מילה כואבת
מי גורם יותר סיבוכים רפואיים לתינוק: מוהל או רופא שמבצע את הפעולה הכירורגית? במשרד הבריאות וברבנות אין נתונים מספקים, אבל בישראל פועלים 300 מוהלים בלבד באישור ובפיקוח
הרופאים נלחמים על חייו, סיימה המגישה את הידיעה. ושוב עלתה לסדר היום שאלת קיום הטקס היהודי העתיק, מול הצורך להסתכן בפגיעה בתינוק. כאשר שודרה הידיעה ברדיו התחוללה בבית החולים שניידר בפתח תקווה דרמה גדולה, שהחלה שעתיים אחרי הברית, עת ניגשה שירה (שם בדוי) להחליף חיתול וגילתה לתדהמתה "שכולו היה מלא בדם". שירה פעלה במהירות: "זה היה עניין של שניות. הבנתי שהוא עלול לאבד יותר מדי דם. התקשרנו למד"א והבהלנו אותו לשניידר בפתח תקווה".
עוד באותו לילה ניתח את התינוק פרופ' פנחס ליבנה, מנהל המערך האורולוגי במרכז הרפואי רבין ומנהל המחלקה האורולוגית לילדים בשניידר. מקור הדימום נחסם, והתינוק ניצל. "מזל שהיינו ערניים מספיק", אומרת שירה, "אילו בדקתי את החיתול כמה דקות אחר כך, לא היה לי היום ילד".
"רוב הבריתות נעשות בגלל סיבות חברתיות או דתיות. הסטנדרט בישראל הוא שילד צריך להיראות כמי שעבר ברית, וילד שלא עובר ברית נראה חריג. אף ילד לא רוצה להיות חריג", אומר פרופ' ליבנה, "יש גם סיבות רפואיות שנותנות יתרון למי שעבר ברית".
"יש עדויות לכך שילדים שנימולו יסבלו פחות מדלקות בדרכי השתן. אצל מי שעבר כריתה של הערלה לא יתפתח סרטן הפין, וממש לאחרונה פורסם מחקר חדש שבוצע באפריקה על ידי ארגון הבריאות העולמי, שמצא שהשכיחות להידבקות באיידס נמוכה ב-50 אחוז בקרב מי שעבר ברית".
את מרבית הבריתות מבצעים מוהלים שאינם רופאים. "אחד היתרונות של רופאים, לטעמי, הוא שהם יכולים להשתמש בתרופות למניעת כאבים כי הפעולה הכירורגית מכאיבה", אומר פרופ' ליבנה. עם זאת, בסקר שביצע עם ד"ר בצלאל סיון בשניידר, נמצא כי ברית שביצע רופא אינה ערובה לכך
"60 אחוז מהמקרים שהגיעו אלינו באותם חודשים של הסקר התבצעו על ידי מוהלים, ו-40 אחוז על ידי רופא, אך אין בכך להצביע שמוהלים מבצעים בריתות שיש בהן יותר סיבוכים, כיוון שאין בידינו נתונים על אחוז הבריתות הכללי שמבצעים מוהלים לעומת רופאים".
על פי נתוני משרד הבריאות, מינואר 2006 ועד היום דווח על ארבעה מקרי סיבוכים מתוך 70 אלף לידות בנים. "אחוז הסיבוכים היה דומה גם בשנים קודמות", אומרת דוברת משרד הבריאות ענבל יעקובס-מימון.
גם ברבנות הראשית מדווחים על מספר סיבוכים קטן. הרב אברהם בביוף, הממונה על מחלקת בריתות ברבנות הראשית ומנהל הוועדה לפיקוח על המוהלים: "מקרי הסיבוכים נדירים מאוד ורובם סיבוכים קלים. בשלוש השנים האחרונות קיבלנו דיווח על כ-30 מקרים של סיבוכים, רובם ככולם מקרים פשוטים".
לעומת זאת, פרופ' ליבנה מדווח על תינוק אחד או שניים שמגיעים בכל שבוע בממוצע לשניידר עם סיבוכים עקב ברית. "אני מניח שמקרים של סיבוכים מגיעים גם לבתי חולים נוספים".
