מלאכים בשמים האפלים של הזנות
צוות מרפאת המין של משרד הבריאות בתל אביב יוצא לבדוק זונות בשטח, מספק להן טיפול והשגחה רפואיים ומקיים קבוצת תמיכה לכאלה שהיו שם והצליחו לצאת
שולה היא אישה יוצאת דופן במרחב המחיה של הנשים שחיות על זנות, משתי סיבות עיקריות. סיבה ראשונה ובולטת היא ששולה לא מחוקה. לא מסמים ולא מאלכוהול. וסיבה שנייה היא ששולה מפרנסת ארבעה ילדים ולא גבר. לא בעל ולא סרסור, שזה בערך אותו דבר כשאנחנו מדברים על כסף שבא מזנות. כלומר לא גבר שולט בחייה אלא היא שולטת בגורלה באופן מודע ומבחירה. "אני עובדת עליהם", היא אומרת, "ויש לי הטריקים שלי. אצלי למשל אין חדירה". שמונה גברים, זה אחר זה, בערב, בלי חדירה ועם 500 שקל מזומן בכיס. בת 60, חריפה , ויכולה להיות האמא של כולם שם, של הגברים הצעירים שמגיעים אליה ושל הנשים הצעירות שמסתובבות אבודות בחוף של תל ברוך. שולה, צריך לזכור, היא אחת ויחידה שיודעת לשמור על עצמה. יוצאת דופן מכל הנשים בסביבה.
אנחנו מגיעים לחוף במכונית גדולה שנקראת "הניידת". מחנים מול המדורה ומוציאים תרמוס של תה חם עם ופלות שוקולד. מה זאת הניידת? פולקסוואגן מסחרית גדולה שיוצאת לסיבוב שלוש פעמים בשבוע מטעם מרפאת המין ברחוב לוינסקי בתל אביב. מהניידת יוצאים חמישה: רופא, נהג ושלוש נשים. מנהלת המרפאה יעל גור, העובדת הסוציאלית שרה דה מסכיטה ועוד דמות אחת, מרתקת מסוגה, רונית, שעבדה בזנות 20 שנה ויצאה מזה. הפרק הזה מאחוריה.
רונית עובדת במרפאה בשכר, מצטרפת לניידת, ניגשת לנשים בקרנות הרחוב, מגישה ופלה וכוס תה חם, ומחבקת. דבר ראשון מחבקת, מעודדת ואומרת בעדינות גדולה את המשפטים הבאים: "כשיש לכן זמן בואו למרפאה, נדבר איתכן, נקשיב לכן, נגיש לכן עזרה, ואם תרצו לצאת מזה תדעו שאפשר. תסתכלו עלי, אני יצאתי".
בניידת , לצד נתן בן-פיס הנהג, יושב ד"ר אלכס סקוריק, שמאפשר לנשים שעובדות ברחוב לעשות במקום, בתוך הניידת, בדיקות לגילוי זיבה, סיפיליס, הרפס, דלקת כבד נגיפית, איידס וקונדילומה. בדיקות דם, שתן ומשטח גרון. עם התוצאות חוזרת הניידת לשטח אחרי כמה שבועות ומחלקת תוצאות ותרופות. הכל בשקט, בטון רגוע, לא מתנשא, חברי, מבין, חומל. לרגע לא מוכיח.
המרפאה הניידת היא מלאך יוצא דופן בשמים האפלים של הזנות. הצוות רואה שמתפרנסות מכך בנות אדם. "לא וגינות שמפיצות מחלות", אומרת יעל גור. צריך לראות בשביל להאמין עד כמה מלא חום לב היחס של עובדות המרפאה שיורדות מהניידת לרחוב ועוברות מאישה לאישה. והדיבור הזה שבא מהבטן, מאחוות נשים, מהבנה שאף אחת לא נמצאת שם באמת מרצונה, הדיבור הזה מנצח תוך שנייה את הניכור והחשדנות והפחד שיש אצל הנשים הכל כך מושפלות האלה.
