ביצית הפתעה
התסכול, הלחץ, הציפייה, האכזבה, כמו גם הקושי הפיזי, הם מנת חלקן של נשים המצויות בתהליכי הפריה חוץ גופית. מחקר חדש מאבחן את סוגי המטופלות ובוחן סוגיות לא פשוטות
טיפולי הפריה חוץ גופית (הפריית ביצית האישה על ידי תאי זרע מחוץ לגוף האישה והחזרת הביצית המופרית לרחם, או הקפאתה והחזרתה העתידית לרחם, א"פ,( מעלים לדיון את השאלה האם הטכנולוגיה המתקדמת פועלת לטובת האישה או אולי דווקא מאפשרת סחר בביציות ושליטה בילודה.
כיצד מתמודדות נשים עם הטיפול החודרני ועם הכישלונות והאכזבות שבצדו? ד"ר הילה העליון מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר אילן מגלה במחקר חדש, כי חשוב להבחין בין סוגי ההתנסויות של נשים במהלך טיפולי הפריה חוץ גופית וכי כל אישה ואישה זקוקה למערך תמיכה נפשי משלה.
בין פמיניזם רדיקלי הקורא לנשים שלא להקריב את גופן על מזבח הילודה ובין הגישה המסורתית המעודדת ילודה בכל מחיר, מציגה ד"ר העליון פמיניזם ליברלי, לפיו מותר לנסות, אבל מותר גם להשמיע קול.
"ההחלטה לחקור את הנושא מבחינה אקדמית נבעה מתוך התנסות אישית שלי," היא מספרת. "הרגשתי שישנן סוגיות שלא מתייחסים אליהן, כמו החוויה הגופנית והזהות הנשית שלי כאישה שעוברת טיפולים שכאלה. חשתי שהמשולש גוף-זהות-רגש, הוא קריטי בתהליך ההתנסות שלי ושהרופאים לא שותפים לו. השיח הזה מושתק".
ד"ר העליון, ,32 היא ילדה מאומצת שגדלה כבת יחידה למשפחה ירושלמית. כאשר ביקשה להיכנס להריון, נאמר לה לאחר אבחון כי בעיית הפוריות משותפת לה ולבעלה.
לאחר חמש שנות טיפולים בהפריות חוץ גופיות היא הצליחה ללדת את התאומות גאיה ושחר, היום בנות חמש. לפני חמישה חודשים ילדה את בנה אדיר בלידה טבעית.
"ברגע שקיימת אופציה לטפל בבעיית הפוריות, מופעל על האישה לחץ רב לעבור טיפולים, וכל אחת מתמודדת איתו בדרך אחרת," מסבירה ד"ר העליון. "למשל, אישה אחת סיפרה לי שהיא התפטרה מעבודתה כי לא עלה על דעתה לקבל זריקה בשבע בבוקר ולהתייצב שעה לאחר מכן במשרד.
לעומתה, אישה אחרת ביקשה שיארזו לה את המזרקים, כי תכננה נסיעת עבודה לפראג והיא לא חשבה לרגע לבטל אותה. "אלה שני הסגנונות המרכזיים שמצאתי במהלך המחקר: נשים שמקיימות
הן מכינות שיעורי בית, מגייסות ידע מהאינטרנט ומספרים, ושולטות לחלוטין בקצב הטיפולים תוך הקשבה לגוף שלהן. הן יכולות להכריז על הפסקה מהטיפולים אם מבחינה פיזית או רגשית הן מרגישות שהן זקוקות לכך, למשל, כדי לממש זהויות נוספות שלהן כנשים קרייריסטיות וכרעיות.
"ההקשבה לגוף היא חשובה ולעיתים אפילו קריטית משום שהיא יכולה להציל חיים. למשל, אישה מהקטגוריה הראשונה שמקיימת שגרת טיפולים, אמרה לי שהיא רצתה לשמור על ההריון שלה, ולכן הסתובבה יומיים עם עיבוי נוזלים, עד שהתעלפה".
