כלבים כבני-אדם

יהודה אטלס מתארח במדור שלנו וכותב על "עד קצה המושב", ספר הילדים הראשון של עמליה רונזבלום, שהזכיר לו שיש עוד ספרים מעולים כאלה בעולם

יהודה אטלס | 21/9/2006 13:42 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
עד קצה המושב. מאת עמליה רוזנבלום. כתר, הסידרה הצעירה/ מקור, בעריכת יחיעם פדן. איורים: שאול שץ. 118 עמ'


הצורך לכתוב רשימה זו גרם לי לשוב ולקרוא את הספר הזה פעם שנייה. והפעם, לאט-לאט, בגמיעות קטנות, עם התעכבות על צירוף פה ותובנה שם. וזה היה כמו משקה טוב, שחודר לתוכך ומזכיר לך שעדיין יש בעולם ספרים שנכתבים בעידון ובהקפדה, בעבודת-יד, עם קולות רכים וסיפורים יפים ורגישים, שמצליחים לתפוס את מה שקרוי "חיים" בין אצבע לאגודל ולומר עליהם משהו נבון, חרישי ונוגע ללב.

ג'וני הוא כלב מעורב, שאביו היה, כך מספרים, כלב-רועים צ'כי. הוא כלבו של אילן, בחור צעיר, רווק, פקח של רשות שמורות הטבע, שחי במושב, הסמוך לוואדי, שליד כתף הר תלול. שניהם, הצעיר וכלבו, חווים כאב עז של ניתוק. אילן – אחרי פרידה עצובה מנערה שאהב, וג'וני אחרי פרידה מארתור, גולדן רטריבר, הכלב של השכנים, שנטש עם בעליו ועבר לגור בעיר הגדולה. ג'וני מתייסר בגעגועים עזים לחבר הכי טוב שהיה לו, חש כל העת בחסרונו ומודאג מהמציאות שמצפה לו בעיר, "מקום שבו רק כלבים נטושים מסתובבים בחופשיות, ודווקא כלבים שמכבדים את עצמם נעולים רוב שעות היום בדירה קטנה". הוא בטוח שאף כלב לא יוכל אי-פעם לקחת בליבו את מקומו של ארתור ומרוב געגועים הוא אפילו ישן במלונה הנטושה שלו.

התיידדותו ההדרגתית עם שוקו, הכלב של השכנים החדשים שבאו לגור באותו בית, קולעת אותו למצוקה גדולה עוד יותר: המצפון מייסר אותו על שזכר חברו הטוב הולך ומתפוגג בקרבו ומפנה מקום לקשר חדש, על שיש חיים ויש שימחה גם אחרי פרידה וניתוק. הוא מסייע לשוקו להיקלט בחברה הססגונית של כלבים ובעלי-חיים אחרים, בכפר וסביבו, שהם תערובת מרתקת של יצורים טבעיים ומבוייתים, שמקיימים חיי חברה פעילים, כולל קומזיצים משותפים, שוטטויות, שיחות והתייעצויות ומיבצעים מיוחדים. בין השאר הם מסייעים לאילן, בעליו של ג'וני, לסכל מזימה של אנשים רעים, שיוצאים בלילות לציד נפשע של חיות מוגנות.

חלקו האחרון של הספר מתאר הרפתקה מיוחדת, מסוכנת מאוד, שעוברים ג'וני ושוקו, שתעמיד במיבחן את הקשר ההולך ונרקם ביניהם, שתהווה נקודת-מיפנה דרמטית ביחסיהם ושתביא לחייהם – ולחיי הקוראים – מימד חדש של תובנה, התבגרות והבשלה רגשית.

זהו ספרה הראשון לקוראים צעירים של עמליה רוזנבלום, ששוקדת על לימודי התואר השני בפסיכולוגיה קלינית  ושבצקלונה גם תואר שני באנתרופולוגיה , מאחוריה רומן אחד למבוגרים, ("ונדמה שהכול אפשרי", כתר, 2004). ספר ראשון לנוער והוא כבר בשל ורגיש, שאינו מתבייש לדבר בקולות רכים, לעיתים בקול דממה דקה, לברור את מילותיו אחת לאחת ולשים דגש על מה שבין השיטין.

