כנר על הגן: ניצן חן רזאל פורץ אל קדמת הבמה
אחרי שאזר אומץ ועבר לקדמת הבמה, משיק הכנר ניצן חן רזאל מופע חדש לילדים. ראיון חגיגי
בחירה לא הכי שגרתית לילד בימינו, לנגן דווקא בכינור.
"זו הייתה בחירה עצמאית שלי, והוריי סיפרו לי שהם אכן הופתעו מכך. אבל בינינו, זה קרה אחרי שניגנתי חלילית במשך שנה וחצי ובבית האזינו בעיקר למוזיקה קלאסית. כשהוריי שאלו אם ארצה לנגן בכלי יותר 'רציני', למה הם יכלו כבר לצפות?"
כבר בילדותו התאהב רזאל בצלילי המיתר. "אני זוכר את הקונצ'רטו לכינור ארבע העונות של ויואלדי מתנגן בסלון ביתנו", הוא נזכר, "אני גם זוכר שאבא שלי לקח אותי לקונצרט של יצחק פרלמן. מהרגע שבחרתי בכינור קיבלתי הרבה עידוד מהוריי, מסבי שניגן בצ'לו, מסבתי וממורתי הראשונה, דבורה גרוסמן ז"ל. בסביבות גיל 20 התחלתי להבין שהכינור הזה מחבר אותי לעולם ולשפע המוזיקה שבו".
אבל נראה שזה לא מגיע אצלך רק ממקום טכני של נגינה, אלא מחיבור כמעט גופני ונפשי לכלי.
"המוזיקה נותנת משמעות מיוחדת לחיי. הרבה פעמים אני מרגיש שהיא בחרה בי לא פחות מאשר אני בחרתי בה. כדרך חיים אני מרגיש שהיא דרך של חיפוש ומציאה, חיפוש ומציאה, ושוב חיפוש. היום אני רוצה להתחזק בהקשבה וזה קיים באופן חזק במוזיקה. אני זוכר את ההופעה הראשונה שלי כמחליף של הכנר ההודי הוותיק סמסון קהמקר, עם שלמה בר והברירה הטבעית במועדון "חוות החיות" בטבעון. הרגשתי שכשאני מנגן לקהל אני בה בעת מנגן למישהו שם גבוה, למשהו שמעבר. המוזיקה שולחת אותי להתחבר לעצמי ולסובבים אותי, כמו גם לשורשים ולעבר היהודי על שלל עדותיו ותפוצותיו. היא מביאה אותי למפגש עם עולמות מגוונים ושונים. היא נתנה לי עוד ממד בחיים שמלווה כמעט כל חוויה שעברתי. אני מרגיש שהיא גם מחברת אותי לממד הקהילתי שהיה חדש לי, וגם אל המסורת והאמונה".
מתי מבינים שהנגינה היא מקצוע ולא תחביב? יש רגע כזה?
"היו כמה רגעים כאלו. הראשונים היו בשנות ה–90, כשהצטרפתי ללהקת 'יוסף ואחד' הירושלמית בהנהגתו של ניצן פרי, בדירה שחלק אז עם ג'קי לוי. היינו חבורה של נגנים יהודים וערבים וניגנו מוזיקת עולם עשירה. היה הווי מיוחד ואוכל משובח. אז גם התחלתי לשאוב מוזיקה מבית הכנסת הסמוך. שם כמובן העמקתי את ההיכרות עם אהוד בנאי, שאני מעריץ את המוזיקה שלו מגיל 12. הנגינה עם להקת "רבע לשבע" חשפה אותי לשיריו ולתורתו של ר' שלמה קרליבך. נקודה נוספת שהייתה מרכזית היא לימודי קומפוזיציה קלאסית עם פרופ' מרק קופיטמן, שיצרו אצלי תפנית לשני כיוונים: מצד אחד ההכרה שאני יכול ורוצה ליצור מוזיקה ולא רק לבצע אותה, ומצד שני רצון להיות חלק מעולם המוזיקה המיועד לאנשים שמסביב, לקהל הרחב ולא רק מי שבמגדל השן".
המעבר לקדמת הבמה מייצר שינויים?