מרפאת המין משרתת את בריאות הציבור מזווית חדשה ומקצועית מאוד. היא הוקמה לפני שלוש שנים על ידי משרד הבריאות בתקציב של 1.2 מיליון שקל לשנה, כדי שכל אחת תוכל לעשות בה בדיקות בדיסקרטיות ולקבל תוצאות, טיפול רפואי, ייעוץ ומעקב. לפני שנה היתה המרפאה בסכנת סגירה ובלי בכירי המשרד ד"ר יצחק ברלוביץ וד"ר בועז לב, לא היה לה קיום. יוזמת הרעיון היתה ד"ר תמי שוחט, רופאת המחוז, ששמה לב שעקומת מחלות המין קפצה ובתוך ממסד נוקשה ושמרני בדרך כלל הצליחה להשחיל תפישה חדשה של יחס לבני אדם, כאלה שמתקיימים בשולי החברה. נשים מסוממות, מהגרי עבודה חסרי רישיון, זבים, מצורעים, הומלסים, כל מי שלא הצליח לחדור למעגל הבורגני השאנן, השבע והשיפוטי. ההצלחה במרפאת המין, לדברי ד"ר שוחט, היא קודם כל בדיאלוג, אחר כך בלקיחת הדגימות ורק בסוף בטיפול ובייעוץ הרפואי. המנדט של אנשי המרפאה הוא לא להילחם
"ביציאות הראשונות החוצה היינו סטרילים", מספרת גור, מנהלת המרפאה. "פחדנו ממה שנפגוש, מחוסר האונים שלנו עצמנו, מאלימות. שמחנו כשהרחיקו אותנו, כשאמרו לנו לא להיכנס". היום המרפאה הניידת שטה בחופשיות ומתקבלת בברכה על ידי דיירי הרחובות, הנשים והגברים, של תל אביב ואזור רמת גן.
במקביל לייעוץ ולטיפול הרפואיים מתקיימת במרפאה קבוצת תמיכה לנשים שנגמלות מזנות. מדובר בהישג אנושי ענק, שמצביע שוב ושוב על עובדה אחת פשוטה: כולנו קורצנו מאותם חומרים ודיבור מנחם ורחום יכול לגעת בלבה של כל אחת ולחלץ אותה מהתופת הכי עמוקה ואפלה. תסתובב בחלונות האדומים באמסטרדם כמו שאתה מסתובב בדכאו, כי הנשים שם עוברות שואה", אמר פעם כומר אחד. המשפט הזה, שיגרום אצל חלק מהאנשים לתחושת אי שקט ואולי גם זעם, הוא משפט שראוי שייצרב בתודעה.
בבית קפה, בשעת ערב מאוחרת, אני יושבת עם יעל גור, מנהלת המרפאה, ענת גור, פסיכותרפיסטית ומנחת קבוצות לנשים שיצאו מ"שם", רונית ושרית. שרית, כמו רונית, בשנות הארבעים לחייה וגם היא נגמלה מזנות. זה הניסוח ששתיהן משתמשות בו. יש להן שני כובעים. בכובע הראשון הן מטופלות בקבוצת התמיכה של יעל גור וענת גור ובכובע השני הן עובדות המרפאה.
השיחה עם רונית ושרית היא כמו לפרום פקעת של חוטים סבוכים. מה מביא נשים לזנות? איך הן מתגלגלות לשם? איך הן מתנהגות שם? ובעיקר, איך הן מחזיקות מעמד כל כך הרבה שנים? השאלה הראשונה שאישה שלא עוסקת בזנות תשאל אישה שעוסקת בזנות היא: איך אפשר פיזית? איך אפשר לקיים יחסי מין עם 20 גברים בלילה, הגוף לא מתכווץ? מתייבש? נסגר וממאן להיפתח? התשובות לשאלות האלה, ולהרבה שאלות אחרות, שתולות בתוך פקעת החוטים שהן מתירות זו אחרי זו.
רונית, 42 פלוס שני ילדים גדולים ובן זוג, תדבר ראשונה: "באתי מבית שלא היו בו סמים או אלכוהול. בית נורמטיבי, מסורתי, הורים מתפקדים, אבל פרימיטיבים. לא ידעו לא לכוון ולא לאהוב, רק להאכיל. לא היתה אלימות גלויה, אבל היה מפחיד. כולם פחדו מאבא. אני זוכרת בתור ילדה שכל הזמן הייתי דרוכה. היה שקט בבית, שקט אלים, שקט שיכול להתפוצץ כל דקה, משהו איום ונורא שעתיד לקרות. היום, כשאני נמצאת במקום שקט, אני מיד נלחצת. מיד נכנסת לחרדה.
