ראשי > קהילות > כתבה
בארכיון האתר
אנוס אותי, חברי
קובי צם חודר לנבכי נפשו הפרטית של קורט קובין על רקע צלילי האוסף המשולש עם גירסאות האולפן הנדירות שיצא זה עתה
לכתבה הקודמת דפדף בקהילות לכתבה הבאה
NRG מעריב
7/12/2004 12:51
מאת: קובי צם מנהל פורום אלקטרוני ואלטרנטיבי
 
"נירוונה - כשהאורות כבים"  - שלישיית הדיסקים וה-DVD שהושקה זה עתה מאפשרת הצצה קטנה ונדירה לתוך העולם המלא של קורט קובין, עם קטעים נדירים ותחושת אינטימיות שכמוה לא זכורה מאז צאת ספר היומנים של היוצר הרגיש. השאלה היא, האם מדובר בהצצה או מציצנות?
 
לאחרונה, סביב העשור להתאבדותו של של קורט קובין באפריל 94, יצא לאור השיר "You know youre right", ואחריו ספר היומנים של קורט קובין. אותו הספר הוא בעצם צילומים של יומנים אישים שכתב קובין לאורך השנים. כאשר קיבלתי לראשונה את הספר הדבר הראשון שישר קפץ לי מול העיניים הוא המשפט על הכריכה בכתב ידו של קוביין "אם תקרא תשפוט" וכאילו זה אינו מספיק בשביל לגרום לי לחשוב פעמים לפני שאני חודר לפרטיותו של קורט בעמוד הראשון עצמו מתנוסס לו הדגל השחור: "אל תקרא את היומן שלי כשאיני כאן!".

את הדילמה המוסרית החלטתי להשאיר לאנשים מוסריים יותר ובכל זאת החלטתי
לפתוח קודם כל בביוגרפיה של האיש שקיבלתי מחבר נתן שנה קודם לכן. ככול שהעמקתי יותר בביוגרפיה, ככה הרגשתי עד כמה לא הכרתי את האליל המלנכולי. כעת יכולתי לעמוד על ריבוי המשמעויות המדהים של שיריו ועל מידת האינטימיות המבהילה שלהם. ניתן האות לנשוף שוב אוויר ולומר בארשת של חשיבות עצמית – "גאון!". כמה כישרון היה לאדם הניירוטי נרקילפטי (סוג של הפרעת שינה) הזה, המכור, הביישן, מלא הניגודים העצמיים.

משסיימתי את הביוגרפיה שוב, חשבתי האם לקרוא את היומנים. ישבתי מולם וברצינות תהומית החלטתי שאני כבר מכיר את קורט  מספיק טוב בשביל לא לשפוט אותו אלא פשוט להכיר עוד רבדים. אחרי שנים של מאבקים משפטיים בין חברי הלהקה הנותרים דייב גרול וכריס נובוסליק לאלמנתו קורטני לאב,הם הגיעו להסדר. אם הם הגיעו להסדר והשירים והספר יצאו לאור גם אני יכול להסתדר עם זה, התנחמתי. מצוייד בתירוץ של גיטימיות משפטית יצאתי לדרך.
אם תקראו תשפטו - כריכת אסופת היומנים של קוביין
עוד פאנקיסט יפה נפש מאיזה חור נידח
וכאן בעצם נכנסת הקופסת דיסקים החדשה Nirvana - With The Lights Out . הדיסק הראשון - 87-89
מהתקופה שצמודה ללידתה של הלהקה נירוונה ועד לימים האחרונים של חייו. הדיסק הזה מדבר על השנים בהם נירוונה בעצם התחילה לקרום עור וגידים. בשנים ההם קורט הקליט בSUB-POP , חברת הפקה שהיתה בקשיים כלכלים ובמקום להוציא לנירוונה EP או LP לקחה את הזמן כי הם ידעו מה יש להם ביד. 
 
השירים בדיסק הראשון הם בעצם ההתחלה, מהקלטות המוקדמות ביותר ועד לאלבום הראשון BLEACH כולל הרבה חומרים שלא ראו בו אור. כמו כן הגיעו לכאן מעט חומרים שמצאו את עצמם בגילגול אחר באלבומים הבאים של נירוונה. בין הקלטות ביתיות מוקדמות של שירים מפורסמים כמו POLY בגירסה סולו-אקוסטית ובין הופעות רדיו ראשונות, הקלטות של הופעות חיות ודמואים אפשר לשמוע את ההתקדמות של נירוונה לאורך השנים המוקדמות ואת ראשיתו של הגראנג' פאנק מטאל שהפך את סיאטל לMEKA מוזיקלית בתחילת שנות ה 90.

