לִבם במזרח: בני עדות המזרח חוזרים לשורשים
מניינים ספרדיים שצצים בלב ההגמוניה האשכנזית, בית מדרש למנהיגות חברתית־מזרחית, ערבי פייטנות וערק שמזוקק על פי מסורת בית סבא. הדור הצעיר של בני עדות המזרח מרגיש שהגיע הזמן לחזור אל השורשים. גאווה מזרחית, ישראל 2013
ואז קרה משהו. ברגע אחד של הארה או בסופו של תהליך — הם החליטו לחזור הביתה; לתפילה, למוזיקה ולמסורת ההלכתית שממנה הגיעו. לא, לא מדובר בתנועת מחאה זועמת בסגנון הפנתרים השחורים, ובשיחות איתם כמעט לא תשמעו מילים כמו קיפוח או אפליה. את התסכול והכעס, אם יש כאלה, הם מפנים לכיוונים של עשייה ויצירה. ובכל זאת, על אף שכל אחד מהצעירים שאיתם דיברנו עבר תהליך אישי מאוד, נראה שיש כאן תופעה של ממש. עוד ועוד צעירים בשנות ה־20 וה־30 לחייהם, דור שני ושלישי לעלייה מארצות המזרח, מגלים מחדש את התרבות שממנה הגיעו הוריהם וסביהם. הם כבר לא מתנצלים על מי שהם, לא מתביישים להשמיע בקול רם את מה שיש להם לומר. במוזיקה ובתפילה, באמנות ובכתיבה — הם מובילים מהפכה. מהפכה שקטה. לא ברור עדיין מה יהיו תוצאותיה, אבל הכיוון ברור: מזרח, קדימה.
"בישיבה התיכונית שמעתי לראשונה את המילה 'פרענק'. עד אז לא ידעתי שיש כינוי גנאי לספרדים, לא ידעתי שאני נתפס כפחוּת מאחרים", אומר ראובן כהן (30). כהן, במקור מאשקלון, נשלח בילדותו לישיבה התיכונית היוקרתית 'מקור חיים'. "לאט–לאט הבנתי שאני צריך להשלים פערים כדי להיות חלק מהחבר'ה", הוא אומר ומספר כיצד נרתם למשימה במלוא המרץ. "זו ישיבה ברוח חסידית מאוד, כך שמצאתי את עצמי מתעמק בספרות חסידית, לומד בעל־פה את החצרות. אפילו למדתי קצת יידיש". ההשפעה התרבותית לא פסחה גם על הצד הקולינרי — "מספיק אם אגלה שבישיבה הייתי אחראי מטבח והכנתי לשבתות קוגל וצ'ולנט", הוא מוסיף בחיוך. הרצון להשתלב אמנם גרם לראובן לזנוח לא מעט מרכיבים בזהות שלו, אבל אין לו טענות על קיפוח. "צריך להפריד בין החברים בישיבה לבין הממסד. 'מקור חיים' היא ישיבה פתוחה מאוד — היה להם חשוב שכל התלמידים ירגישו שיש להם מקום. בקשה שלנו לקיים סליחות ספרדיות, למשל, התקבלה בברכה". הקושי העיקרי, לדבריו, הגיע דווקא מבני השכבה שלו. "בין החבר'ה הייתה התעלמות מוחלטת מהתרבות שלנו. אם מישהו מהחברים סיפר שאצלו בבית שומעים אום כולת'ום — והיו
כאלה — הוא נתפס כאאוטסיידר. כדי להתקבל אתה צריך לגור בדולב, בעפרה או בשכונת בקעה. ואם אתה לא משם, אתה צריך להתנהג כאילו אתה כן".
השינוי התחולל אצלו אחרי התיכון, כשהחל ללמוד בישיבת ההסדר ברמת גן. "פתאום ראיתי שיש חבר'ה, גם אשכנזים, שנהנים לשיר פיוטים או את שירת הבקשות. רק אז הבנתי שיש לי במה להתגאות, שיש לי מסורת של מוזיקה ושל הלכה שיכולה להיות רלוונטית לחיים הפרטיים שלי וגם לאחרים. זה היה רגע של התפכחות".
בעקבות התובנה הזאת החליט ראובן לעשות מעשה, ולפני כשנה וחצי הקים יחד עם חבריו מניין ספרדי־אשכנזי בלב הביצה הירושלמית בקטמון, אחרי שהבחין שבכל האזור אין מניין צעירים שמאפשר תפילה בנוסח עדות המזרח. "למניין התקבצו הרבה חבר'ה ספרדים שהתפללו לאורך השנים בבתי הכנסת האשכנזים. אמרנו לעצמנו — למה בעצם? בואו נקים מניין שבו יהיה מקום לכולם". מבחינתו, הקמת המניין היא הזדמנות לתיקון כפול: של ההתכחשות הפרטית שלו למסורת, ושל ההתעלמות מצד הסביבה.
