תחייתו של הצ'ולנט: האשכנזים חוזרים לשורשים
אם חשבתם שרק הספרדים מחזירים עטרה ליושנה, חכו שתשמעו מה קורה אצל האשכנזים. צעירי תל אביב מתכנסים אחת לשבוע לטיש משותף, יותר ויותר אנשים פונים ללימודי יידיש וסצנת הקיגל והצ'ולנט בשיאה. מסע בעקבות האשכנזים החדשים
"אש תל אביב היא עמותה א־מגזרית וא־פוליטית שהוקמה כדי ליצור אחדות בעם", אומר חן, "אנחנו מנסים להילחם בבריחה מהמסורת ובגישת האנטי שיש לכל כך הרבה אנשים מכל מה שמריח יהדות. המטרה שלנו היא לתווך בינה לבין הציבור בנגישות, בנועם ובפנים מסבירות. אחרי הכל, מדובר ביסודות התרבות של כולנו".
מה עומד מאחורי הרעיון של חזרה לשטייטל?
"מגיעים אלינו התל אביביים הכי בורגניים שיש. כבר ערכנו ערבי פרשת שבוע של 'חכמה, בינה ובירה', אירועי 'תורה וסושי' ואפילו הבאנו את השף שגב משה שערך סדנת בישול מזווית הכרת הטוב. אנחנו תמיד מנסים לחשוב על רעיונות חדשים למשוך לכאן אנשים".
למה אתם חושבים שערב "געגועיי לטיקוצ'ין" הוא הפתרון?
"זיהינו במהלך השנים שאנשים רבים מתחברים דווקא לחוויה האותנטית. החזרה הזו לשורשים נוגעת באנשים. אנחנו רואים גם את התגובות המתלהבות של כולם מהערב. סושי הם יכולים לאכול בכל מקום, צ'ולנט לא. זה קנה אותם. מעבר להנאות החיך חשוב לנו גם ליצור תוכן ייחודי, שירים, ניגונים וסיפורים על אדמו"רים. הכל ביחד פשוט משתלב בצורה מופלאה והתוצאה היא ערב סוחף של געגוע למקום שאפילו לא הכרנו".
הרעיון של צעירים המתחברים למורשת אבות חוצה יבשות ומתממש במלוא הדרו ב–"Yiddish Farm", חוות היידיש החקלאית שבמדינת ניו־יורק. החווה ממוקמת, כמה סימבולי, בכפר קטן בשם "גושן" שבאורנג' קאונטי וחברים בה חבר'ה יהודים מכל גווני הדת, שלכולם מכנה משותף — הרצון להחיות את השפה שבה דיברו סבא וסבתא. מלבד השמירה על לשון אשכנז, בחווה מקפידים על גידול וגינון אורגני ודאגה לאיכות הסביבה, זאת כמובן לצד שמירה על חוקי הכשרות והשבת. אחד ממנהיגי הקבוצה הוא ישראל באס, 25, יהודי קונסרבטיבי שבמשך השנים התקרב אל הדת וכיום מגדל זקן ופאות וחובש כיפה. המשיכה שלו לשפה הנעלמת החלה עוד בשנות התיכון, אז שכר בצעד יוצא דופן מורה שלימד אותו באופן פרטי איך לומר "ווס הרצעך" ו"גוט מורגן". תקנון המקום קובע כי ביידיש פארם מותר לדבר אך ורק ביידיש, אלא אם כן זהו דיבור לצורך למידה או הבנת השפה.
מי מגיע לחווה שלכם?
"צעירים שמחפשים ללמוד או לשפר את השליטה שלהם ביידיש. הם מגיעים אלינו לתקופות קצרות, לרוב לשבועות ספורים, ועובדים במקביל בשדות ובחווה. יש לנו תוכנית למתחילים, המיועדת לאנשים שיש להם רמה בסיסית מאוד או שבאים כמעט בלי שום ידע בשפה. מדהים לראות את התוצאות: בתוך חודש הם יכולים לדבר באופן שוטף".
אתם מזכירים במשהו את החלוצים הראשונים בארץ.