"בגיל 16 הכרתי בחור שלא היה מי יודע מה. הדבר הכי חזק שהיה לו מבחינתי הוא שדרכו קיוויתי לצאת מהבית. ההורים שלי אמרו'אם תהיי איתו תהיי זונה ונרקומנית', וככה בדיוק היה. קנינו דירה ופתחנו עסק והכל היה ורוד. היום בדיעבד אני יודעת שהוא היה מזימתי. בנה את המלכודת צעד אחרי צעד. מבעל אוהב ואכפתי הוא הפך להיות, במשך 17 שנה, סרסור שמחכה בבית, על הספה, עם סיגריה, לכסף שאני אביא כדי לקנות עוד מנה של סמים.
"הכל התחיל ממשפטים תמימים. כשהעסק נפל הוא התחיל לזרוק לי כאילו דרך אגב,'את יכולה לעשות עם היופי שלך הרבה כסף', ' צאי, תפסי איזה מיליונר, העשירים יסדרו לנו את החיים'. אהבתי אותו וירדתי לרחוב. בהתחלה בשביל מאות דולרים,אחר כך בשביל מאות שקלים ובסוף בשביל עשרות שקלים. השבר היה כשגיליתי שהוא בוגד בי תוך כדי זה שעבדתי בשבילו כל היום. זאת היתה מבחינתי נקודת מפנה. נשברתי רגשית, רציתי למות ובגלל שהיו שני ילדים התאבדתי לתוך הסמים.
"בתקופה ההיא היו רק הבלחות של שפיות,דמדומים של הכרה. הבת שלי שהיתה אז בת 12 היתה מוצאת אותי בכל מיני חורים, במגרשי חניה, בתחנות אוטובוס. זרוקה ומסוממת היתה סוחבת אותי הביתה. לא רצתה לתת לי לרדת מהדירה. הרגע הכי נורא היה כששלושה בחורים לקחו אותי במכונית, אנסו אותי וזרקו אותי בצדי כביש. אני לא זוכרת מזה כלום. התעוררתי באמצע החושך בשום מקום, רק אחר כך הבנתי שהייתי בקלקיליה. עבר רכב מכפר סבא, אסף אותי, והנהג שאל ושאל אותי כל הדרך'איך הגעת לפה?', והביא אותי לבית חולים.
"בימים ההם הייתי מצורעת. המשפחה שלי פחדה לשתות מים מהכוס שאני שתיתי, לאכול בצלחת שאני אכלתי. לא הייתי בן אדם, הייתי נטולת זהות. לא היה לי שם והגוף שלי לא הרגיש כלום. רק ככה, בלי הכרה, עם נתק בין הגוף לראש, אפשר לשכב עם 20 גברים בלילה. הזיכרונות מ' שם' מקופלים במילה אחת, השפלה. את כמו חיה, אף אחד לא מתייחס אלייך כמו בן אדם. את מבקשת כוס מים מהשוטר והוא צוחק לך בפנים'יא זונה!'. אנשים ירקו עלי, כיבו עלי סיגריות, דרכו עלי. החוויה הכי חזקה היא להיות לא בן אדם".
" אחר כך התחילו נסיונות גמילה. אחרי שנגמלתי הגעתי למרפאה והיום הכי חשוב לי זה לגשת לנשים שעובדות בכביש ולהגיד להן מילה טובה, שירגישו בנות אדם. זה הכי חשוב וזה קודם לכל, לטיפול, לתרופות, לבדיקות. אחרי שיצאתי מהסמים, מהאלכוהול ומכדורי ההרגעה נפרדתי ממי שהיה בעלי והסרסור שלי. היום יש לי בן זוג שיודע על כל פרט מעברי ומקבל אותי. אני ממשיכה ללכת לקבוצת מכורים כי הבנתי שאני שייכת לקבוצת בני האדם בעלי האישיות האובססיבית, למתמכרים. יום אחד בחיים אסור לי לשכוח שאני יכולה להתחלק שוב אם לא אשמור על עצמי".
