אחות מיותרת
הילד של עינת ניב לא כל-כך אוהב את אחותו הקטנה. למרות שהיא מעריצה אותו, הוא "שוכח" להוסיף אותה לתמונת המשפחה שצייר
אלא שהילד לא כזה אידיוט. "אבל אני לא צריך אחות קטנה," חזר והתעקש כבר בתחילת ההריון שלי. "היא רק תפריע פה. וחוץ מזה, איפה היא תישן? במטבח."?
מסביב דווקא הרגיעו אותנו. אנשים מהרחוב וחברים בחינם ויועצים בכסף. זה אומנם ייקח מעט זמן, היתה השורה התחתונה, אבל יבוא יום - ושימו לב: הוא לא רחוק! - שאי אפשר יהיה להפריד בין השניים. וחוץ מזה, הוסיפו הסקפטים, הרי ידוע שהזמן עושה את שלו.
ובכן, הוא באמת עושה. השאלה איזה כיוון הוא לוקח. שלוש שנים חלפו מאז הגיחה לעולם אחותו הצעירה של הגמד מכיתה ב,' שלוש שנים והמצב רק מחמיר. "לא אוהב אותה, מה אני יעשה," מתעקש הילד בעילגות חסרת חן. "היא מאוד מעצבנת וגם לא מבינה כלום."
אחים שלא אוהבים זה את זה, זה מילא. בגילנו החצי-מאוחר כבר מודים פה ושם אנשים שפויים כי נחמד שיש אח אחד בחו"ל, כי נעים להיפגש רק פעמיים בשנה, כי מוזר מאוד לראות איך ילדים שנולדו לאותם הורים וגדלו באותו חדר, אינם מסוגלים להחליף בבגרותם שורה וחצי של אינטימיות.
עוד יש סיכוי
"הצרה היא," אני שופכת את לבי באוזני ג,' "שהילדה מאוד אוהבת אותו. מילא היו שונאים האחד את השני, אבל לראות אותה דוהרת אחריו לכל מקום, זה באמת שובר לב." "זה לא באמת ככה," מגחכת לי ג' מצדו השני של הקו, "את הרי יודעת שהוא יגן עליה אם משהו יקרה לה. ברור לך שבמקרים קיצוניים כל האהבה תצא פתאום."
לא שתכננו את דלקת הריאות הזאת, לא שבנינו על בית החולים, לא שהיה כאן מהלך טיפולי, חלילה. סתם נפלה הילדה למשכב. סתם אושפזה לשבועיים וקיבלה חמצן. סתם יצאה נשמתנו מרוב דאגה.
"אמא," זה היה הבן הבכור שלי מקץ שבוע של שינה טרופה. "אמא, הכנתי ציור לכל המשפחה." אני מודה. גל של הכרת תודה שטף אותי. ג' צדקה. ברגעים בהם אנו עומדים עם הגב אל הקיר מזנקים הגנים החוצה, מתפרצת האהבה
הכבושה, יוצאת סוף סוף האמת. "תביא," אני מושיטה יד עייפה לעבר הכרטיס הצבעוני.
ציור של כיתה ב,' אין מה לומר: אמא אחת עם שיער צהוב, אבא אחד עם תלתלים, וילד חמוד שנותן יד לשניהם. מישהי, ללא ספק, חסרה בתמונה הזו, ומעוצמת ההלם אני שותקת.
"זה לכבוד יום המשפחה," הוא מסביר, "כי לא עשיתי לכם כרטיס, וגם לכבוד זה שהיא מתה." "מי מתה."? "נו," אומר הילד, "היא." "היא לא מתה," אני מתיישבת מהר, לפני שאקרוס פה ברעש גדול. "היא חולה. וחבל מאוד שהיא לא מופיעה בכרטיס שלך, כי היא חלק מהמשפחה, אתה יודע." "טוב," מקבל עליו הילד לראשונה את חוקי המשפחה. "טוב, אז אולי היא באמת לא מתה. אבל זה לא שאין סיכוי, נכון."?
כתבה זו חסומה לתגובות. תגובות לכתבה זו יש לשלוח לכתובת הדואר האלקטרונישל הכותבת.
