ראשי > קהילות > כתבה
בארכיון האתר
מלחמת יום כיפור שלי
פרויקט מיוחד של פורום פרצופה של המדינה לכבוד ספרה של תיקי וידאס, "הקולות שאיתי"
לכתבה הקודמת דפדף בקהילות לכתבה הבאה
NRG מעריב
23/9/2004 16:02
שני סיפורים נבחרים,
כפי שפורסמו בפורום פרצופה של המדינה
סיפורו של אריה הלחמי, חובש בתאג"ד (תחנת איסוף גדודית)
אנחנו מקבלים את הפצועים... ההרוגים נשארים בשטח. אין זמן ואין מקום לקחת את כולם... השמועות, זה הגרוע מכלז.. זה מתחיל בשמועה שגורודיש הועף מפיקוד דרום בגלל שהוא היה בבית זונות בזמן שהמצרים חצו את התעלה... זה נמשך בשמועה שהסורים כבשו את טבריה... והאמת? הם לא היו רחוקים משם..

פצועים בלי עיניים מגיעים אלינו... לוחמים בהלם... הכל אינטנסיבי מידי עבורי... יושבים בלילה ומשחקים פוקר על אלפי דולרים... משה דיין מופיע בטלוויזיה עם חיוך עקום ועין אחת כבויה כמו מנורה עייפה... דדו אומר שאנחנו נשבור להם את העצמות... שמועות שהמצרים כבשו את קו בר-לב והם מוציאים להורג את החיילים שלנו שנופלים בשבי...

זו מלחמה של שמועות... ככה המלחמה הזו נראית לי במרחק השנים... הכל שמועות... אפילו שרוב השמועות הוכחו כנכונות, הרושם הראשון שלי נשאר עם השמועות...
מלחמה קשה הייתה. 
 
האלוף אהרון יריב וגנרל-מייג'ור ג'מאסי בקילומטר ה-101. צילום ארכיון
המלחמה בעיני ילד יהודי בסוריה; אלברט שבות נזכר
בן  12 הייתי כאשר פרצה מלחמת יום הכיפור, בביתי בשכונת ג'אמילייה, חלב - סוריה. לא זכור לי אם בית הספר שלי היהודי נפתח בזמן המלחמה, אבל אני מעריך שלא. זאת כי אני זוכר טוב טוב את השעות הארוכות שעשיתי עם כל משפחתי סביב מקלט הרדיו. זכור לי הריח שלנו של אחיי של אבי של כולנו, איך כולנו הסתודדנו סביב הרדיו הגדול הענק והחום.   
 
אבי, כמו כל העולם, הקפיד להשמע להוראת השלטונות, שהבטיחו קנס או כלא למי שיפר את הוראת השעה: לצבוע את כל המנורות שבבית בכחול. אהבתי את ההוראה הזאת, מה עוד והשתתפתי באופן פעיל בביצוע! מנורה אחרה מנורה וכל הבית הפך לכחול, יפה, כל השכונה הפכה לכחולה, הייתם צריכים לראות את שכונת ג'מילייה מהבלקון שלנו, איזה יופי של כחול, מספר פעמים יצאתי לבלקון ועיני לא מאמינות למראה היפה שנגלה להן: הג'מילייה לבשה חג! כל הג'מילייה הזדהתה עם הכחול- למעט כמה שכנים פושעים. חשבתי: "הכחול של דגל ישראל, ממי יש לי לפחד עכשיו? הכל על השולחן"
לא זכורה לי הרגשת סכנה או פחד
היה משעשע למען האמת. אני לא אומר שלא היתה הרגשת כאב הבטן ההיא שמופיעה בד"כ דקות לפני הבאות הרעות ולמעשה, היא מזהירה מפניהם... בטח שקיבלתי מסביבתי הקרובה את שדר הפחד ואף חוסר האונים... אולם השדר הזה לא מתקבל במלוא עוצמתו אצל ילד. אתה צריך להראות לילד פיזית את הדבר המפחיד על מנת שיכנס הפחד אל ליבו... על מנת שישתכנע בסכנה ובחוסר האונים... ולהגיד את האמת - לא זכורה לי הרגשת סכנה או פחד, לא מצאתי להן סיבה ממשית! נהפוך הוא: היתה לפעמים אווירה של שמחה! כן ממש! אני מדבר על שמחה ואף על סתלבט' 
 
