ראשי > קהילות > כתבה
בארכיון האתר
העצירה המוחלטת של הזמן
אריה הלחמי עם מחשבות בעד ונגד התרפקות על העבר
לכתבה הקודמת דפדף בקהילות לכתבה הבאה
NRG מעריב
23/9/2004 12:20
באדיבות
פורום רטרו
 
אני יושב מול המסך וכותב על העבר. האם יש כאן משהו ראוי לציון? אני נעצר לרגע כדי לצייר את הפנים הצעירות שלי. אני מוריד את הקמטים מהציור של דוריאן גריי. המבט
הרטרואקטיבי גורם לי להרגיש אנושי יותר. האם כולנו ככה כשאנחנו מסתכלים אל העבר שלנו? האם כל מבט אל העבר, הוא מבט רומנטי אל אנושיות שהולכת ונעלמת מאתנו

אני דוריאן ג'
מלבד זה שאני נולדתי בתחילת שנות החמישים של המאה שעברה, והמסך נולד בשנה שעברה, מה עוד שונה בין שנינו? זה שאני אנושי והמסך דיגיטלי? עוד מעט גם האנשים יהיו דיגיטליים.
 האנשים כבר עכשיו מחוברים למדיה כאילו שהטלוויזיה והמחשב זה חלק מהגוף שלהם. הילדים בעיקר מחוברים למחשבים כמו היו אלה ידיים או רגליים נוספות שלהם, או בעצם ראש מורחב שלהם, אני רואה את זה אצל הילד הגדול שלי. אם כך, אז אולי הרטרו נועד לשמר אנושיות, כי בעולם ווירטואלי שסביבנו ובתוכנו, אנחנו שוכחים מה זה להרגיש
 
איימיחושבת שאני מייפה את העבר על חשבון ההווה. לדעתה, אני תמיד רואה את כל מה שהיה פעם בצבעים יפים ואת מה שקורה עכשיו אני רואה בצבעים קודרים מידי. אני חושב הרבה על מה שאיימי כתבה לי. אני מניח שהיא צודקת במידה מסוימת, אבל לא לגמרי. כי העבר היה באמת יותר טוב ממה שקורה לנו עכשיו, אבל נעזוב זה.
 

מה אני עושה כשאני יושב ליד המחשב, כדי לא להיסחף ולהישאב אל הדיגיטליות הווירטואלית שלו?
הדבר הראשון שאני עושה כשאני נמצא ליד המחשב, זה לצייר לעצמי, לפעמים במובן של מילים, לפעמים בציור ממש, אפילו שאין לי שום כשרון, מין ציור נצחי של דוריאן גריי שמשמר את האנושיות שלי. אני חושב שפעם הייתי אנושי יותר, יותר בן אדם ופחות דיגיטלי . עכשיו נסחפתי עם הטכנולוגיה של הילדים שלי ובגופי ובנשמתי נכנסתי לתוך המחשב שלהם. אני עושה בדיוק מה שכתבתי לאלפרד, שמשמר בציורים שלו, את החיים של אנשים שהוא אהב בילדותו והם כבר מתו,  תמונת דוריאן גריי כזו שנשארת לנצח. התפיסה הזאת יוצאת מחוץ לפורום, היא רלוונטית גם לחיי  בכלל
"עוד מעט גם האנשים יהיו דיגיטליים"
פתאום קם אדם ומחליט שהוא עם
 
למדנו היסטוריה של ימי הביניים. האם אז היינו אנושיים יותר? אני לא חושב. ומה עם תקופת השואה? ומה עם האינקוויזיציה? ומה עם הפרעות? ומה עם תקופת התנ"ך?
במובן הזה הרטרו נותן לנו מבט לאומי על אנושיות של לאום, מבט רטרואקטיבי דרך עיניים משותפות, עיניים דיגיטליות, הצופות על העבר מחלון החללית הענקית. אך זה גם המבט הכי מסובך, הכי שקרי והכי טיפשי, כי אין רטרו קולקטיבי. אין באמת עבר משותף. אך לצערי הרב, זה הרטרו שהכי קיים במציאות שלנו.

ההתרפקות כל פסח על יציאת מצריים היא  רטרו? ממש לא. זאת התרפקות על מיתוס. ומיתוס חברים וחברות, זה לא רטרו. מיתוס זה משהו שאנשים רוצים שהוא יהיה רטרו. מיתוס זה משהו שנועד לצרף חבורת אנשים שונים, עם רצונות שונים, עם חלומות שונים, לכדי גוף אחד מלוכד ומאורגן תחת דגל של זיכרון משותף. הרשו לי לגחך דרך אייקון:  J

