מונולוגים מהרחם
גם עם שלושה ילדים, הפולנייה עדיין חווה את חודשי האכזבה, את הדמעות ואת הבדידות. אם גם את מתקשה להיכנס להריון, הטור הזה מיועד לך אישית
קשה לשכוח את ההריון הראשון, יותר נכון את השנים שחלפו עד שנכנסים אליו. אתם מתחילים לנסות, ועובר חודש ועוד חודש ועוד אחד ואין כלום. ואת מתחילה להיות במתח, והוא עוד חושב שיש זמן. ואחרי כמה זמן את קובעת תור לגניקולוג (ל–ש–ע–ב–ר), שנתן לי את נאום "מה את בלחץ? תני לטבע לעשות את שלו". לקח לי שנה, שנה ארוכה, לשכנע אותו לשלוח אותי כולה לבדיקות דם. אה, זו הבלוטה. ולוקח עוד זמן לאזן, ועוד זמן להבין שזה עדיין לא פותר את הבעיה.
ובינתיים בלב, הכול קורס. המוח אומר לך שיהיה בסדר, ושאת עוד ממש צעירה, אבל כל הריון של חברה מעמיק את התהום עוד קצת, וכל הזמנה לברית גורמת לקוצר נשימה. ואחרי שנתיים וחצי מהחתונה בלי הריון - את מתחילה לחשוב שזהו, כולם מדברים, ולך כבר לא יהיו ילדים. ואת מפחדת מה יהיה אם הוא ירצה לעזוב ומתי מתחילים לדבר על אימוץ.
ואם יש דבר הכי גרוע בעולם, ולצערי זה כמו צל שנדבק לרוב הדברים הרעים בעולמנו -
את לא מדברת על זה עם אף אחת. כמו שאמרתי לחברה שלי כשגיליתי שהיא סיננה אותי שבוע ברצף אחרי שאיבת ביציות: אלוהים גזר עלייך את המאבק הזה, אבל את הבדידות את גזרת על עצמך.
למזלי, בחרתי אחרת ממש בתחילת הדרך. התחלתי עם הכדורים, אחרי שחתמתי שאני יודעת שהם יגדילו את הסיכוי לסרטן ולהריון מרובה ילדים. הגעתי הלאה לשלב התורים המייבשים של בדיקות הזקיקים. אחרי עוד בוקר מדכא, כשאת מגיעה שעה וחצי לפני השומר רק כדי להיות בין הראשונות ולא להיות תקועה שעות ארוכות עם עוד נשים כשמעלינו כמו מרחף סטיקר שעליו כתוב "אני לא מאלו שהבעל שלהן רק מריח אותן והן נכנסות להריון".
ריחמתי על עצמי כל כך, ונסעתי עד שוהם לבכות לחברתי יעל משאלי, שהכילה אותי אבל אמרה בנחישות: רויטל, יש נשים שלעשות ילדים עבורן זו ממש עבודה, משימה. אם את רוצה את זה -תתאבדי על זה.
אז זה מה שעשיתי. התאבדתי על זה. ובסוף הצליח לנו. אבל ככה זה בכל פעם. בכל הריון. ומה שמדהים הוא שבכל פעם אני רוצה שזה יבוא טבעי, ובקלות. כמו לאחרות. כמו בסיפורים של "זה לא היה מתוכנן, כלומר רצינו, והפסקנו עם האמצעים, אבל לא האמנו שזה יקרה על הפעם הראשונה". ואני? בלי גלולות הנקה ובלי כלום, כל חודש מחדש - מחכה. כל חודש מחדש מספרת לעצמי בראש את הסיפור, את הפנטזיה, איזה מגניב יהיה אם פתאום אופתע.
אבל אני לא. ובכל פעם מחדש, אחרי שנה ויותר, אני מבינה שצריך לחזור על הכדורים ועל הבדיקות. ועל עוגמת הנפש והציפיות. ובכל פעם מחדש הכול פתאום מסתחרר. הזוגיות, והאמהות, והבית. והוא אומר לי: אפילו עכשיו, אחרי שלושה ילדים, את באמת מאמינה שזה לא יקרה לעולם. והראש מבין שכנראה זה יקרה. תסתכלי על שלושת הגורים -עובדה. אבל הלב, והגוף והרחם - כל חודש מחדש, עוצר נשימה ומחכה בציפייה - ומתאכזב כל כך.
לפעמים אני שואלת את עצמי מאיפה כוח הרצון הזה להביא עוד ילדים. אני רואה סביבי קשיים, הפלות ולידות שקטות. סכנות ממשיות בכניסה להריון. ועושים עוד אחד ועוד. גם אני. ואין סיכוי שזה רק הנורמה. זה העניין של הרצון. אישה לא יכולה לרצות משהו בכל הגוף שלה, ולהצליח לחיות בשלום עם זה שאין לה. והיא תעשה שוב ושוב. היא רוצה. היא לא פה בכלל. היא שם.
אז היי, את שם, הבחורה הצעירה והמתוקה שנמצאת עוד לפני הריון ראשון. את, שלא מצליח לך. אני מתחננת בפנייך - לא לבד. תספרי לחברה. אין כמו חברה. תספרי לה הכול. שהיום את במקווה ושנראה לך שכן, ותתקשרי אליה בוכה כשמתברר שלא. ותבחרי בחוכמה. תבחרי חברה טובה.
והכי חשוב - תאמיני. כי בסוף זה יקרה. זה פשוט חייב לקרות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