שמחנו, כל הבית שמח וחיוך רחב עלה על פיו כאשר אבא חייך ונתן בזאת את האות הרשמית לשאר חברי המשפחה לחייך; את הרגעים היפים הללו עברנו תכופות: כל פעם שאבא זיהה "מסאוט אישראיל מאורשלים אלקודס". קול ישראל שידרה בערבית מירושלים  נקלטה בחלב ובכל רחבי העולם הערבי למרות המאמצים האדירים של השלטונות להעיב על השידור. כל פעם שאבא שמע "חבר" (הודעה) משמחת מהרדיו , הפתוח בלי הפסקה , חיוך חלף על פניו. כולנו חייכנו איתו: "הם" (אנחנו) דפקנו אותם! האחים שלי ואמא עוד התעניינו וירדו לפעמים לניתוח מעמיק של "החבר" עם אבא הפוסק, אך אני כאמור הסתפקתי בשורה האחרונה: נדפקו עד העצם - וזה אות לשמחה; לא פעם קיבלתי זפטה שלא ארים את קולי (שאגת השמחה הילדותית שלי) "שלא ישמעו בחוץ".
מוטי אשכנזי במלחמת יום כיפור. צילום: אבי שמחוני
המוחאבראת בפתח הבניין ואנו בהיכון
בירור חפוז דרך שפת הסימנים עם השכנים היהודיים מהבלקון שממול, העלה את הממצא הבא: אנשי המודיעין עורכים חיפוש בכל בתי היהודים בשכונה - וכנראה בכל סוריה, מהוראה מלמעלה.חיפוש? וכי מה יכולים לחפש? מה יכולים למצוא? תגובה אנושית לתבוסה. עכשיו תורינו הגיע. 
  
המוחאבראת בפתח הבניין ואנו בהיכון. אך לפני כן היה לנו פרק זמן להתארגן ולטשטש כל עכבה מודיעינית שיכולה לקשור אותנו עם הציוניים הישראלים היושבים בציון - והאמינו או לא: היה ברשותנו דבר כזה; ליתר דיוק לאבא היה עבר לא נקי... הוא ביקר כשהיה צעיר בארץ ישראל (כן כן מה שאתם שומעים), הוא נסע לבדוק את אפשרות ההעפלה לארץ, ונשאר שמה מספר חודשים. אין לי ולצערי שום רישום או פרטים על התקופה הזאת של אבא, לדאבוני ולצערי הרב, הוא נפטר לפני שהשכלתי לברר איתו על זה... כל מה שידוע לי, מסתכם ברישומים כלליים ביותר: הוא נסע לארץ (לא יודע לאיזה מקום בדיוק), עשה מה שעשה ובנה מה שבנה והכין את הפלטפורמה לעליית כל משפחתו - ואני מדבר על תקופת טרום נישואיו. כאשר חזר לחלב לבצע את העליה על כל מה שמשתמע מזאת (למכור חפצים ורכוש - בתקופתו היה מותר, בתקופתי אסור) רצה הגורל והכיר והתחתן עם אימי, ואתו גורל סגר, בדיוק באותו פרק זמן, את שערי היציאה מסוריה, הרשמיים. אמור מעתה: מאותו רגע, יש לברוח מסוריה, לא לצאת.
שקט בסלון, מבינים את גודל האסון
אבי אהב צילום. אהב לצלם ולתעד כל רגע כל מאורע כל דבר זז או דומם. זאת בתקופה שמצלמה עלתה כסף, בתקופה שפיתוח סרט עלה כפיתוח אתר אינטרנט היום... ולאבא היתה המצלמה הכי משוכללת, ולא רק אחת! אני זוכר אחת מהן שכיוונה אלינו שם סטופר וברח אלינו להכלל בתמונה. אם הייתי ממשיך את חיי על אותה האדמה שנולדתי בה - כמנהג כל אדם מלבד יהודי (יהודי כידוע אוהב להגר מטבעו במיוחד מארץ ערבית), הייתי היום האיש הכי מתועד באדם. הוא צילם אותנו ובמיוחד אותי (אני ילד זקוניו...) רבות ... הוא תיעד אותי - נכון להגיד. שחור על גבי לבן (לא היו בזמנו תמונות צבעוניות).  

והוא תיעד גם את ביקורו החטוף בן מספר החודשים בארץ. בעשרות אולי מאות תמונות... והיתה בעיה נוספת: לא גילו בזמנו את פטנט האלבומים, או אולי אבא לא גילה בהם עניין, ולרוע המזל כל התמונות היו ביחד, במין קופסה אדירה אחת, כולל התמונות של המשפחה כולל התמונות של הנוף שכל כך אהב כולל תמונותי המשגעות (מחמאה עצמית אחת תעלה לי את המורל...) וכולל התמונות מארץ הקודש! מארץ היהודים הציוניים, אלה שדפקים ברגעים אלה את הערבים המובסים... אומנם הייתה התראה אסטרטגית מוקדמת על ביקור המוחבראת והחיפוש שאמורים לערוך בבתים, אולם ההתראה הזו היתה מאוד קצרה... ולא מספיקה עד כדי למיין את התמונות המזהות של הארץ להפריד אותם משאר התמונות (שמתעדים משפחה שלמה, חיים שלמים, אותנו את סיפורינו) ולהתפטר מהן.
  