"בוודאי. זה כמו המעבר בין להיות שכיר לעצמאי. מדובר באחריות אחרת לגמרי - בחירת החומרים, התוויית הכיוון, בניית המופע, יצירת האלבום, העיסוק בטקסטים ובשירה, קביעת ההופעות וגם השיווק. להוביל ולהנהיג, קודם את עצמי, ואחר כך גם את הלהקה ופרויקטים שונים".
לא במקרה הגענו לסוגיית המעבר לקדמת הבמה. אחרי אלבום משלו וסדרת הופעות עם חומריו האישיים, רזאל עושה הכנות אחרונות לקראת מופע ילדים בשם "האוצר" שיעלה במסגרת פסטיבל "זמן פיוט" שיתקיים בתל אביב בין 3 ל–12 במרץ. בפסטיבל עצמו צפויות לא מעט הופעות מעניינות כמו ה"ימן בלוז" שיארחו את אסתר רדא ושי צברי הנהדרים, ואביב גדג' ומארק אליהו במופע "ילדי קודש וחול" שכבר מעורר תקוות למשהו טוב שיקרה על הבמה. אבל דווקא הבחירה של רזאל להכניס את עולם הפיוט שמצטייר כ"כבד" כאלטרנטיבה ליובל המבולבל, מפתיעה ויכולה לעורר לא מעט סקרנות, בטח למי שמחפש תעסוקה הולמת יותר לילדיו.
"כאב לילדים אני יודע שהם קהל קשוב ואוהבי מוזיקה וסיפור", מסביר רזאל את הבחירה, "הרעיון של מופע האוצר התחיל דווקא כמופע כינור יחיד למבוגרים. הרגשתי שהסיפור האישי שלי כבן אדם וכמוזיקאי שהעז וחצה גבולות יכול לעניין. מדובר באוצר שנמסר לי כמזכרת מהצלתם של אבי, סבי וסבתי בהולנד בימי השואה. זה הוביל אחריו תהליך של גילוי עצמי - התחלתי לעמוד על "האוצר" הטמון בי. את הרעיון להתאים את המופע לילדים נתן לי היועץ האמנותי והמפיק אלי גרינפלד, שמלווה אותי בשנה האחרונה. הוא טוען שאמן אמיתי צריך להיות מסוגל לפנות לכל קהל".
אתה חושב שילדים יכולים להיות קשובים לסוג כזה של סיפורת מוזיקלית?
"אני לוקח את הילדים למעין מסע שורשים מוזיקלי על כנפי הכינור ופונה אליהם בשפתם, שהיא שפת הסיפור, הצליל והדמיון. הכינור עוזר לי להכיר להם את עולמי. הילדים מקבלים הזדמנות לראות ולשמוע את הכינור מקרוב, את המיתרים ואת הקשת. לחוש כיצד הכינור הוא כלי פלאי שכל מוזיקה וכל סגנון יכולים למצוא בו את מקומם, ועם זאת הוא מחובר לסיפור הייחודי שלנו כעם נודד. במרכז המופע אנחנו לומדים לשיר פיוט יחד. כך מקבלים טעימה מהעושר התרבותי של האוצרות שלנו שעברו מדור לדור וממשיכים להתקיים גם היום במדינת ישראל. בכל אחד ואחת מאיתנו טמון אוצר. ועם הקשבה והתבוננות אנחנו מסוגלים לגלות אותו".
אתה מהאבות האלה שרוצים שהילדים ימשיכו את דרכם?
הבנות שלי מוזיקליות מאוד, שרות ומנגנות. הן מצטרפות אליי מדי פעם במופע, בעיקר בשיר אל"ף–בי"ת ובשירת העשבים. אחרי כמה פעמים על הבמה הבת שלי אמרה לי "מה, נהיינו ילדות מופעים?" שאלתי אותה אם היא מעוניינת בזה והיא אמרה שכן. אני משתדל שילמדו נגינה אבל אין לי יומרות או תוכניות עבורן. בינתיים אני שמח לחלק להן סולואים בזמירות שבת סביב השולחן, וליהנות מהכיף שבלשיר ולנגן איתן במופע".
כדאי שתיזהר, הן עוד ירצו ללכת לדה וויס.
"בכיף, אין לי התנגדות".