ראשי > קהילות > כתבה
בארכיון האתר
על אימהות וגור
אסיה לדיג'ינסקי, אימו של גור, מספרת על המצב הקיומי של האימהות ועל בנה
לכתבה הקודמת דפדף בקהילות לכתבה הבאה
NRG מעריב
2/12/2004 13:38
גורי, בנה של אסיה, הוא גם התינוק שזכה בתחרות צילומי התינוקות שנערכה בפורום הורים חדשים ביוזמת ליאת מנהלת הפורום.

מאת: אסיה לדיג'ינסקי 
 
לפני כמה שבועות שוב מיררתי בבכי מול מסך הסינמטק. זה קרה מיד אחרי הסצנה הגורלית בחלק השני של "קסם הנעורים", והמשיך בהפסקות עוד שעה בערך, עד הופעת הכתוביות. התאבלתי על הסתלקותו של הכוכב הראשי: בחור מתוסבך, אלים, שקרן פתולוגי, מתחמק מאחריות ופוגע בכל אוהביו. אבל דבר אחד, עצום, נזקף לזכותו – הוא לא נשאר אדיש כשאי-צדק נשב בפניו: הוא קם ופעל.

הבכי הזה הזכיר לי בכי קודם, מתפתל, מייבב, שנשפך באותו האולם - אז ריצדה בפני "רוקדת בחשיכה". גם היום אני לא מסוגלת לצפות בסרט מעבר לקטע המוזיקלי בו בנה המתעוור של ביורק, שקיבל מאימו תורשה ידועה מראש – עיוורון גנטי - רוכב על אופניו במעגלים, ושר: "את עשית את שהיית חייבת לעשות" – תמצית הפרדוקס האימהי.
 
בקולנוע אי אפשר ללכת הצידה, לנשום כמה נשימות עמוקות – ולחזור. שם נאלצתי להמשיך ולשבת, מול העוול הנוראי: במהלך שלוש
שעות, הגיבורה, קטנטנה, מתעוורת והולכת בעצמה, נאבקת על קיום מינימאלי לצד בנה. היא נאלצת לעבוד במפעל משמרות ארוכות, להשלים הכנסה באמצעות נעיצת סיכות ראש באריזות קרטון, לחסוך פרוטה לפרוטה תוך הימנעות מחברה, ממנוחה ומהכרה בנכותה ההולכת ומתעצמת. כל זאת על מנת לממן ניתוח עתידי להצלת מאור עיני הילד שהגנים שלה גזרו עליו להתעוור (כי היא "רצתה להחזיק תינוק קטן בידיים"). בסוף היא מקנחת בהקרבת חייה ללא שום היסוס או ניסיון אנושי להיאחז בהם. היא עשתה את שהייתה חייבת לעשות.

הייתי אז בחודש התשיעי להריוני וביכיתי מרה את המשמעות החדשה שנגלתה לפניי למושג "הורות". 
גורי הגיע לפתע, ללא תכנון או הזמנה מיוחדת. פשוט הכניס את ראשו הקטן בדלת, חייך בשביעות רצון כשראה שיש אנשים בחדר – ונכנס. המומה הבטתי בגוף הקטן והלח אשר הניחו על בטני בתום 6 שעות ייסורים: 'אני תיכף מתפנה אלייך', מלמלתי. ומאז הוא כאן.
היי, הנה החיים
הלילה הראשון אותו העברנו בדירה המצחיקה בגבעתיים היה ליל ביעותים. אמנם הוא ישן פה ושם, אבל אני לא הצלחתי להתרכז בפעולה הזו. היה זה ליל הגשם העצבני הראשון בחורף של 2002. לילה מעולה לגלות שהתקרה בדירה ששכרתי לכבודו איננה בנויה לספוג גשמים עזים – אלא מעבירה אותם הלאה. אני זוכרת איך שכבתי בעיניים פקוחות, מאזינה לסופה שבחוץ, לצידי פקעת חמה ונושמת – ומעליי הולכות ונקוות טיפות גדולות, מנצנצות.
 
החודשים הבאים עברו עלינו יחסית בניחותא. בודדים ומחוברים זה לזו, טיילנו ימים שלמים ברחבי הדירה, מחכים להנקת הבוקר המשמעותית, אשר בעקבותיה אפשר להרהיב עוז ולצאת החוצה. בחוץ היינו חיילים טובים ועשינו את המסלול קבוע, אשר סופו אצל הירקן בוייצמן. הייתי מחנה אותו ליד הפטרוזיליה והשמיר, ומלכסנת אליו מבטים מאצל תפוחי האדמה. וכן, כבר אז, למרות שנראה כמו ערימת שמיכות שבראשה מונח כובע, זכה לגילויי חיבה מצד קשישי עירנו.