למשרד הבריאות אין נתון סטטיסטי המשווה בין בריתות שביצעו רופאים לבין בריתות שביצעו מוהלים," כיוון שעל פי החלטת הממשלה,נושא הפיקוח על בריתות המילה נמצא במעקב משרד הדתות", אומרת דוברת משרד הבריאות.
גם ברבנות מסרבים לומר מי מבצע בריתות עם סיבוכים רבים יותר, רופאים או מוהלים. הסיבה אולי נעוצה בעובדה שמתוך 300 מוהלים מאושרים הרשומים ברבנות ובמשרד הבריאות, רק כ-20 הם רופאים. עם זאת, אומר הרב בביוף, "אם היו שואלים אותי מה אני מעדיף, הייתי פונה למוהל שזה עיקר עיסוקו".
הגוף האחראי בישראל לבריתות מורכב מוועדה בינמשרדית לפיקוח על מוהלים, שבה יש נציגות למשרד הבריאות, למשרד הדתות לשעבר שהפך לרשות הארצית לשירותי דת המסונפת למשרד ראש הממשלה ולרבנות הראשית.
מי שמבקש להיות מוהל, עובר הכשרה ארוכה אצל מוהל מוסמך ומאושר על ידי הוועדה. לאחר שביצע 30 בריתות בפיקוח, המבקש להיות מוהל עובר בחינות, ממציא אישורים מרופא המשפחה ומרופא עיניים המעידים שהוא כשיר לעבודה זו ובריא, ורק לאחר מכן מקבל תעודה המכשירה אותו לעסוק במקצוע למשך שנה, אשר במהלכה הוא נמצא בפיקוח. בתום השנה מחויב המוהל להגיע שוב לוועדה, להיבדק ולהיבחן, ורק לאחר מכן הוא מקבל חידוש רישיון לחמש שנים.
אם מוהל מבצע ברית שמסתבכת, הוועדה בוחנת מה הביא לסיבוך. אם מתגלה שהוא נגרם מבעיה רפואית או חלילה מרשלנות, אומר הרב בביוף, "אנחנו מבטלים את הרישיון שלו, ומסירים אותו מרשימת המוהלים המאושרים".
סיבוכים הנגרמים מברית מילה נחלקים לשניים: אלה שמתרחשים סמוך לברית (המוקדמים), ואלה המתגלים חודש אחרי הברית ואפילו לאחר מכן (המאוחרים). "העיקרי בין הסיבוכים המוקדמים, הוא הדימום", אומר פרופ' ליבנה.
"דימום נגרם מכלי דם שהיה אמור להתכווץ ולהיחסם, אך לא נחסם. דימום יכול להיווצר גם בשל מצב נדיר של בעיית קרישה אצל התינוק. לכן אם משפחה יודעת שיש היסטוריה של בעיה בקרישת הדם במשפחה, היא צריכה לדווח על כך למוהל לפני ביצוע הברית".
סיבוך מוקדם נוסף ושכיח למדי נגרם כאשר המוהל מסיר יותר מדי עור. "הטבע יודע לרפא את זה, והעור מתחדש מהר יחסית. הבעיה יכולה להיווצר כשמורידים יותר מדי עור, ואז עלול להיווצר דימום או שהריפוי לא יהיה סימטרי, וייווצר עיוות של הפין", אומר פרופ' ליבנה. סיבוך מוקדם נדיר הוא זיהום מקומי, שעלול להיגרם גם כאשר למוהל עצמו יש זיהום באזור הפה, והוא מועבר לתינוק בעת ביצוע הטקס.
אחד הסיבוכים המוקדמים הנדירים והכואבים ביותר קורה כשהמוהל מוריד חלק מהאיבר עצמו, חלק מהעטרה, "או לצערנו לפעמים את כולה. מצבים אלו הרי אסון, והסיכוי לריפוי מסוים הוא אם מגיעים יחסית מהר לבית החולים עם אותו חלק. זה מאפשר לבצע שחזור. זה סיבוך די נדיר מכלל 140 המקרים שבדקנו בין ינואר 2004 לאוגוסט 2005. בתקופה הזו היו לנו שניים או שלושה מקרים כאלה".