"בבית החולים אמרו לה שהיא היתה יכולה למות. חוויה זו מעידה על הפיכתו של הכאב ללא רלוונטי: האישה מאלחשת את הגוף וכך יכולה להמשיך לשתף פעולה בצייתנות עם הטיפול. לעומתה, מרואיינת מהקבוצה השנייה, מתארת כי במצב דומה, מיד כשהרגישה כאב, היא הלכה לרופא וביקשה לעבור בדיקת אולטרסאונד. ההקשבה הזו לגוף מגיעה לרמה מאוד גבוהה, הנשים האלה יודעות לתאר דרגות שונות של כאב".
האם אימוץ הוא אופציה עבור נשים אלה?
"לא, כל אחת וסיבותיה. נשים בקבוצה הראשונה התייחסו לאימוץ כאל הרמת ידיים, ונשים שמנהלות משא ומתן אמרו שהשיקול להביא ילד בהפריה ולא לאמץ הוא כלכלי בלבד. הן הסבירו לי שזה יותר זול מלאמץ ילד בחו"ל, וממש נקבו במחירים".
איך השוני בין שתי קבוצות הנשים בא לידי ביטוי בקשר הזוגי ובתפיסת המיניות שלהן במהלך הטיפולים?
"הנשים בקבוצה הראשונה מסתירות מבן הזוג את מה שעובר עליהן. אחת הנשים סיפרה לי שכאשר היא מקבלת תוצאה שלילית, היא בוכה באמבטיה, מנגבת את הדמעות ויוצאת החוצה כאילו כלום לא קרה. זאת זוגיות מאוד מבודדת. הנשים בקבוצה השנייה מציגות את הקושי ואת התסכול בפני בן הזוג".
"גם ההתמודדות עם המיניות בימי הטיפולים היא שונה. נשים שמקיימות שגרה הודו כי המיניות שלהן נפגעה במהלך הטיפול, מאחר שהן היו עסוקות כל הזמן בעיגון הזהות האימהית שלהן. בקטגוריה השנייה, לעומת זאת, פגשתי נשים שאמרו לי שהמיניות שלהן בכלל לא תלויה בטיפולי הפוריות, משום שהיא לא נתפסת כדרך הולדה אלא כביטוי לתשוקה".
לאיזו קבוצה את השתייכת?
"בהתחלה הייתי מוכנה לעשות הכול בשביל ילד. גם לא שיתפתי את בן זוגי במה שעובר עליי כי חששתי ששיחות על כך רק יחבלו בזוגיות. אבל אז חזרתי ללימודים באוניברסיטה ושם הכרתי את המנחות שלי - ד"ר אורלי בנימין ופרופ' לריסה רמניק שתרמו מאוד למודעות הפמיניסטית שלי".
"לאחר שהתברר לי שהרופא שטיפל בי השתמש בחלק גדול מהביציות שלי למטרות סחר, החלפתי אותו ברופא אחר, ובעצם ניהלתי משא ומתן על הטיפולים ועל הגוף שלי. זה העצים אותי".
היו רגעים שחשבת לעזוב באמצע הטיפול ולאמץ?
"לפני הטיפול האחרון חשבתי שאם הפעם זה לא יצליח אני אפרוש, ואז - או שאאמץ ילד או שאוותר על ילדים. אבל אני חושבת שבשל העובדה שאני בעצמי ילדה מאומצת, היה לי חשוב ללדת ילד משלי".
מירי ניסני, גרפיקאית בת 42 ואם לשלוש בנות שנולדו בהפריות חוץ גופיות, ידעה כבר בגיל צעיר שתהיה לה בעתיד בעיית פוריות, בשל ציסטה בשחלה שלה שגרמה לדלקות בחצוצרה. לכן, חצי שנה לאחר נישואיה היא כבר התייצבה אצל הרופא והחלה בטיפולים.
