שוק קחתן
הלילה הוא קם לילדה. הוא ידרוש ממני לתגמל אותו על כך בג'סטה גדולה מדי. עינת ניב מלאה בייסורי מצפון
הוא לא עונה, האבא של הילדה. אבל הוא זז קצת, וזה אומר שהוא מקשיב. "בבקשה, בבקשה", אני אומרת ובינתיים גם מחשבת עלויות. מרק ושניצלים ומג'דרה ומוסקה כבר הכנתי היום. זה לא יהיה באוכל, התשלום על קימת הלילה הזו. וקר כל כך. והבכי שלה. "אתה קם?".
הוא קם, שיהיה בריא, שאלוהים ישמור אותו, חזק וחסון ונרדם בקלות. הוא קם ומדדה אליה. בלב הוא בטח מתפלל שרק קיבלה מכה קטנה בראש מדופן המיטה. שרק חלמה על איזו מפלצת ואריה גועלי. שרק ברחה לה השמיכה וקר לה.
"אוי, מתוקה, איך זה קרה?". זה הקול שלו. הוא בהחלט שומר על איפוק לנוכח שלולית השתן שבה מצא את בתו בת השלוש וחצי. הוא בהחלט לא מרים קול ולא גונח יותר מדי ולא עושה קולות של עצבים או של קרעכצים. רק ניגש בשקט יחסי לארון ושולף משם פיג'מה חדשה. ומוותר על מקלחת מהירה ומנגב אותה במגבונים. הכול אני שומעת מתחת לפוך. ומושך סדין מהמיטה הרטובה ומשליך לאמבטיה. ואחר כך ממלא אותה במים.
אני שקטה כמו עכברוש ביבים מסומם. לא מצייצת, לא נושפת, לא פוקחת עיניים. שלא יקרא לי. שיהיה טוב לב ורחום וחנון
הוא בסדר. השקט חזר. היא לא בוכה יותר. הוא שוטף ידיים. גם את זה אני שומעת. עיניי פקוחות עכשיו. הוא חוזר. ובועט בנעלי הבית שלו. ומתכסה ומתגלגל ונצמד אליי קצת. ריח קל של שתן עולה ממנו. שתן מתוק, תינוקי, בטח נרטב קצת מהסדין של הילדה. אני רוצה לומר תודה, אבל שותקת.
"תודה" תהפוך פה הכול, תשנה את מערך הכוחות. "תודה" תהפוך את האירוע הקטן הזה למחווה שעשה עבורי. "תודה" תמחק את מה שהיה כאן לרגע - אבא לילדה בת שלוש וחצי שקם באמצע הלילה כי שמע את בכייה, שניגש למיטתה, שגילה כי יש להחליף סדין וכרית ופיג'מה כי משהו השתחרר הלילה בסוגרים, שחזר למיטה אחרי שסיים את כל הפעולות הללו בהצלחה, שיודע - באמת באמת יודע - שזה גם תפקידו.
אבל רגשי אשם והכרת תודה ופחד שאדרש לג'סטות גדולות מדי, מובילים אותי לנקוב בתג המחיר בעצמי. "בפעם הבאה", אני אומרת רגע לפני שהוא נרדם, "בפעם הבאה אני אקום, טוב?".
נא להמתין לטעינת התגובות