הפסיכותרפיסטית ענת גור מטילה לשיחה פצצה משלה. "כולם מדברים על הזונות", היא אומרת, "ואני רוצה לדבר על הלקוחות". ואסור לשכוח, יש מיליון ביקורים בחודש, כלומר אנחנו מדברים על כל גבר חמישי בסביבתנו. "גברים", אומרת ענת גור, "לא באים לזונות לחפש סקס. גברים שבאים לזונות באים להשפיל, להרגיש כוח. סקס היום אפשר לקבל באופן חופשי ובלי לשים כסף. אפשר מהאישה בבית, אפשר מהחברה. סקס הוא לא מצרך נדיר. גברים שבאים לזונות הם גברים עם שנאת נשים. הם באים בשביל לבזות, בשביל להרגיש עליונים. הם משלמים על זה כסף, מרגישים בעלות. החוויה הכי נוראית אצל הנשים היא לא הפגיעה הגופנית אלא הדה-הומניזציה, להיות נתח בשר בשוק. לעבור בדיקה של עיניים, אוז - ניים, ישבן, שדיים ורגליים. להיות אובייקט. והזונות הופכות להיות מכל לאלימות של הגברים האלה.
"זה היה המקום שכשכתבתי את המחקר שלי התפרקתי. כתבתי את הפרק על האלימות ובכיתי לילות שלמים. נשים שראיינתי העידו ששרפו אותן, חתכו אותן, כיבו עליהן סיגריות, חנקו אותן, דחפו לגופן חפצים. מברגים למשל. כולן עברו פציעות אנושות, חלקן היו ילדות. הן עברו נסיונות רצח, תקיעות סכין בבטן, הן עבדו בהריון עד חודש תשיעי. עברו מהרחוב לבית החולים. הלקוחות לא בחלו בהריון. להפך. הם נמשכו אליהן יותר. רופא מרמת השרון אסף נערה בת 17 מהרחוב כשאשתו נסעה לחו"ל. כשהתפשטה הוא אמר לה'כמה יפה ההריון שלך', היא עוד לא ידעה שהיא בהריון, זה לא הפריע לו לנצל אותה כל הלילה. שלושה גברים לקחו אישה לחולות, החדירו לה ברזלים לכל פינה בגוף, היא הגיעה לבית החולים גוססת.
"הסאדיזם מופעל כשיטה, כדרך ייחודית להחזיק אותן בזנות כשהן שבורות נפשית וגופנית.הסרסורים מפעילים שיטות עינויים של המרתפים הכי אפלים בהיסטוריה. אחד הטריקים הוא התעללות פתאומית ובלתי צפויה. אישה סיפרה שהסרסור שלה כרה לה קבר. היא היתה כלואה שעות מתחת למכסה של הביוב אם לא היתה מביאה מספיק כסף. כשהשוטרים הגיעו היא הראתה להם בגדים ספוגים בחרא ואת הקבר החפור.
"הבסיס לכל המעשים המיניים-אלימים האלה הוא פורנוגרפיה שמעבירה את המסר שגוף של אישה הוא סחורה עוברת לסוחר. נערים בגיל בר מצווה משכונות יוקרה הולכים עם אבא לזונה. זה טקס חניכה גברי. חיילים מקבלים הנחה, אנשי עסקים ושחקני כדורגל מעבירים ביניהם נערות ליווי כאות לסולידריות, אחווה גברית וחברמניות".
גור ממשיכה: "הדבר השני שצריך להבין הוא שגילוי עריות הוא'הטירונות' של הזנות. כששואלים איך הגוף עומד בזה פיזית צריך להבין שנשים בזנות ונערות שעברו גילוי עריות מדווחות על אותה תופעה בדיוק. בלשון מקצועית זה נקרא'דיסוציאציה', כלומר נתק.בזמן גילוי העריות עם האבא,האח או הדוד,הנערות לומדות לנתק בין הרגש לגוף. ניצול מיני מייצר מנגנון של ניתוק רגשי ומי שלא מסוגלת לעשות את הניתוק הזה לא תהיה שפחת מין.'הסרסור לא היה צריך ללמד אותי כלום, אבא לימד אותי הכל בבית', היה משפט ששמעתי מנערות שעבדו בזנות. סרסורים אומרים שכבר בלקוח הראשון הם יודעים אם הנערה או האישה מסוגלת לזה או לא. רק דרך נתק בין גוף לרגש נשים מסוגלות לעבור 30 גבריםאחרת שוםגוף של שום אישה לאמסוגל לעמוד בחדירה הזאת. זה פוצע פיזית והורס נפשית.