"יש הרבה דברים דומים ומקבילים. מלבד עבודת הקרקע, גם אנחנו מנסים להפיח חיים בשפה ישנה ולחבר אותה להווה, אך בניגוד לחלוצים שניסו להחיות שפה שכבר נעלמה מן העולם, לנו יש במה להיאחז. בארץ ישראל הייתה משטרת אכיפת העברית וגם אצלנו צועקים 'יידיש, יידיש' כשאנחנו שומעים שמישהו מדבר באנגלית".
אתה רואה אפשרות ליזמה דומה בארץ?
"זה יכול להיות אדיר אם מישהו יקים חוות יידיש בישראל, אבל אני לא האדם למשימה. אני לא מספיק מכיר את ישראל. צריך להבין שהזהות היהודית בישראל שונה מאוד מזו שבארצות הברית — כאן אנחנו מוקפים גויים, כך שהניתוק והקמת קהילה סגורה ומרוחקת עוזרים לנו לגבש את זהותנו".
אז בישראל עדיין לא קמה חווה דוברת יידיש אבל השפה בהחלט זוכה לסוג של רנסנס. מספר תלמידי התיכון שניגשים לבגרות חמש יחידות ביידיש, נמצא במגמת עלייה והכיתות בלימודי ספרות יידיש באוניברסיטה העברית ובבר־אילן מלאות בצעירים סקרנים. במכללת לוינסקי לחינוך הגדילו לעשות ופתחו השנה את "המרכז להנחלת היידיש ע"ש מקס וטובי פרידלנד". בראש המרכז יעמוד ד"ר מרדכי יושקובסקי, מפמ"ר יידיש במשרד החינוך ומרצה בפורומים שונים בארץ ובעולם בנושא תרבות היידיש.
ד"ר יושקובסקי, האם אכן מדובר בתחייה של שפת היהודים?
"אני שקוע בעולם היידיש כבר 24 שנים, מאז שעליתי לישראל מברית המועצות, ואני רואה תהליך ברור של חזרה אל השפה. גדל כאן דור שלם שנותק מהתרבות היהודית, דור שנגזל ממנו נדבך חשוב של עם ישראל, וכנגד כל הציפיות הוא חוזר אליה בהמוניו. כל פעם אומרים שהשפה הזו מתה, אבל מספר האנשים שבאים לקורסים ולפסטיבלים ומבקשים לשוב אל התרבות הזו רק הולך ועולה מדי שנה. היום הוא מגיע לממדים כאלו שאני כבר לא בטוח שכמות הסטודנטים לספרות עברית עולה על זו של ספרות יידיש. רק לקורסים שלי ברחבי הארץ מגיעים מדי שבוע כ־2,500 איש בממוצע שמבקשים ללמוד את הנושא לעומק".
למה זה קורה?
"קיים דור שלם שמרגיש חלל וחור עצום בנשמה ורוצה למלא אותו בנוסטלגיה לבית אבא ואמא, ולשם כך הוא רוצה לדעת עוד על ההיסטוריה והתרבות שלו. אין לי ספק שהתהליך הזה רק מתחזק. לפני עשר שנים אף אחד לא חלם שאנשים יגלו עניין בנושאים הללו".
זה כולל גם צעירים?
"כן, בוודאי, גם צעירים שותפים לכך. ההתעניינות הגדולה אמנם מגיעה מבני הדור השני לשואה, אך רבים מהם מגיעים ללמוד עם ילדיהם ומבקשים להעביר את המסר הלאה, לדורות הבאים".
מה צפוי לבאים אל המרכז החדש במכללת לוינסקי?
"פתיחת המוסד הייתה החלום שלי במשך שנים רבות. רציתי להקים מרכז פדגוגי שיחזק את התודעה של תרבות היידיש במערכת החינוך. הרעיון הוא לערוך ימי עיון והשתלמויות לא רק למורים ליידיש — זה מובן מאליו — אלא גם למחנכים, למורים לספרות, להיסטוריה ולדרמה, מתוך מחשבה שדרכם התרבות תחלחל גם אל התלמידים. כל כך חשוב להעביר הלאה את הידע העצום הזה. מטרה נוספת היא שיהיה מקום שירכז את מלאכת התרגום של כל אותם אוצרות בלומים שקיימים בשפת היידיש. בעתיד אנו מתכוונים לפתח פרויקטים בין־תחומיים שישלבו יידיש עם ספרות עברית, דרמה, אמנויות שונות, קולנוע ועם מקצועות אחרים".
