נלחמים בסוכר
כחמישית עד רבע מהסובלים מעודף משקל ייפתחו ביום מן הימים גם סוכרת. פעילות גופנית יכולה לעזור
כ- 10 אחוז מהחולים הללו סובלים מסוכרת נעורים (סוג 1) המתאפיינת בכשל של הלבלב לייצר אינסולין. השאר סובלים מסוכרת סוג 2 המתאפיינת על ידי מצב שבו הלבלב איננו מייצר מספיק אינסולין או על ידי מצב בו רגישות האינסולין לקולטנים שלו בתאים השונים הולכת ופוחתת.
כחמישית עד רבע מהסובלים מעודף משקל ייפתחו ביום מן הימים גם סוכרת. אולם כשמסתכלים על שיעור הסובלים מעודף משקל רב אשר סובלים בו זמנית גם מסוכרת מגיעים ל- 90 אחוז. לפיכך הקשר בין השמנה לסוכרת ברור וידוע.
פחות מוכר הוא הקשר בין פעילות גופנית לטיפול בסוכרת. פעילות גופנית מגבירה מאוד את הרגישות של השריר לאינסולין, כפועל יוצא מכך, הסוכר מתפנה מהדם לשימוש מוגבר על ידי השרירים. כשרמתו של הסוכר בדם יורדת, פוחתת הסוכרת. כתוצאה מההגברה של הרגישות הזו נוצר בשריר חלון הזדמנויות לצריכת גלוקוז ולכן אכילה מיד לאחר הפעילות הגופנית, גורמת לגלוקוז להגיע לשריר ולא להישאר בדם.
בשלב הראשון של הטיפול בסוכרת על ידי פעילות גופנית יש לצרוך תזונה מועטה בפחמימות ולהגביר בהדרגה את צריכת הפחמימות לאחר 4 עד 6 שבועות. זהו פרק הזמן הנדרש להפחית את רמות האינסולין הגבוהות בדם שהן מנת חלקם של רוב האנשים הסובלים מעודף משקל.
אצל אדם בריא שאיננו חולה בסוכרת, פחמימות ממקור של לחם, עוגות, פסטה, אורז, תפו"א, פירות וכו', עוברות תהליכי פירוק לגלוקוז. הגלוקוז נע בדם ועובר בלבלב שמייצר אינסולין, אותו אינסולין עובר תהליך הכרה עם הגלוקוז על קולטן שנמצא בדופן התאים השונים בגוף.
התהליך הזה דומה בעיקרון למפתח בתוך מנעול. מפתח מסוים פותח מנעול מסוים. כאשר המפתח מתאים, הגלוקוז חודר לתאים והתהליך כולו תקין. כאשר המפתח איננו מתאים או שהמנעול מקולקל, הגלוקוז איננו מסוגל להיכנס לתאים.
אצל חולי סוכרת יש בדרך כלל יותר מדי מפתחות משוכפלים על פחות מדי מנעולים. במצב של השמנה,
הרזיה מתרחשת כאשר הגוף צורך (מוציא) יותר אנרגיה מזו שהוא מכניס לתוכו באמצעות התזונה. פעילות גופנית להרזיה מתבצעת בדרך כלל בדופק לב מתון יחסית שערכו כ- 75 אחוז מהדופק המירבי (דופק מירבי = בערך ל- 220 פחות הגיל), אך זה איננו מה שאנחנו מחפשים בסוכרת. כאן אנחנו מעוניינים גם בהרזיה וגם בהפחתת רמות הסוכר בדם. זה קורה בפעילות גופנית בדופק גבוה, כמו בספינינג, בריצה, במשחקי כדור, בהרמת משקולות, בטניס או בסקווש.
כאשר הרגישות לאינסולין עולה והמשקל יורד, גובר דווקא החשש ממצבי תת רמת גלוקוז בדם (היפוגליקמיה). החידוש כאן הוא שמצבים אלו נגרמים בחלקם הגדול על ידי שימוש בתרופות היפוגליקמיות לפני פעילות. לפיכך אנחנו ממליצים לחולי סוכרת שלא לאכול לפני פעילות גופנית.
בנוסף לכך אנו ממליצים לחולי סוכרת מסוג 2 שלא לצרוך תרופות לפני פעילות ולחולי סוכרת מסוג 1 להפסיק את משאבת האינסולין לפני פעילות. השילוב בין אכילת פחמימות (לפני הפעילות), צריכת תרופות ופעילות גופנית נמרצת, גורם לשריר להפוך למשאבת סוכר מאוד משוכללת ולכן ההנחיות כאן שונות.
רוב חולי הסוכרת סוג 1 יכולים להפחית את מינוני התרופות. רובם, אם לא כולם, יכולים לבצע פעילות גופנית ללא מגבלה, אך עם הנחיות ספציפיות מאוד. חלק ניכר מאוד מחולי הסוכרת סוג 2 יכולים להבריא לחלוטין מהמחלה. רובם כלל אינם מודעים לכך. המטרה של מאמר זה, בין היתר, היא להראות שיש אור בקצה המנהרה ושיש תקווה.
אולם בצד התקווה גם אזהרה - אין מצב שבו ניתן כיום לנטרל את הנטייה הגנטית לפתח את המחלה ולכן, אם נוטשים פעילות גופנית סדירה, מוותרים על מנהגי אכילה נכונים ועולים במשקל - הסוכרת נוטה לחזור.
שלכם,
יאיר קרני
הכותב הוא תזונאי ומאמן מוסמך, מנהלה המקצועי של תוכנית "דרך הכושר"
נא להמתין לטעינת התגובות