"הנתק הרגשי הוא אחת הטראומות הכי קשות מבחינה קלינית. כשאנשים אומרים לי שבזנות הבעיה היא רק הסטיגמה ושאם ישנו את הסטיגמה זאת תהיה עבודה לכל דבר, הם לא מבינים שיש פה הפרעה נפשית עמוקה שדורשת טיפול. הם לא מבינים שיש פה אישה שלא מתפקדת אלא רק על כדורי הרגעה, סמים או אלכוהול. אחרת פשוט אי אפשר".
אחרי שענת גור מסיימת אנחנו שותקות. גם קנקן נוסף של תה קינמון חם לא מרגיע את הצריבה. איך להסביר כמה זה נורא. איך מנערים כדי שיבינו עד כמה משקרות החוברות המחולקות חינם בפיצוציות עם הפנים העליזות של "שפרה וזיוה ושרה, ישראליות צעירות, בנות 20, 17 ו-16, חרמניות שיענגו אתכם לפי כל פנטזיה שתבחרו ויעשו בשבילכם ה-כל". מה , לאנשים אין עיניים לראות? אין להם אוזניים לשמוע? אין להם לב להרגיש? מה הם חושבים לעצמם, שלנשים האלה אין נפש? הם לא מבינים שמדובר פה בסכנת חיים, בשיתוק פסיכולוגי, בהדחקה? למה התופעה הזאת של שפחות מין בכסף מתקבלת בציבור בכזאת אדישות?
עוד כוס תה, עכשיו התור של שרית, איך נכנסה לזנות, איך הצליחה, בדקה ה-90 מבחינתה , להיחלץ משם. רשות הדיבור עוברת אליה: "גדלתי ברמת אביב ג' למשפחה שמבחוץ נראתה בסדר גמור, ממש כמו כל המשפחות בעולם, ובפנים היה בה פיצול איום. בתוך הבית שלט מאצ'ואיזם נוראי, פרימיטיבי. אבא הטיל טרור על אמא, המילה שלו היתה המילה האחרונה. הוא היה החזק, היא היתה החלשה, ואני בתור ילדה הבנתי שאסור לי להיות חלשה כמו אמא, היא היתה בשבילי מה לא להיות. צמחתי להיות נערה כוחנית, כי מי שלא כוחני, ככה הבנתי, הוא עלוב וחסר אונים.
"סיימתי תיכון, התגייסתי לצבא, מרדתי בהורים והתחלתי לעשן סמים קלים. הייתי מין ילדת פרחים שקראה איין ראנד, נואיבה, נודיסטים, ג'ון ויוקו, עשו אהבה ולא מלחמה ומי צריך משכנתה ועבודה ולא נהיה עבדים של החומר. דיברתי אנגלית מצוינת ותפשתי מעצמי אשת העולם הגדול שלא נכנעת לבורגנות. על אחותי שהתחתנה וילדה ילדים הסתכלתי כמו על עלובת נפש, שמחמיצה הכל וחיה בשוליים של החיים. עם תרמיל על הגב עברתי מדירה שכורה אחת לשנייה ומסמים קלים עברתי להשתמש לאט לאט בסמים קשים. אל-אס-די, קראק, אופיום והרואין. התחלתי לצרוך יותר ויותר כסף. התחלתי לעבוד פה ושם ונראה לי ממש אידיוטי לעבוד כל כך קשה בשביל כל כך מעט כסף. האינדיקציה לכסף היתה הצריכה היומית של הסמים.
"יום אחד כשהייתי על הטיילת ראיתי חבורת נשים ודיברתי איתן. שמעתי שנכנסים עם גבר לחצי שעה למלון ויוצאים עם 200 דולר. ביקשתי להצטרף. החשבון שלי היה שאם אהיה נערת ליווי לכמה אנשי עסקים עשירים זה יהיה כלכלי. לתקופה קצרה זה עבד, אבל הם לא חזרו מספיק מהר. לוח הזמנים שלהם לא תאם את תדירות השימוש שלי. בשלב הזה בכלל לא השתמשתי במילה זונה, לא חשבתי לרגע שאני זונה.