אבא קיבל החלטה - ובדיעבד הסתבר נכונה ואף גורלית: להתפטר מכל התמונות כאחד כולל הכול! אין זמן למיון... וכך הוא השמיד אותם בתוך התנור של המקלחת (במקלחת היה תנור שריפה שמופעל על-ידי בנזין, מעליו דוד מים גבוה, שמתחממים ומשמשים להתקלח במים רותחים ואיומים לפעמים...), מנה אחרי מנה בתוך שעה ומשהו, השמיד תיעוד שלם של משפחה. הלך לו סיפור יפה כאיננו... והוא עשה את הדבר הנכון: כאשר פתחנו את הדלת, הדבר הראשון שביקשו לראות הם תמונות. תמונות אמר להם? לנו? מאיפה לנו כסף להצטלם?
  
הם הפכו את הדירה באופן גס ולא על מנת למצוא משהו, אלא בשביל הנקמה! הם ביקשו שאני אספר את סיפור מלחמת יום הכיפור האמיתי היום, דרכם. למרבה האירוניה - אולי ואני חב להם תודה; אמינות הסטורית שכזאת איפה נמצא...? תיאור תמונה אמינה שכזו איפה תמצא? היא טובה ממליון תמונות ודוחות וברגמנים... הפחד היה בעינם. התבוסה הזדחלה על פיהם, ואני קלטתי את התמונה הזאת.  
 
הרבה מאוד תחנות הקופסה שלנו כבדת המדים יכלה לקלוט, אולם ובאותה תקופה היא היתה נעולה על תחנה אחת ויחידה וכן, ניחשתם של מי. פתאום אחד ה"אורחים" מכריז בקול רם ופונה באופן דרמטי ישירות אל מכובד האורחים: סיידי סיידי! (אדוני המפקד!): תפסנו אותם סיידי! אלייהוד האלה שומעים את תחנת האויב! את אישראיל! / היש בגידה מזאת? 
 
שקט שרר פתאום בסלון. אבי הפך לחיוור ושאר אחיי גם. הם הבינו את גודל "האסון" ויותר מזה: הם הבינו את משמעות האסון. רק אח אחד מאחי היה רגוע וכמעט מבסוט! פשוט הביע הבעה בלתי מובנת... שקטה! כמעט וביקש לחייך! השתגע? אין לי ספק שבכל מעמד אחר דומה היה זוכה, על ההבעה הזאת, החצופה הזאת, הבלתי מתחשבת הזאת, היה זוכה לסתירה מאבא, ובעיטה אכזרית בתחת מהשאר. אבל הוא בשלו. כולנו חיוורים והוא עם פרצוף שקט ו... כמעט מחייך!
אלהו-אקבר! אלהו-אקבר!
סיידי וכל העוסקים במלכת החיפוש עזבו את הכל והתקרבו לזירת הפשע, לזירת המוסד. סיידי - מפקד הכוח ביקש לראות את ההוכחה במו עניו, התקרב ומאחוריו כל שורת העוזרים ובראשם הפקיד החרוץ שגילה את ההוכחה! תראה סיידי על איזו תחנה עומד המחוג של הרדיו של היהוד!
סיידי, אחרי שמעיף מבט חטוף בצג שעומד עליו המחוג ברדיו, עונה לו: תדליק יא אהבל את הרדיו.
הוא מדליק! והמתח בעיצומו! ומהרדיו פוקע קול של מואזין ובקולו הנעים: אלהו-אקבר! אלהו-אקבר! סיידי ממשיך את נזיפתו באהבל: "איפה סואת אישראיל יא ג'חש? מישהו שומע קול כזה?" הגיבור שבין רגע הפך לג'חש מנסה להצטדק וכמעט בוכה: "אבל סיידי נשבע לך שהמחוג היה על קול אישראיל! נשבע לך סיידי!" אך סיידי משתיק אותו בתנועת יד שתזכיר לי שנים לאחר מכך את תנועת היד המבטלת של רבין שלנו: בבל"ת! אתה מדבר בבל"ת ועוד בבל"ת!!
 
הפקיד בבושת פנים נכנע סותם ורועד, וסיידי מתעצבן על הבושה שנעשתה לו לעיני אל-יהוד ופוקד על כל מלוויו לעזוב מיד את החיפוש ואת הבית המנחוס הזה.

וכולנו מבסוטים ובכיף אימא ואבא מלווים אותם לדלת... אך השמחה לא מפריעה לפרוע ומיד את החשבון מהאח הסורר ההוא שעמד מבסוט ושקט ונתנו לאבא את הכבוד לפרוע ראשון את החוב: תגיד אתה משוגע - פנה אליו אבא, עכשיו מצאת את הזמן להתאהבל (זה פועל חשוב בערבית)?

אחי: אני זה שהזזתי בכתף את המחוג, כאשר ההוא הפנה את גבו לקרוא למפקדו - לסיידי; הבעיה היחידה שלי היתה לתפוס בכוח את הצחוק שלי, למראה פרצופו של האהבל ההוא כששמע את המואזין.
יש לכם עוד סיפורים
אתם מוזמנים לפרסם אותם בפורום פרצופה של המדינה