כמו קורט עצמו כך היתה גם הלהקה בשנים המוקדמות , מחוספסת כועסת ומחפשת לומר את שלה. כמוה היה קורט מוכן לתת ראיון לכל כתב שרק יסכים ומעל הכל חיי לפי קוד הפאנק על הגבול האנרכיסטי. בציטוט מאוחר יותר בקרירה שלו הוא מספר על התקופה הזאת - "אהבתי כל דבר שהיה קצת מוזר, קצת שונה, תמיד הלכתי לכיוון המוזר-פסיכדאלי להקות בעלי צליל מלוכלך-מחוספס".
לא משנה, לא משנה, לא משנה
הדיסק השני - 89-92 - כאשר מגיעים לדיסק הזה נירוונה היא מטאור עולה. היא נקנתה ע"י חברת GEFFEN  ועוברת את כל הציפיות של קורט קובין שמספר על תקופה זאת. "חשבנו שנמכור כמה מאות אלפי דיסקים במקרה הכי טוב ,וזה יהיה בסדר. הדבר הבא שפתאום קורה אנחנו ב "Top-Ten. כולם יודעים - מהזמן שעבר מ BLEACH ל NEVERMIND נירוונה נעשתה לדבר החם בעולם. כאשר יצא smells like teen spirit  לא יכולה הייתה לעבור שעה שלמה מבלי שהשיר יושמע ב MTV או באיזו תחנת רדיו, וכאן גם הבעיות של קורט קיבלו מימדים מדאיגים יותר. בשנתיים שעברו מיציאת השיר קובין כבר לא יכול היה לשמוע או לנגן אותו וכינה את הלהיט האומלל Sell-Out . השיר עצמו מופיע ב"נירוונה - שהאורות כבים" (השם והמליצה) בשתי גירסאות, גירסת חזרה באולפן וגירסת מיקס של האולפנים.

עוד בדיסק זה מספר שירים מוכרים שעברו מטאמורפוזיות לפני שהם הגיעו לאלבומים: כמו PAY TO PLAY שלעתיד ימצא את עצמו ב NEVERMIND תחת השם Stay Away  וגם where did you sleep last night שיגיע לדיסק רק אחרי מותו באלבום ה UNPLUGGED המשובח. כאן כבר שומעים את ההתנגשות הפנימית בין שני העולמות שנוצרו לקובין וקרעו אותו - הפירסום והכסף מול האתיות המוזיקלית הבלתי מתפשרת של הנפש הפאנקיסטית.

כבר כאשר NEVERMIND  יצא, אמרו עליו שהוא נשמע מיושן כאילו היה שם מאז ומתמיד - ניצחי וחסר זמן. ההתנגשות עם הדיסק שיצא אחריו - INCESTICIDE , שכלל לא הגיע לרמת הפירסום של קודמו, היתה כמעט חזיתית, וכנראה בכוונה. הוא היה הרבה יותר מחובר למקורות הפאנקיים רועשים של BLEACH ואפילו כלל את השיר Molly's Lips שלא מצא את מקומו בשני הדיסקים שקדמו לו, למרות שהוא יצא כסינגל שלישי לפני ש BLEACH שוחרר, גם בסט המשולש הזה, הדיסק אינו נמצא.
נחיתת אונס
הדיסק האחרון - 92-94 מתחיל מהשיר השנוי במחלוקת צדקנית RAPE ME . ועובר דרך מספר שירים שכלל לא נשמעו לפני באלבום כלשהו - שירים אשר השם שלהם מעיד על המצב בו קורט קובין היה נמצא: "I hate myself and I want to die" ככה בפשטות גולמית. כאן קורט כבר רצה לעשות שינוי במוזיקה שלו ומצא עצמו מתוסכל מהציפיות. במקרה הטוב הוא לא ראה את עצמו ממשיך באותו סיגנון, במקרה הרע חשב שלא נותר בו עוד כישרון אם בכלל היה לו. בציטוט נדיר הוא נוגע בדיוק בנקודה הזאת: "פאנק רוק ,בשבילי , מת וקבור". הדיסק גם מכיל את השיר You know youre right בגירסה סולו אקוסטית ומסיים באופן אירוני, שהיה שזור לאורך כל הקרירה של קורט קובין, בשיר all apologies בגירסה סולו-אקוסטית ביתית.

פאנק היה ההתחלה המוזיקלית של קורט קובין והבסיס לאתיות המוזיקלית ולאמונה שלו - ובלי אמונה אין תקוה לעתיד של רוקנ'רול סטאר בדת הגראנג'. תחילת סופו של קורט קובין לא נמצאת כאן, היא נמצאת ב 20/2/67 היום בו נולד. כבר מילדות הוא היה בעייתי מהגירושים של הוריו בגיל 9 דרך מספר הבתים שעבר מאימו לאביו לסבתו לחברי משפחה וקרובים אחרים. וכאילו כל זה אינו מספיק גם ההתמכרות שלו התחילה לפני הסמים. מאז ילדותו היו לו כאבי בטן חזקים שנשארו לאורך כל חייו עד מותו המוקדם בגיל 27. קורט חי, איפה, על  כדורים שהיו אמורים לטפל בכאבים , הדבר הגרוע ביותר שהכדורים האלו עשו היו ללמד את אליל המלנכוליה שלכל בעיה יש כדור, או משהו אחר שאפשר לקחת, שמעלים את הכאב, וכך היה. הכדור האחרון שקורט קובין לקח, לקח היה האולטימטיבי. לנו נותרה רק הרטרוספקטיבה לנחם.
במה מוגבהת
רוצים גם אתם לכתוב מאמר מובלט לקהילות. לחצו כאן