"באותה תקופה היה גבר בחיים שלי. הוא הסכים עם התאוריות שלי על חופש, שכב על הספה, עישן וחיכה לכסף שבו נקנה סמים. הוא כמובן לא עבד, גם לא רציתי שהוא יעבוד, כמו שאבא שלי לא רצה שאמא שלי תעבוד. הייתי סופר וומן. אבל ה-200 דולר הפכו לאט לאט למאה שקל, בתי המלון הפכו לקרנות רחוב ומספר הלקוחות קפץ. גם אז עוד לא קראתי לעצמי זונה. רק בדיעבד, עשר שנים אחר כך, כשאני מטופלת בקבוצת הנגמלות מזנות ואני צריכה להסתכל על העבר שלי עם דף ונייר ולכתוב על עצמי, רק עכשיו אני משתמשת במילה'זונה'.
" הסימפטומים היו התרחצות אובססיבית, הווגינה נסגרת, הגוף מתנתק מהרגש, מתחילות פציעות, הסוטול נהיה יותר ויותר חזק כדי לא להרגיש, ימים שלמים של בלקאאוט. את מפסיקה להיות שייכת לקבוצת בני האדם. הדבר הכי נורא שקרה היה שעליתי לקליינט לאוטו, והוא התחיל לגעת בי, עצר, ביקש ממני לרדת ואמר'את גבר!'. זאת היתה סטירת הלחי הכי חזקה שחטפתי. באתי לשם כאובייקט מיני וגם את זה איבדתי בתהליך ההימחקות שלי. היום בקבוצה אני משחזרת שוב ושוב, רגע אחרי רגע, איפה הייתי, מה גרם לי להיות שם, איך לשמור על עצמי לא להתחלק שוב. דרך הקבוצה הבנתי שיש לי אישיות מתמכרת והלימוד הזה מוביל אותי היום בחיים שלי".
עם שרה דה מסכיטה, עובדת סוציאלית צעירה ומקסימה עם מבטא הולנדי חזק, אני מסתובבת ברחובות התחנה המרכזית ביום ובלילה. מרחוק אנחנו מתבוננות באישה שלא נוגעת ב-30, אבל כפופה ומקומטת כאילו היתה בת 60. " עם הגברת הזאת", משחזרת דה מסכיטה, "יש לי מצב יחסים ארוך ומורכב. חצי שנה פיתיתי אותה לעשות בדיקות, קבעתי והיא הסכימה ולא הופיעה. ככה לפחות 20 פעם עד שהצלחתי ליצור איתה קרבה מספיק גדולה, והיא נבדקה. התשובה היתה חיובית: נשאית איידס".
מתברר שאיריס, כך נקרא לה לצורך העניין, חיה שנים ברחוב. היא מוזנחת מאוד, והעברית שלה עילגת. אחרי שדה מסכיטה פגשה אותה לשיחה על התוצאה, היא עברה איתה את שלב הכאב והבכי, חיברה אותה לטיפול בקופת חולים והן יצאו יחד לפגוש את משפחתה. הימים האלה הם הימים האחרונים שלה ברחוב.
ד"ר תמי שוחט, ענת גור, יעל גור ושרה דה מסכיטה מחזיקות בדעה חד משמעית שאסור, ממש אסור, למסד את הזנות. השאלה הגדולה שעומדת לדיון היא למה-למה-למה-למה גברים לא מצילים את הנשים מהמקצוע הזה, שהרי רק בגלל גברים נשים נמצאות שם. אם לא היה ביקוש גברי, נשים לא היו מוכרות מין עבור כסף. אבל נשות המרפאה מזיזות את הדעות שלהן הצדה כשהן באות לעזור ללקוחות מין ולנשים שעוסקות בזנות. לא תשמע מהן מילה מהדעות הפרטיות שלהן. אפילו אני לומדת מהן איך לא להתרגז כשחבורת גברברים עוצרת לידנו בתחנה המרכזית, בשעת דמדומים, מתבוננת בסקרנות מתנשאת איך הנשים עוברות בדיקות בניידת ואחד מהם מפטיר: "היי בנות, תבדקו בשבילנו ברחוב השני. יש שם סחורה פגומה".
נא להמתין לטעינת התגובות