למה המורשת הזו כל כך חשובה בעיניך?
"עד עתה ההיסטוריונים השאירו לנו חומר אינסופי, אדיר בהיקפו, בנושא חקר השואה. הגיע הזמן להרחיב את האופקים וללמוד לא רק איך ששת המיליונים הללו מתו, אלא כיצד הם חיו. זו המשמעות האמיתית של הנצחתם. ותרבות היידיש היא נדבך הכרחי בעניין — רק כאשר נלמד על העולם שהיה ואיננו, נוכל להבין באמת את גודל האובדן".
את הגושפנקה הסופית לכך שעטרת אשכנז חוזרת ליושנה ניתן למצוא בפסטיבל אוכל מיוחד מסוגו שנערך השבוע לראשונה בישראל, והוקדש כולו למלכה הבלתי מעורערת של יהדות מזרח אירופה — הלוא היא פולין. במסגרת הפסטיבל, שהתקיים ביוזמת המכון הפולני בישראל ובמקביל לביקור ממלכתי של נשיא פולין בארץ, נערכו למעלה מארבעים אירועי תרבות, ובהם סיורים קולינריים, טעימות וודקה פולנית, סדנאות בישול של אוכל פולני־יהודי ועוד. במסעדת "סנדר" התל אביבית למשל, חגגו ערב הוקרה ל"מסדר אבירי הקישקע" — אגודת סתרים של חובבי המטבח הפולני־יהודי שהקים איש ההיי־טק יוסי ורדי. במהלך הערב סעדו המשתתפים כטוב לבם בקישקע, מרק עוף, גפילטע־פיש וצ'ולנט, והשתתף בו גם שגריר פולין בישראל, יאצק חודורוביץ, שהיה בין מייסדי המסדר ומעריציו; בבית הקפה הספרותי תמול שלשום שבירושלים נערך ערב בהנחיית דן אלמגור ופרופסור דוד אסף שסבב סביב שירי משקה ויין, המהווים עדות למקום המרכזי והמיוחד שנטלו יין ויין שרף בתרבות יהודי מזרח אירופה. הנוכחים באירוע זכו לשמוע סיפורים על גלגוליהם המרתקים של שירי היין, לצד טעימה ממנות מזרח־אירופאיות, שתיית וודקה למכביר ושירה בציבור, כולל ביצוע בלתי נשכח של אוי דיוויז'ן לשיר "ניֶה זשוּריצי כלאָפּצי"; אפילו "ציפורי לילה", תוכנית הרדיו הלילית של גלי צה"ל, הקדישה תוכנית מיוחדת לנושא. מאחורי המיזם הייחודי עומדת רונית ורד, עיתונאית אוכל והמנהלת האמנותית של הפסטיבל.
למה בעצם צריך שבוע אוכל פולני?
"בשנה האחרונה ביקרתי כמה פעמים בפולין ונחשפתי להבדל התהומי בין הדימוי שיש לנו על אוכל פולני לבין מה שהוא באמת. החלטתי ביחד עם אריה רוזן, מנהל תכניות התרבות במכון הפולני, שחייבים לעשות עם זה משהו. מטרת הפסטיבל היא להראות את קפיצת הדרך הקולינרית שהמטבח הפולני עשה, לצד הרצון לחשוף את הקהל הרחב למטבח היהודי המסורתי כמו שהוא היה שם — עם הרבה פירות יער, שומן ועושר מסוג אחר, שלמהגרים שרק הגיעו לארץ לא היה כאן בשנות הצנע".
חלק מהמקומות שהשתתפו בפסטיבל נחשבים למעוזי חיי הלילה של תל אביב, כמו התדר, המנזר או רוטשילד 12. אפשר כבר להכריז שמגניב להיות פולני?
"אחד הדברים המדהימים שגיליתי במסגרת העבודה שלי הוא שבכל העולם יש כיום טרנד חזק של שיבה למסורת ולעבר, לבישול פשוט. כל השפים הבינלאומיים המוערכים ביותר התחילו להשתמש באלמנטים מהמטבח המזרח־אירופאי, טכניקות כמו כבישה או שימור הם הדבר הכי עדכני שקורה כרגע. בהחלט אפשר לומר שהאוכל היהודי חווה את תור הזהב שלו, עם שימוש במרכיבים כמו מלפפונים חמוצים והרינג במסעדות מהשורה הראשונה בעולם".