"תוך שלוש שנים עברתי חמש הפלות וכריתת הריון מחוץ לרחם," היא נזכרת. "תפרו אותי כדי להחזיק את ההריון וזעקתי מכאבים, אבל לא ויתרתי עד שילדתי את התאומות. הרצון לילד משלי היה חזק יותר מהכול. עוד לא הייתי מספיקה לנוח מהפלה אחת וכבר עמדתי בתור למחרת לקבל עוד טיפול. כל כישלון הכניס אותי לפאניקה, המתח והחרדה היו נוראיים."
איך התאפיינה התקשורת שלך עם הסביבה: הבעל, הרופאים, המשפחה?
"בעלי לא היה שותף לשום דבר, אני יזמתי הכול לבד. הוא גם לא היה בחרדה כמוני. ההורים שלי, בשלב מסוים רצו שאפסיק ואמרו לי שאני צריכה לטפל בילדה האחת שכבר יש לי, אבל אני לא הסכמתי. עם הרופאים לא חשבתי בכלל להתווכח, עשיתי מה שאמרו לי".
"היום, עם הידיעה שכל הזריקות האלה יכולות לסרטן, אולי הייתי עוברת פחות הפריות. קיבלתי מידע מה מזריקים לי, אבל לא סיפרו לי על הסיכונים. מצד שני, לא חשבתי להתווכח עם הרופאים כי הרגשתי שאני בת מזל על שאני חיה בתקופה שיש בה התפתחות מדעית. ראיתי בכאב סוג של מחיר שאני צריכה לשלם כדי להקים משפחה".
ד"ר שבח פרידלר, מנהל מרפאת הפוריות ב"קופת חולים מאוחדת" בתל אביב ורופא בכיר ביחידה להפריה חוץ גופית בבית החולים "אסף הרופא," אינו מופתע מגישתה של ניסני. לטענתו, רוב הנשים יעשו הכול כדי לעבור את חוויית הלידה: "אחוז הנשים בארץ שמפסיקות טיפול באמצע הוא נמוך מאוד משום שהלחץ החברתי לבנות משפחה הוא עצום. אני מתמודד יומיום עם נשים שאני מייעץ להן לפנות למסלולים אחרים כמו אימוץ או פונדקאות, אבל הן בכל זאת מתעקשות לעבור בין רופאים ולהתמכר לטיפולים כמו מהמר כפייתי עם בעיה נפשית".
ד"ר פרידלר קובע כי יש צורך במערך תמיכה מובנה עבור נשים עם בעיות פוריות. "אין כמעט הפרעה רפואית נוספת שמשליכה על התדמית העצמית של האדם כמו טיפולי הפריה," הוא אומר.
"גבר או אישה לא פוריים, מרגישים פחותי ערך. מעבר לכך, במחלה רגילה יש תהליך ריפוי, ואילו בבעיות פוריות יש מבחן כל חודש - או שעברת או שנכשלת. מבחינה פסיכולוגית, המתח הוא עצום והחרדה נוראית. המבחן החודשי דורש המון משאבים נפשיים ולא לכולם יש כוחות להתמודד. בספרות מגדירים את תקופת ההמתנה להריון כרכבת הרים אמוציונלית".
עד כמה נשים מנהלות משא ומתן במהלך הטיפולים?
"זה נושא שהוא תלוי תרבות. בקליניקה בצפון תל אביב הפציינטית אוספת מידע מתוך רצון לשלוט במה שקורה לה למרות איבוד השליטה על הגוף. לעומתן, יש כאלה שבוטחות יותר ברופא".
פרופ' עמוס שפירא, ראש הקתדרה למשפט וביו אתיקה באוניברסיטת תל אביב, מסכים כי יש להקים מערך תמיכה שיארגן, יפקח ויבקר את תהליך ההפריה בצורה אמינה ונכונה.
בנוסף, הוא מייחס חשיבות רבה לאלמנט הפמיניסטי בטיפולי הפריה ולאחריות שלנו כחברה: "אנחנו צריכים לדאוג לכך שנשים לא יעברו הפריות חוץ גופיות מתוך לחץ חברתי ומשפחתי ושלא מתוך הסכמה אמיתית," הוא מדגיש.