המניין של ראובן הוא רק דוגמה לתופעה הולכת ומתרחבת. בתקופה האחרונה נראים יותר ויותר מניינים המשלבים בין הנוסחים השונים, כשלא פעם עומדים מאחורי היוזמה בני זוג שמגיעים מעדות שונות, ומעוניינים לחשוף את ילדיהם לשני הנוסחים. ובכל זאת, גם היום הדבר לא תמיד מתקבל בהבנה. "באחד מיישובי יו"ש יש בית כנסת אשכנזי, וכשרצו להקים בית כנסת ספרדי, רב היישוב התעקש שיקראו לו 'מרכז רוחני'. שיהיה ברור שהמניין האשכנזי הוא המיינסטרים, והספרדי בשוליים", אומר רותם סואיה (26), בן לאם ממוצא תימני שגדל בגוש עציון ולמד בישיבת ההסדר בפתח תקווה. "במשך שנים, בכל מוסדות העילית של הציונות הדתית, כפו עליי לוותר על הנוסח שלי ולהתפלל כמו אשכנזי, לדבר כמו אשכנזי ולחשוב כמו אשכנזי".
דנה שמסיאן גדלה בראש העין כבת להורים שעלו מאיראן. "כשהיינו נוסעים במכונית, אבא שלי היה פותח את החלונות ומגביר את המוזיקה הפרסית ששמענו. הייתי מתביישת, בוכה מזה, מתחננת שיפסיק. בבית הספר, כשההורים היו מגיעים לקחת אותי, שמתי לב שכשאמהות רוסיות או אמריקאיות פונות לילדים שלהן ברוסית או באנגלית, הם עונים להן באותה שפה. רק אני, אם אמא שלי הייתה אומרת לי משהו בפרסית, הייתי ישר תוקעת לה מרפק. אחר כך, בבית, הייתי נוזפת בה ואומרת לה לא לעשות לי בושות כאלה יותר. התנגדתי למוזיקה הפרסית, לצורת הדיבור, לשפה".
"בגיל ההתבגרות מצאתי את עצמי יושבת ביום העצמאות בגן הלאומי ברמת גן, במקום שבו יושבים כל הפרסים, וחושבת לעצמי: 'איך אני קשורה לאנשים האלה? מה אני עושה
איתם?' למרות שבעצם נראיתי בדיוק כמותם. הפנמתי את הסטריאוטיפים הגזעניים שהחברה הדביקה לי".
לקושי התרבותי של דנה התלווה גם קושי לקבל את אורח החיים הדתי־מסורתי של הוריה. "מגיל צעיר היה לי קשה להבין את ההיגיון הדתי של המשפחה שלי; הרגשתי שזה מוזר שאנחנו נוסעים בשבת אבל לא מדליקים אש, למשל. התחלתי לזלזל במסורת, בחוסר ההיגיון שלה לכאורה", היא אומרת. "כל השנים חיפשתי גישה דתית רציונלית יותר, ברורה יותר, מערבית יותר. לא הצלחתי להבין את ה'בין לבין' שאפיין את המשפחה שלי — והחלטתי ללכת עם הדת עד הסוף". וכך, בגיל 15, חזרה דנה בתשובה. בסוף התיכון הלכה ללמוד במדרשה מוכרת בגוש עציון. "רציתי להוכיח את עצמי, להגיע לאליטה", היא אומרת. "אחרי כמעט שנה של לימוד תורה אינטנסיבי, פתאום נפל לי האסימון. הבנתי שאחרי כל הלימודים האלה, אני אפילו לא יודעת איך לעשות קידוש לפי הנוסח של הבית שלי. אין לי מושג איך להכשיר כלים לפסח לפי המנהג הספרדי. כל מה שאני לומדת לא מתאים לחיים הפרטיים שלי".
את התהיות שלה הפנתה דנה בת ה־18 לרב שלה. "אמרתי לו: 'תקשיב, אני לומדת כאן המון. כיף לי. אבל אם אפשר, אחרי שלומדים את כל הרצף של השתלשלות ההלכה, אשמח אם נוכל ללמוד גם את ההלכה המזרחית. ואם אפשר, אשמח גם ללמוד קצת הגות ומחשבה מזרחית'". תשובתו של הרב טלטלה אותה. "הוא שאל — 'מה למשל את רוצה שאני אלמֵד?' אמרתי: 'אני לא מכירה שמות של הוגים או פוסקים. בשביל זה באתי לכאן'. הרב ענה: 'אולי את לא מכירה הוגים מהמזרח כי אין כאלה? אני לא חושב שיש'". לתשובה הזו דנה לא ציפתה. "לא ידעתי מה לענות לו. האמירה הניעה אותי לחפש, לגלות מאיפה הגעתי. היה לי ברור שיש משהו, ואני צריכה רק לגלות אותו. לא יכול להיות שהגעתי משום מקום".
תשובתו של הרב היא תמציתו של הסיפור כולו: המדרשה קיבלה את דנה בזרועות פתוחות, כמו שהישיבה התיכונית קלטה את ראובן. עד גבול מסוים. החיכוך החל ברגע שבו ניסו להביא את העולם התרבותי וההלכתי שלהם אל תוך הממסד.