גם בישראל, לא מעט ברים גילו לאחרונה את נפלאות ההרינג כבן לוויה מושלם לאלכוהול והוסיפו את הדג המלוח לתפריט שלהם.
"נכון, ולא רק הרינג — את יכולה לראות גם מנות של כבד קצוץ עם טוויסט או מסעדות שמחליטות לרענן את התפריטים שלהן עם מנות בהשראה מזרח־אירופאית. זו בשורה נהדרת כי בניגוד למטבח האסייתי, הצרפתי או האיטלקי, שזכו להתמקצעות והתמחות במסעדות רבות בארץ, ממה שיש לקולינריה המזרח־אירופאית להציע התעלמו עד עתה, ובמידה רבה שלא בצדק".
לצד המקומות שלקחו את האוכל היהודי המסורתי ועשו לו אדפטציה מודרנית, יש גם כאלו שעדיין מחפשים את הקלאסיקה הטובה והישנה. בעמק רפאים שבירושלים פעל עד לא מזמן צ'ולנט בר שהיה פתוח מדי חמישי בלילה, והיווה גרסה דתית־לאומית לצ'ולנטיות המפורסמות של בני ברק ומאה שערים. ואם כבר צ'ולנט, קישקע וכל השמאלץ הזה — אי אפשר בלי תחרות החמין המפורסמת שמתקיימת באפרת כבר שלוש שנים, שאליה מצטרפים עוד ועוד בתי כנסת מרחבי הארץ, מפתח תקווה ועד לכפר שמריהו, וטומנים ידם בצלחת הרותחת. ליזמה המקורית אחראי יחיאל פישמן, מפיק אירועים מאפרת שביחד עם חברו אוריה שוחט החליט שהגיע הזמן לקבוע אחת ולתמיד מי יהיה מלך הצ'ולנט.
אז איך בכלל הגעתם לרעיון הזה?
"הכל התחיל מכך שרצינו לערוך בבית הכנסת שלנו פעילות גיבוש דווקא לגברי הקהילה. אין דבר שגברים אוהבים יותר מאשר להתחרות, ומה יותר פשוט מלהכין צ'ולנט? הרי כל מה שצריך זה לזרוק כמה רכיבים ביחד לסיר ולתת להם זמן".
ואיך היו התגובות?
"נדהמנו מכמה שאנשים התלהבו. עד מהרה פנו אלינו שכנים ומכרים מהיישוב בבקשה להשתתף בתחרות ואחר כך גם הגיעו אלינו מכל רחבי גוש עציון. פתחנו את התחרות בשמחה לקהל הרחב וכמובן גם לנשים, מה גם שבכל מקרה חשדנו שהן מסייעות ומשמשות 'עזר כנגדו' מאחורי הקלעים, אז למה לא לתת להן את הקרדיט?"
כיכבו אצלכם גם לא מעט שופטים ססגוניים.
"בהחלט, זה חלק ממה שתורם לאווירה הכיפית והמשוחררת. בשנה הראשונה עלו על כס השיפוט אורי אורבך, רב היישוב אפרת שלמה ריסקין ויהודה משי זהב — כי מי כמוהו מבין בעניינים האלו. בהמשך לקחו חלק גם חנוך דאום, חיותה דויטש, אורי מלמד, ישי לפידות, קובי אריאלי ואפילו עירית לינור, יקירת המגזר. לפעמים אנחנו מרגישים שהשופטים עורכים תחרות ביניהם מי מצחיק יותר את הקהל. זה הפך כבר לסוג של מופע סטנד–אפ".
אז אולי באמת תסביר לי אחת ולתמיד: מה כל כך אטרקטיבי בנזיד קטניות שהתבשל לילה שלם?
"אנשים נהנים להתרפק על אוכל יהודי, זה מזכיר להם אווירה של פעם, מעניק תחושת שייכות. כנראה שזה סוד הקסם".
הכתבה המלאה פורסמה במגזין מוצש מבית מקור ראשון