ומה עם טרומפלדור? הוא וודאי  היה צוחק עלינו, אם היה יודע כיצד אנחנו משתמשים ברגעיו האחרונים, כדי ללכד את העם שלנו סביב הנכונות למות למען הקולקטיב.   ואתם יודעים למה? כי אנחנו לא קולקטיב. אנחנו בכלל לא עם. אנחנו עדר של אנשים שיושבים מול המסך הקטן ורואים ערוץ 2 עד שהתרדמה נופלת עלינו. אנחנו רק עוד מקבץ אקראי בתוך אוסף גדול של קבוצות דיגיטליות אקראיות של דמויי אדם צבעוניים שמדברים שבעים לשונות ורוצים דברים מנוגדים. צריך לתת לנו כדור רטלין בדמות זיכרון רטרואקטיבי משותף כדי לתת לנו קיום כעם
"צריך לתת לנו כדור רטלין בדמות זיכרון קולקטיבי כדי לתת לנו קיום כעם"
ערוץ האקטואליה והאתוס
עכשיו טלוויזיה מתעדת בזמן אמת את ההרטרו של מחרתיים, את מה שהדורות הבאים יהפכו למיתוסים הרטרואקטיביים הקולקטיביים שלהם. והנה כמה הצעות, אליבא דכמה קבוצות קטנות שמנסות לייצר מיתוסים: המתנחלים, שמוכנים להרוג חיילים למען הרטרו של אברהם אבינו שישב לפני אלפי שנים במקום שהם יושבים כרגע. המחבלים, שמוכנים להתפוצץ באוטובוסים שלנו למען הרטרו של מוחמד, שצריך לדעתם להיות הנביא של כל האנושות. כמו המתנחלים, שניהם יתבססו על צילומים ותיעוד מדויק ובכל זאת לכל אחד יהיה בעוד חמישים שנה רטרו אחר
 
 
אם כן, נראה שאין שום רטרו קולקטיבי שהוא נכון לגמרי ומבוסס על זיכרון ממשי וחי כמו רטרו אישי.
 שום עם לא מבסס את לאומיותו על בסיס מוצק ואובייקטיבי, אלא רק על אגדות, אמונות, מיתוסים מגוחכים, שמתקדשים להם בנחת בכל אומה בנפרד וגורמים לכולנו להיות עולם מסוכן מאוד למגורים.
אך האם לפחות הזיכרון האישי הוא אמיתי? האם אנחנו רואים את העבר האישי שלנו באופן אובייקטיבי בגלל שזה הזיכרון האישי שלנו, או כמו בזיכרון קולקטיבי של אומה, שאנחנו רואים רק את מה שאנחנו רוצים לראות?
הרטרו של מחרתיים
מה שהיה, היה כל כך יפה, למי אכפת בכלל מה יהיה
לדעתי , גם בהסתכלות על חיינו הפרטיים אנחנו בורחים אל המיתוסים ואל אגדות שהופכות לאמת. ברטרו האישי שלנו, אנחנו מיקרו קוסמוס של עם שלם. אבל אל תדאגו כי זה נותן טעם לחיים העלובים שלנו. המיתוסים הללו מביאים משמעות לקיום האפסי שלנו בתוך עולם אדיר מלא טכנולוגיה שמראה לנו איך חיים אנשים מאושרים בטלנובלות ובתוכניות של ערוץ 2. בדיוק כמו שהמיתוס של עם גורם לנו להרגיש שייכים למשהו בעולם כיאוטי. אם זאת, האם הייתי יכול להמשיך במסלולי העתיד המעטים שנותרו לי, ללא הזיכרון המתוק של שנות השישים והשבעים? מה הייתי עושה בלי החזרה המלבבת, הכפייתית, הטקסית, אל החיים הנפלאים שהיו לי בצעירותי?

 
אני חוזר וחוזר אל העבר שלי. גם אל העבר שהיה באמת וגם אל ההרחבות ומקצות השיפורים שלו. אל העבר בו טרומפלדור שלי באמת אמר את המילים היפות האלה אפילו שהוא לא ידע מילה אחת עברית ואל העבר בו משה רבנו שלי באמת חצה את ים סוף לשניים. כי הרטרו, זה מה שמחזיק את ההווה שלנו, זה הדוריאן גריי של כל אחד מאתנו, שנסחף אל זיכרונות העבר המתוקים כדבש. זה הציור היפה והמושלם שתלוי על קיר הסלון שלי, ובו רואים את הפרצוף הנצחי שאין בו אף קמט, אף שערה לבנה, שאין מאחוריו שום התחלה של אלצהיימר. כשאני חושב על העבר אני עוצר את הזמן. אני עוצר את הזמן כשאני משמר בפורום רטרו ( לינק לפורום רטרו)  את הרגעים היקרים כאלה, כמו שהם קרו, או בערך כמו שהם קרו, או שספק אם הם קרו בכלל
"מה הייתי עושה בלי הזיכרון המתוק של שנות השישים והשבעים"
ואולי בעצם אריה טועה?
או שהוא צודק? בואו להגיב על הדברים בפורום רטרו