את אוצרות הפסיקה והידע התורני של התרבות המזרחית גילתה דנה בשנה שלאחר מכן, במהלך השירות הלאומי שלה בבת ים. "הגעתי בגישה של 'עכשיו אני, בוגרת המדרשה, אבוא ואלמֵד את בני הנוער האלה'. אבל גיליתי שהתכנים שמלמדים אותם בבית הספר או בתנועת הנוער מנותקים מהם. אין לתכנים הללו שום קשר למציאות החיים שלהם. רציתי ללמוד יחד עם החניכים שלי דברי תורה שקשורים לבתים שלנו. לא רציתי להרחיק אותם מהמסורת המשפחתית שלהם, כמו שעשו לי בעבר".
החיפוש הוביל את דנה ל'ממזרח שמש', בית מדרש למנהיגות חברתית בהשראת מורשת יהדות המזרח. "יש שם ספרייה מלאה בהגות ובתורה שמקורה בארצות המזרח. פתאום גיליתי את כל האוצרות האלה, שהיו שם כל הזמן בלי שידעתי על קיומם". היום היא עצמה עובדת ב'ממזרח שמש', כרכזת של שתי תוכניות לימוד שמטרתן לחשוף מחדש את המקורות האלו לכלל החברה הישראלית, במטרה להביא לתיקון שלה ולסולידריות חברתית.
את מרגישה אשמה על השנים שבהן התכחשת לזהות המזרחית שלך?
"יש הרבה תחושה של אשמה. רק כאדם בוגר יכולתי לומר לעצמי — מה בעצם לא בסדר באנשים האלה, שפעם כל כך לא רציתי להשתייך אליהם? אז מה אם יש להם נעליים עם שפיץ — אולי זה יפה? מי בכלל החליט שזה לא לגיטימי? למה מייחסים לאנשים תכונות שליליות בגלל המראה והלבוש שלהם?"
"פעם היינו יושבים, כל המשפחה במעגל עם תוף, ושרים בפרסית. היום זה כבר לא קורה, כי כשהייתי נערה אמרתי להם להפסיק. השתקתי אותם. היום אני מתגעגעת למקום הזה".
במסגרת העבודה שלך ב"ממזרח שמש" את מלמדת טקסטים ממסורת הפסיקה וההגות המזרחית. אלו תגובות את מקבלת?
"התגובות חזקות מאוד, כי אנשים שמגיעים ממשפחות ממוצא מזרחי מבינים פתאום את השורשים שלהם, לומדים להעריך את המקום שממנו הם מגיעים. למשל, תלמידים מגלים שלפתגמים שהסבתא המרוקאית שלהם נהגה לומר יש בסיס עמוק; אנשים יושבים לראשונה בחייהם מול דף מקורות שלא מורכב רק מטקסטים של הרב קוק או של ביאליק, כמו שהם רגילים, אלא גם של הרב משאש או הרב בקשי. זה חזק".
"באולפנה שלמדתי בה באשדוד 99% מהתלמידות היו ממוצא מזרחי, אבל בכל זאת התפללנו בנוסח קרליבך אשכנזי", אומרת לבנת בן־חמו (24). "באולפנה עשו לי את המוות על זה שאני שרה, למרות שבתרבות שלי, המרוקאית, יש פתיחות מאוד גדולה לשירת נשים. בית הספר לא נתן מקום לתפיסת העולם היהודית־המזרחית".
שמה של לבנת בוודאי מוכר לרבים — בשש השנים האחרונות היא משמשת כקריינית בגלגלצ, והיא למעשה הקריינית הדתייה הראשונה ששובצה לתפקיד בתחנה הצבאית.
תחילת הדרך בגלי צה"ל הייתה כרוכה בהלם תרבותי לא קטן. "זה התחיל כבר במיונים. פגשתי במסדרון חבר'ה שהיו מאוד שונים ממני. יצאתי משם בתחושה חסרת ביטחון. הייתי בטוחה שאין לי סיכוי להתקבל". כחלק מתהליך הקבלה, רואיינה לבנת על־ידי מנהלי גלגלצ כדי לבחון את התאמתה לתפקיד של עורכת מוזיקלית.
"גדלתי על מוזיקה מזרחית — זה מה ששמעו אצלנו בבית, במסיבות כיתה ובאירועים. אבל קראתי מספיק במהלך התיכון כדי להבין שזו לא מוזיקה שנחשבת איכותית". כששאלו אותה בריאיון איזו מוזיקה היא אוהבת, התשובה הייתה: "'אני אוהבת הכל חוץ ממזרחי'. זה פשוט נפלט לי. כנראה הבנתי, בחוש אינטואיטיבי, שזה לא מה שיקדם אותי". למרבה האירוניה, בהמשך הריאיון נשאלה לבנת אם היא יודעת להגדיר את ההבדל בין משה פרץ לקובי פרץ. "לא רק שידעתי מצוין, גם ידעתי לזרוק שמות של שירים של כל אחד מהם. המראיינים די הופתעו, הרי לפני רגע אמרתי שאני לא אוהבת את המוזיקה הזו ופתאום אני יודעת לרדת לכאלו דקויות".
הכתבה המלאה פורסמה במגזין מוצש מבית מקור ראשון