הקסם של הספר מתחיל לפעול כבר בראשיתו. אחרי משפט כמו "הקיץ נחצה לשניים כמו אבטיח, חשב ג'וני" אתה יכול רק לצפות לטוב. לכל כלב ולכל בעל-חיים אחר שמופיע בסיפור אישיות משלו, אופי מובחן, סימני היכר. כל אחד הוא "טיפוס", ולכל אחד תפקיד חשוב בעלילה. אין סטטיסטים. העלילה קולחת, משלבת ומפתלת את גורלות הכלבים עם אלה של אדוניהם, מאירה את ההוויה האנושית ואת ההתנהגות האנושית מזווית ראייה של כלב וכך מעניקה לנו פרספקטיבה מעניינת על עצמנו.

ג'וני, לדוגמה, לא מבין מדוע האנשים כל-כך מרותקים לטלוויזיה, כשהתבוננות באש הבוערת באח הרבה יותר מעניינת. האנשים מאופיינים לא על-ידי איך שהם נראים אלא באמצעות קולותיהם ומיגוון הריחות שנספגו בהם במשך היום, מה שגורם לכלב  לתהות מדוע הם כה מרבים להתרחץ. כשג'וני רואה בטלוויזיה תחרות רכיבה על אופניים, הוא חושב שמישהו צריך לייסד תחרות רדיפה אחרי אופניים. "אנשים הם חיות מאוד משונות", הוא מסכם, ואנחנו מתחילים להבין מדוע.

יופיו של הספר בצעדים הזעירים אך המשמעותיים שבהם העלילה מתקדמת, בקול הרך שבו הוא מדבר, בניואנסים, בהתבוננות פנימה, בבחינת הרגשות לעומק, בדיאלוגים הרגישים ובהבחנות  הדקות. אתה קורא על כלבים ועל יצורים

אחרים ומתחיל להבין איך זה להיות בן-אדם. אתה קורא על היחסים בין החיות ומבין משהו על יחסי אנוש. הוא זרוע לכל אורכו צירופים מקוריים, מעודנים, שממש נוטלים את נשימת הקורא: "הבית כולו הדיף שקט ודכדוך", "שקט הלילה היה פזור על פני המושב כמו טיפות הטל על עלי העצים", "צליל קולו של אילן גילה לו הרבה מאוד, מפני שליבו של אילן, כמו כל דבר שבור, השמיע קול חריקה" וכאלה, או המסקנה הסופית, שאליה מגיעים שני הגיבורים-הכלבים: "אולי החיים לא חייבים להיות מושלמים כדי להיות טובים".

זהו ספר על ידידות, על נאמנות ועל פרידה; על כך שניתוק מנפש אהובה אומנם כואב אך אינו סוף העולם; על כך שכל החברים שהיו לנו, גם אם יתרחקו או ייעלמו מחיינו, עדיין יישארו חלק מאיתנו. ספר על התבגרות, על יחסים, על אהבה, על שמשברים הם תמיד פתח להתחלות חדשות; על מבט שני שאתה יכול להעיף במי שכבר חרצת עליו משפט – ולגלות בו פנים חדשות ואפשרויות חדשות לגשר ולקשר. זהו ספר שמבחין היטב, כי "לפעמים הדבר הכי טוב שאתה יכול להגיד זה להקשיב".
אני מוצא קשר בין ספר זה לבין ספריה המצויינים של האמריקנית פטרישיה מקלקלן: "שרה פשוטה וגבוהה" ו"עפרוני" (יצאו שניהם בהוצאת עם עובד). גם היא מדברת על היכולת לנוע ממשבר, מניתוק ומפרידה אל גבולות חדשים ועל קשר אמיתי בין בני-אדם. גם אצלה השתיקות מדברות ומה שנאמר בין השיטין חשוב, לעיתים, יותר ממה שכתוב בטקסט עצמו.

"בכל רגע הכל יכול להשתנות", מסיק-מבין ג'וני בסוף הספר, "העולם יכול להיות שונה או אולי האופן שבו אתה רואה את הדברים ישתנה".

הספר מאוייר בהדפסי כלבים יפהפיים של הצייר שאול שץ.   


כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים