נפש חולה בגוף בריא
יש אנשים שבטוחים שבני משפחתם נחטפו ובמקומם הוצבו כפילים. אחרים בטוחים שחלקים מגופם נושרים כל הזמן. כל מה שלא ידעתם על פוביות והפרעות נפשיות
אישה מדרום הארץ סבלה מהפרעה כפייתית טורדנית, שעקב כך האמינה כי חלקים מגופה או מלבושה נופלים כל הזמן לתוך התבשילים שלה, והיא חששה כי הם עלולים לגרום מוות לבני משפחתה. "לפני שהיא היתה מתקרבת למטבח,היא נהגה לעטוף את עצמה בחלוק מיוחד ואטום לחלוטין, ללבוש כפפות, ולעטוף את ראשה כך שאף שערה לא תוכל לחמוק. גם מנתח מוח לא נראה כך לפני ניתוח כריתת אונה", מספר ד"ר בן ציון.
אבל כל האמצעים הללו לא הועילו. בכל פעם שסיימה לבשל, היתה האישה בטוחה כי חלקים מתוכה נמצאים בתבשילים, ולכן היתה מפוררת את האוכל לחלוטין ומנסה למצוא מה נפל פנימה. "יום אחד היא חששה שחלק מהטבעת שלה נפל לתוך האוכל, על אף שהטבעת היתה שלמה", מספר בן ציון. "בנה שמאס בשיגעון ביקש לראות את הטבעת, וברגע שזו הושמה בידיו הוא בלע אותה, רק כדי להראות לה ששום דבר לא קורה. האישה נכנסה להתקף היסטריה, ולא נרגעה גם אחרי שהבן הקיא והראה לה שהטבעת יצאה מהגוף. לאחר האירוע הזה הבין הבן שאין ברירה אלא לקחת אותה לטיפול פסיכיאטרי, ובו היא קיבלה תרופות וגם טופלה בטיפול התנהגותי, ומצבה השתפר משמעותית".
"תסמונת קאפגרה", או בעברית "תסמונת הכפיל", היא תסמונת נדירה שגורמת לחולה לחשוב כי בני משפחתו הורחקו ממנו וכפילים מחליפים אותם. כך למשל, תושב הדרום חזר יום אחד לביתו, וכשאשתו ניגשה לברך אותו לשלום - הוא היכה אותה נמרצות והחל לצרוח "איפה אשתי? מה עשיתם עם אשתי?".
הוא טען שכבר תקופה ארוכה הבחין בסימנים קטנים ומחשידים: טעם הבישולים היה שונה, אשתו מתאפרת בצורה קצת שונה, והבת
ד"ר בן ציון מספר כי קיימת גם צרה הפוכה: תסמונת פרגולי. אנשים שסובלים מהתסמונת הזו פוגשים זרים מוחלטים, ומשוכנעים שהם בני משפחתם. הם נטפלים אליהם ברחוב, ולא עוזבים אותם לנפשם.
לפני כשלוש שנים פרסם המרכז הרפואי "סורוקה" הזמנה לסובלים מפוביות שונות להשתתף במחקר בבית החולים, שיעזור להם להתמודד עם הפחדים. כשפורסמה המודעה ציפו הפסיכיאטרים שיגיעו אנשים שסובלים מפוביות שכיחות כמו קלאוסטרופוביה (פחד מפני מקומות סגורים) או ארכנופוביה (פחד מפני עכבישים). את "האישה שפחדה מכלים אטומים" הם לא ציפו לפגוש.
ציפי (שם בדוי), כבת 50, לא העזה מעולם להכניס יד או רגל למקום שהיא לא רואה את סופו. "היא פחדה שאם תכניס את היד או אפילו כף, לתוך רהיט כמו ארון או מגירה, משהו יבלע לה את היד", מספר בן ציון. "זו פוביה שליוותה אותה מאז ילדותה, ללא כל הסבר מציאותי".
האישה ומשפחתה מצאו פתרונות רבים לבעיה. כמעט כל דבר שהוצב בביתם היה שקוף. היא לא בישלה בכלים שאינם שקופים, היא אפילו מצאה דלי שקוף שבו השתמשה לשטוף את הרצפה. "לאחר עשרות שנים שצחקו עליה, היא הרגישה צורך לטפל בבעיה. היא קיבלה טיפול התנהגותי שהיה לא יעיל, ואחר כך טופלה בטיפול תרופתי. מצבה השתפר, אך מאז לא שמענו ממנה, ואנחנו לא יודעים אם היא עוד סובלת מהפוביה המשונה הזו כיום".
תסמונת מינכהואזן, הקרויה על שם הברון מינכהאוזן שנהג לספר סיפורים דמיוניים ויוצאי דופן, היא תסמונת שבה אדם גורם נזק לעצמו כדי להיות חולה ולקבל טיפול. כך הוא זוכה לנחמה של בני משפחה, להתפעלות מיכולתו להתמודד עם המצב, לתשומת לב של הרופאים וכדומה. לשם כך הוא עלול להזריק לעצמו חומרים מסוכנים, לקחת תרופות שפוגעות בו, או כל דבר יצירתי אחר.
הסובלים מתסמונת "מינכהאוזן על ידי שליח" לא גורמים נזק לעצמם, אלא לקרובים אליהם, כדי להיראות כמי שמטפל בחולה. "בן אדם כזה מרוויח התפעלות של הסביבה וחיזוקים ממנה על אופן התמודדותו עם המצב. הוא מרוויח גם תחושה שהוא אדם מסור", מסביר בן ציון.
אחת הדוגמאות היא של "אם מסורה" שהגיעה מודאגת לבית החולים, לאחר שבנה הפעוט לא עלה במשקל וסבל משלשולים. "המומחים שניסו לאתר את הבעיה בקיבתו של הילד, הרגישו שמשהו לא נראה להם. לדוגמה, במשך האשפוז הוא עלה במשקל והאחיות שמו לב שהוא אוכל בראוותנות. בהתחלה חשבו שהיא מרעיבה אותו, אבל בדיקות המעבדה גילו בגופו חומר משלשל. המשטרה שנקראה לחקור מצאה את החומר מוחזק אצל האם".
נא להמתין לטעינת התגובות
