לקום או לא לקום?
יום שבת הוא היום הכי קשה לביצוע פעילות גופנית. למה? כי איכשהו תמיד נדמה שהמיטה צימחה לה אזיקים דמיוניים שכובלים אותי אליה הכי חזק שאפשר
השטן שיושב על כתפי השמאלית מלחש בחום: "עזבי, נעים וחם מתחת לשמיכה, התכרבלי עוד קצת. מה את צריכה את הרוח שבכביש, המאמץ שבפידול. את כל השיחים, השבילים הצרים מזרי האימה שמא תפלי ואת יודעת מה התוצאות?! (ועוד איך יודעת, אחרי מס' התרסקויות)". וכך אני נשבית בפיתויו.
ואז על כתף ימין מקפץ לו המלאך בקסדת רכיבה וקורא לי: "היי את! עזבי אותך מהשטויות. הרי שנינו יודעים כמה כיף לך בסיום! כמה את נהנית מארוחת בוקר שאחרי הרכיבה. כמה את נהנית מהשקט. מהזרימות במחשבה, מהריכוז שבפידול ובתנועה. מהאוויר הצלול. כן, גם מהסיפוק שבלסיים מקטע ספציפי ולהיות מרוצה מההישג הקטן".
כיוון שאני מכירה את עצמי כל כך טוב, אני יודעת שאם איני יוצאת לרכוב מוקדם בבוקר לא ארכב בכלל באותו יום והוא יתבזבז על סידורים, כביסות ושטויות. אני כל כך קרובה לשלוח את המסרון לפרטנר לרכיבה: "אל תחכה אני לא מגיעה". כבר התחלתי לרשום: "ער"? הוא משיב: "כן", "מתי?" "היכן?".
ואני כולי ברעידות, מנסה לרמוז: שמע חבר אני כרגע בצד של השטן עזור לי לעבור צד. בעודי משדלת במחשבותיי את הפרטנר שייקח הוא את ההחלטה ועליו תיפול אחר כך האשמה, טופח המלאך על כתפי הימנית: "הי מתוקה, כבר התעוררת. כל בני הבית ישנים. מה תעשי עכשיו 3 שעות עד שיתעורר
הראשון מביניהם?"
ואז אני חושבת לעצמי; לא כדאי לנצל את הזמן? לא כדאי לתת קצת הספק על הבוקר? המסרון יוצא לדרך: "6:10 פוגשת אותך בצומת. לא לאחר! עושים את המסלול הקבוע וזה לא הולך להיות הפנינג.
עצירת פיפי אחת בעץ הקבוע. יש?" והתשובה ממהרת לחזור: "אני כבר לבוש. קדימה".
נכון, יש קטעים מייאשים ויש קטעים מעצבנים ויש קטעים שבמוח כל כך מתסכלים. אבל אין, אין כמו לסיים את הרכיבה עם תחושת סיפוק וחיוך על השפתיים והאושר בעיניים. אז כל שבת בבוקר, הדיון יחל מחדש וכמעט ב- 99.9999% מהמקרים אני אנצח את השטן שיושב על כתפי השמאלית.
על הכותבת
מאמנת כושר אישית, רוכבת כביש ושטח. מדריכה מוסמכת בשיטת CORE FITBALL, מאמנת בכירה בשיטת CORE PILATES, מדריכת spinning מוסמכת בדרגת כוכב 2, מרצה בנושא תזונה ופעילות גופנית-אורח חיים
נא להמתין לטעינת התגובות