הרזומה שלו כלל גם שהייה בת חודש ימים בתחנת טלוויזיה (לא הייתה זו תחילתם של חיי זוהר, כי אם אילוץ זמני שנכפה עליו בידי כוח עליון), הליכה יומיומית למעון של נעמ"ת, התאהבות נואשת בעדי והתאהבות זוטא בנועה. כשהיה בן שנתיים כמעט, הצלחתי לשים את האצבע על הדבר שהטריד אותי במיוחד במעון שלו: רק שני ילדים שם היו בני גילו. אחד מהם היה בהיי תמידי, אשר הופרע רק בגיחות קצרות למשיכה בשערותיהם של ילדים אחרים. השני היה עצום ממדים, מוצץ אימתני תקוע בפיו, חיתול בד מטונף נשרך אחריו והתקשורת ממנו והלאה. שאר הילדים, כעשרים במספר, נעו על הסולם האבולוציוני בין ינקות מוקדמת לשלבי זחילה ראשוניים. גם נועה הייתה שמה. רכה בשנים אך פעלתנית ועליזה. לצידה העביר הגור את ימיו, משחיז את כישורי החיזור שלו ומתעצב כילד-שאוהב-בנות-אך-חבריו-הם-בנים.
 
גור בפרצוף אופייני
לידתה של דמות קטנה
כאשר הצבעתי על בעייתיות הקבוצה שלו בפני הממונים, הם לא הבינו על מה אני מדברת. "עוד אין לו יד דומיננטית!", הסבירו. בלית ברירה טלטלתי אותו למעון אחר, מתוך תקווה שלמרות הנכות הקשה בתחום הנזכר ימקמו אותו בקבוצת הבוגרים. משאלתנו התגשמה: תוך יומיים התייצבנו בקבוצת "נורית" ולטשנו מבט לעבר קבוצת ילדים – הולכים ומדברים! – אשר מנתה 38 פרטים. הם אכלו בתורות כי לא היו מספיק כסאות, אבל הם דיברו ושיחקו והציגו לראווה מגוון של נטיות והעדפות. היינו מבסוטים מאד. זאת אומרת אני הייתי מבסוטית, וגם הגור, כל עוד הוא היה מחובר לרגל שלי. במהלך השבוע הזה כמעט ולא זזתי ממנו. לא יכולתי לעשות את זה פיזית. לקראת סוף השבוע עזבתי אותו לשעתיים וחזרתי אל ילד שהיה לבוש בבגדים של הגור, אך פניו היו אחרות: יתמות, סבל וצלקות נטישה עמוקות נחרטו על פניו הרכים. למחרת שבר את רגלו השמאלית.

מאז עברו תשעה חודשים. במהלכם למד ללכת שוב ושבר את רגלו פעם נוספת בעטייה של שבירות עצמות פתולוגית. ושוב למד ללכת. ולשחות קצת. והתחיל לקבל טיפול מונע באיכילוב. חייו לצד מבוגרים בחודשים האלה הפכו אותו למי שהוא היום. הוא קצת סטריאוטיפי ("בנים לא צריכים שמיכות. רק בנות"), וציניקן ("סבתא, אל תהיי כ ז א ת משוגעת, טוב?), ודון-ז'ואן ("אני רוצה לשחק ר ק עם הילדה שלובשת קצת אדום וקצת לבן"), ושקרן ("כשנורי יבוא לבקר אני אתן לו לשחק ב כ ל המכוניות שלי"), וחנפן ("איזו חולצה יפה וחדשה יש לך!!"). אין לי מושג איך כל הדברים האלה ישרתו אותו כששוב יצא לחברת ילדים. אני מניחה שגם הם, בשעות הצהרים, הפכו לבחורים ובחורות אשר עוד לא מגיעים לידיות של דלתות.

בינתיים הוא פה לידי, מפריע בהשחלת חרוזים וממתין שהבוילר יתחמם. ואני לא עובדת במפעל שעות ארוכות, ולא נועצת סיכות באריזות קרטון, ואת טיפוליו הרפואיים מממנת קופת החולים. תראו אותי: יושבת מול מסך מחשב ובוחנת לי את מושג ההורות.
 
פורום הורים חדשים