הסיבוך הזה אמנם נדיר, אך כשהוא קורה הוא מזעזע את עולמו של התינוק ושל הוריו, כפי שמספרת ירדנה (שם בדוי) שמוהל כרת יותר מדי את איברו של בנה: "אחרי שנה ושני ניתוחים השתפר מצבו של התינוק, החלק הכרות התאחה, והסיוט כמעט נגמר. אחר כך הגיעו התחושות הקשות מנשוא. התחושה הכי נוראית היא שאני נתתי לזה לקרות. היה לי תינוק שלם ובריא, ולא רק שבחרתי להכאיב לו, גם גרמתי לו נזק כזה".
"אני לא חושבת שהוא יכול לזכור משהו באופן מודע. אומרים שהזיכרון המודע מתחיל בגיל שנתיים או שלוש, אבל אני מאמינה שהגוף זוכר הכול,והגוף משפיע על הנפש, וזה בטוח השפיע. אם יהיה לי עוד בן, אני חושבת שלא אהיה מוכנה לעשות לו את זה. אילו זה היה תלוי רק בי, לא הייתי עושה ברית לילד שלי. לעשות לילד שלך דבר כזה בלי להאמין בעניין מבחינה דתית, רק מתוך לחץ חברתי, זה מגוחך בעיניי".
נוסף על הסיבוכים האלה, גם החבישה עצמה שנועדה להתמודד עם סיבוך הדימום, עלולה לגרום בעצמה סיבוך. פרופ' ליבנה מדגיש שיש להישמר שהחבישה לא תהיה הדוקה מדי, כי היא "עלולה ללחוץ על צינור השתן, וזה סבל קשה מאוד לתינוק. היא גם עלולה לגרום מחסור באספקת דם עורקי לפין ונמק, ולצערנו היו דברים מעולם".
"הורים צריכים לבדוק את החבישה. אם ילד לא נותן שתן אחרי הברית, או אם חל שינוי בצבע הפין, יש לפנות באופן מידי למי שיודע להסיר את החבישה או לקחת את הילד לחדר מיון. בכל שינוי שרואים צריך לפנות למי שביצע את הברית, ואם המענה לא מספק, לגשת לבית החולים".
"הדימומים כמעט תמיד ניתנים לעצירה. צריך לקחת את התינוק לבית החולים, אבל כבר בדרך צריך לעצור את הדימום בלחיצה בשתי אצבעות או בתחבושת ושתי אצבעות, שכן לתינוק אין הרבה מאגרים של דם, והוא עלול לאבד כמות דם משמעותית".
גם אם הברית עוברת בשלום והכול תקין, עלולים להיגרם סיבוכים שמתגלים בשלב מאוחר יותר. מרבית הסיבוכים המאוחרים, לדברי פרופ' ליבנה, הם סיבוכים קוסמטיים.
"אם מוהל לא מוריד את כל העור, זה עלול להפריע קוסמטית. לפעמים העור מצטלק מעל העטרה, וזה עלול לגרום שהפין'ייקבר' בתוך העור ולא יוכל לצאת. כשההצטלקות משמעותית מאוד, זה עלול לגרום קשיים במתן השתן ויש צורך בהתערבות כירורגית. עלולים להיווצר עיוותים של הפין שעלולים לגרור אחריהם קשיים בתפקוד המיני בשלב מאוחר יותר, כמו סיבוב של הפין".
לא כל ההורים מתלבטים. יש כאלו שהשאירו מאחור את הדילמות, ובחרו לא לעשות ברית מילה לילדיהם ולהקים את קה"ל - קבוצת הורים לילדים שלמים. הקבוצה הזו הוקמה לפני כשש שנים, ונכון להיום היא מונה 1,000 משפחות ישראליות שילדיהן לא עברו ברית מילה.
רונית טמיר, פעילה מרכזית בקה"ל: "אין לכל חברי הקבוצה אג' נדה משותפת שבגללה הם בחרו לא לעשות ברית מילה לילדיהם. יש כאלה שלא עשו ברית כי זה מכאיב. יש כאלה שחושבים על זכויות הילד.
