארמון של זהב שכולו עינוגים. יום אחד היא מסתקרנת לדעת כיצד נראה בעלה, וכשהיא מאירה עליו הוא מענישה ועוזב אותה.
זהו המחיר שמשלמת פסיכה על פקיחת עיניה. היא עוברת מסע של סבל רב והקרבה, עד למפגש הבא עם אהובה. הפעם, היא כבר לא אותה נערה ילדותית ותמימה בגישתה לגברים ואף איננה מקסימה ומוקסמת, אלא אישה שעברה תמורה מהותית ומכרעת בהווייתה הנשית. תביעתה האנושית של פסיכה להכרה ולמודעות, נוטלת מאמור את עליונותו הגברית עליה ועתה היא עומדת מולו בדרגה שווה.
"המסלול שעושה פסיכה, הוא המסלול הנכון בדרך לאיחוד חלקי הנפש הנשית", מסבירה ברוש, "המסע שלה הוא מהלא מודע הנשי אל המודע הגברי. כולנו נולדנו לנשים ולכן בראשית דרכנו אנחנו נמצאות תחת השליטה של האם".
"מסע ההתבגרות שלנו הוא לצאת מהשליטה של האם אל פיתוח החלק הגברי, דרך האבא או דרך דמויות גבריות אחרות, וזאת מבלי לאבד את הקשר עם ארכיטיפ האם. אישה שהיא בת של אמא לא יצאה אל המסע הזה או שהוא נמנע ממנה, ואילו אישה שהיא בת של אבא יצאה אל המסע, אבל בדרך היא איבדה את הקשר עם האם, וזה לא צריך להיות המחיר".
למרות שכולם מסכימים כי שני הצדדים, האם והאב, חשובים לפיתוח הזהות הנשית, לוי מפרה את המאזן וטוענת כי הדגש הוא על התנהגותה של האם: "אמא שגוררת חשבונות מאמה ומהסבתא שלה יוצרת קשר של רחמים או של שנאה כלפי הבת, וזה בהכרח יוצר נטייה כלפי הצד השני. יחסים כאלה לא משתפרים עם השנים, אלא יוצרים כדור שלג ומחריפים את הבעיה".
לדבריה של לוי, המודל האימהי המביא לטיפוח נפש מאוזנת ובריאה אצל הבת הוא זה המשדר לה: "עשי כפי שאת מבינה". "במצב כזה", היא אומרת, "הבת רוצה לחקות את האם כי המודל מוצא חן בעיניה ולא כי ככה צריכה להיות אישה".
כיצד, אם כן, ניתן למנוע את המצב הלא מאוזן או לטפל בו בדיעבד? "בהנחה שיש שותפות טובה בהורות, הילדה יכולה לקחת את הטוב משני העולמות מבלי הצורך ליצור ברית עם אחד ההורים", אומר ד"ר בר גיורא.
"אבל גם אם נוצרה נטייה כלפי אחד מהם, בדרך כלל ניתן לאזן את המצב בפסיכותרפיה, שבאמצעותה אפשר להסתכל לאחור ולגלות מיהן הדמויות שהשפיעו עלייך בילדותך ולהתפייס עם ההורה שהיחסים עמו היו עוינים. אפשרות אחרת היא פשוט לערוך חשבון נפש פנימי בעקבות סרט או ספר שקראת, שיכול להוביל אותך לעבודה עצמית. המפתח הוא להיות אישה פתוחה ומנותקת מהגדרות כאלה של בת של אבא או בת של אמא, כדי להיות מוכנה לבדוק הלאה ולשנות".
נא להמתין לטעינת התגובות