"הגישה המקובלת בביו אתיקה המערבית היא הסכמה מדעת, הואיל ומדובר בפרוצדורה רפואית פולשנית. השאלה היא האם מציגים לאישה את כל הסיכונים הכרוכים בטיפולים. בסופו של דבר, אחוזי ההצלחה הם לא גבוהים ואת זה לא מדגישים. כמו כן, חשוב שהאישה תדרוש שלא יגרמו לה לביוץ מעל ומעבר לצורכי הרבייה שלה, שכן כבר היו מקרים בעבר שנשים נוצלו למטרות כאלה ואחרות".
עד כמה הלחץ החברתי משפיע על נכונותן של נשים להתמסר לטיפולי הפריה?
"קבוצת הנשים שמנהלת משא ומתן, מבטאת אידיאולוגיה פמיניסטית ומעלה את השאלה איזה מחיר נדרשות נשים לשלם כדי לממש את אימהותן," אומרת ד"ר דפנה האקר, מרצה בפקולטה למשפטים ובתוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב.
"בקרב הנשים הצייתניות המחיר הוא שקוף, לא מדברים עליו. יש בורות גדולה בכל הנוגע לסיכויי ההצלחה של הטיפולים האלה, אבל הנושא הזה מושתק בחברה הישראלית. הלחץ החברתי להפוך לאם מוביל נשים לחשוב שאולי עדיף שלא לדעת על הסיכונים, כי הדבר יגרום לדיכאון שיפריע להיכנס להריון".
"גם הממסד הרפואי מלחיץ נשים להיכנס להריון ולהתמסר לטכנולוגיות הרפואיות. העובדה הזאת נתמכת גם בהקשר המשפטי-חברתי: מצד אחד אנחנו מובילים בעולם בטיפולי הפריה חוץ גופית ומצטיירים כנדיבים מאוד לאוכלוסיית הנשים, אך מנגד החוק הישראלי אוסר הפלות ואנחנו צריכות להיאבק כדי להכניס את הגלולות לסל התרופות".
"כלומר, לא מאפשרים לך באמת שליטה על הגוף שלך. החברה מסמנת את הרחם שלנו כמכשיר להולדה. הייתי רוצה לראות נשים נשואות שההולדה לא תהיה מובנת מאליה עבורן. בניגוד להזרעה מלאכותית שהיא פרקטיקה פשוטה יחסית, הפריה חוץ גופית היא תהליך פולשני וחודרני שגובה מחיר יקר וחשוב להיות קשובה לרצונות שלך לפני שפונים להליך הזה".
ורד שם טוב, אמא טרייה לשירה ומטפלת ברפואה סינית, טוענת שאפשר להרות גם בדרך אחרת, אם רק יודעים להקשיב לגוף. "איזון המערכת הגופנית והנפשית של האישה הוא תנאי הכרחי להיכנס להריון בדרך טבעית," היא מסבירה.
"נשים שרוצות להיכנס להריון צריכות להיכנס למצב של מנוחה, ולהסתפק בפעילות גופנית מתונה כמו הליכה. יש להקפיד על תזונה נכונה ולא לנסות לרדת במשקל. הבעל צריך להימנע מאלכוהול ולא ללבוש מכנסי ג'ינס או תחתונים צמודים, מה שמשפיע על ספירת הזרע".
"בנוסף, לאישה יש מרידיאן ייחודי שאין לגבר, שמחבר בין הרחם ללב. הרבה פעמים נשים לא יודעות למה הן לא נכנסות להריון, ובעצם מבחינה נפשית הן מפחדות להגיע לשם".
"יש גם תחליפים להורמונים כמו פורמולות של צמחים שמחזקות את הדם והאנרגיה כדי שהרחם יעובה ויוכל לקלוט את הזרע. גם הגבר מקבל פורמולות צמחיות לחיזוק הזרע. והכי חשוב זה להתאזר בסבלנות ולא להשתיק את התהליך. צריך לדבר על הפחדים, על הכאבים ועל הקשיים. התקשורת בין בני הזוג צריכה להיות מעגלית כמו במשא ומתן ולא כמו בשדה קרב".
נא להמתין לטעינת התגובות