יש הורים שבדקו וחקרו ומצאו שהסיבות הרפואיות לא בהכרח נכונות או מצדיקות ברית. גילינו שלא הילדים שלא נימולו הם שזקוקים לתמיכה, אלא דווקא ההורים. הורים מתקשרים להתייעץ, לשמוע על הורים נוספים שבחרו בדרך הזאת, הם בודקים איך מבשרים לסביבה ולמשפחה על ההחלטה שעדיין נחשבת חריגה, איך מתמודדים עם האחות בטיפת חלב, ואיך מספרים לגננת. "הבן שלי היום בן שבע, והוא הולך לבית ספר, ואף אחד לא צוחק עליו. הוא חי חיים רגילים לחלוטין".
גם ערן שדה החליט לא למול את בנו. "כשהילד שלי נולד התחלתי לברר על מוהל, וכבר כמעט סגרתי עניין, אבל היתה לי רתיעה אינסטינקטיבית מפני הטקס. הרגשתי שאני הולך לעשות את זה מתוך אונס חברתי, מתוך מחשבה שאני לא יכול להרשות לעצמי לתת לילד שלי להיות חריג", מספר שדה.
"התחלתי להתעמק, ומצאתי מידע מטלטל מאוד. נחשפתי לחומר שהביא אותי למצוקה גדולה, והחלטתי שאני חייב קודם כול לדחות את הברית. עצם המחשבה לבשר למשפחה שאני רוצה לדחות את הברית עוררה בי פחד, אבל חמותי ואחר כך גם אשתי הגיבו בהבנה. נפגשתי עם הורים מקה"ל, ראיתי ילדים שלא נימולו, והיתה בי הרגשה של שחרור מהפחד האיום שאני גורם נזק לילד בכך שאני לא מל אותו".
החוויה האישית של שדה ומשפחתו גרמה לו לרצות לסייע להורים מתלבטים אחרים, והוא הקים את אתר "גונן על הילד". שדה : "רציתי להתחבר להורים שנמצאים במצב שאני הייתי בו כשבני נולד, הורים שמרגישים אנוסים לבצע את התהליך הזה בבן שלהם, מתוך תחושה שאין ברירה ואין דרך אחרת".
"עם הזמן קיבל האתר חיים משלו. קיבלתי הרבה פידבקים. המשכתי לקרוא עוד מאמרים, והיום הוא התגבש כמו שהוא, כשאחד המוטיבים העיקריים שאני מדגיש בו הוא עניין זכויות האדם של הילד שלא מכובדות. הגוף של התינוק שייך רק לו ולא להורים שלו, ולדעתי אין להורים סמכות להגיע לגוף של הילד ולכרות ממנו רקמה בריאה. זה הגוף שלו והחיים שלו. אם בגיל מבוגר יחליט הילד שהוא רוצה לעשות את הכריתה, כשהוא מודע לכל ההשלכות והסיכונים, זכותו לעשות זאת".
"אני באמת חושב שזאת אחת ההחלטות המשמעותיות יותר שקיבלתי בחיים שלי. אין לי ספק היום, גם כשאני יודע מה'הענקתי' לו, כלומר מה הטבע העניק לו. אני יודע שהילד שלי היום - לא רק שהוא לא חריג, אלא יש לו הציוד הטבעי, והציוד הטבעי טוב יותר מהציוד הכרות. הרבה הורים לא טורחים כלל לברר מה יש בחלק הזה שהם כורתים לילד שלהם. לי לעולם לא תהיה הזדמנות לחוש מה זה להיות עם איבר מין טבעי".
שדה משוכנע שגם אם התינוק לא זוכר את החוויה, היא נרשמת ומשפיעה: "החוויה הראשונה שתינוק חווה באיבר המין שלו היא תחושה של סכין חותך בבשר החי,וזה זיכרון שנרשם בגוף.בכל תחום אחר בחיים אנחנו מתקדמים. אנחנו ב'דור השלישי'. סביב טקס הברית כאילו הזמן התאבן. עצם הרעיון לבצע ניתוח בתינוק שלא לצורך רפואי, בתנאי שדה באולם אירועים, על ידי גורמים חסרי ידע רפואי במקרים מסוימים, נשמע לי מפלנטה אחרת".
גם על הטיעונים הרפואיים המעודדים לעשות ברית, מצא שדה טיעוני נגד המגובים במחקרים שביצעו ארגוני בריאות עולמיים. חלק מהמחקרים מראים שלערלה הכרותה דווקא יש יתרונות רפואיים ואחרים.
נא להמתין לטעינת התגובות
