ראשי > קהילות > כתבה
בארכיון האתר
הדרה לוין, 10 השפעות
היוצרת המרתקת מספרת לסיני גז על 10 תחנות תרבות בחייה
לכתבה הקודמת דפדף בקהילות לכתבה הבאה
NRG מעריב
17/8/2004 12:33
מאת: סיני גז

אוקיי אז אתם יכולים לקרוא
לי עצלן, מעתיקן ושתקן אבל לקראת האירוח של הדרה לוין ארדי ב- היום ב 20:00 בפורום מוזיקה ישראלית נתתי לה את כל הבמה וביקשתי ממנה לכתוב על עשרת האירועים והאלבומים שהכי השפיעו עליה וכהרגלה בקודש היא עשתה את זה בדרך המאוד ייחודית שלה. המהדרין ישימו לב שיש כאן 11 סעיפים וחלק מהסעיפים הם בכלל לא אירועים או אלבומים – בכל אופן שווה לקרוא בשביל להכיר את היוצרת המעניינת הזו...  

מתחילים בספירה לאחור
1.
אני חוזרת על מה שכבר אמרתי בשרת העיוור : מלחמת ששת הימים, אבא שלי רץ בשכונת קטמון ואני בזרועותיו, מסביב גשם של פגזים וכדורים, ואני מרגישה מוגנת ובטוחה הכי בעולם, כי אין כמו החיבוק של אבא שלי, הכול יכול. הזיכרון הזה הוא כנראה זיכרון מכונן מאוד במבנה האישיות שלי. עד היום יש לי תחושה שאני פועלת בסוג של רחם ביטחון כזה, ומהבחינה הזאת, אני בסוג של קשר רומנטי-אופטימי עם המציאות, דבר שהוא לפעמים די מנותק מהמציאות, אבל מאפשר גם לשנות אותה. בתחושת המבטחים הזאת, גם שהכול קורס, ואיש מלבדי אינו מאמין (למשל, שאפשר לעשות כסף ממוסיקה בארץ), אני איכשהו מרגישה שהכול אפשרי. לפעמים נדמה לי שהכוח והאומץ והעשייה המוסיקאלית שלי קשורים לחיבוק המבטחים של אבא שלי. אגב, גם של אמא שלי.
 
2.
דייויד סקיי, סינגר-סונגרייטר, שחי היום בלוס אנג'לס. החברות ביננו היא חברות מכוננת, בעיקר בהקשר ההתפתחות המוסיקאלית שלי. היו לנו שנות סימביוזה רגשית ויצירתית, שהתבטאה בפועל בזה שהיינו תקועים אחד בתחת של האחר כמה שנים טובות, כל יום, כל היום. הוא חבר יקר מאוד, שנכנס לחיי לפני כעשר שנים, בתיזמון מוחץ (בדיוק התגרשתי ולא ידעתי מה אני רוצה לעשות עם החיים). ראיתי אותו צומח וגדל ומשתנה מול עיניי, וגם ראיתי את עצמי גדלה ומשתנה מול עיניו, וזו חוויה מרטיטה, להשתנות זה לצד זה. עשינו את זה תוך כדי השירים.  היו הרבה מלחמות, ורגעים מוטרפים, עד הזויים. הרבה רע והרבה טוב. יש לו קול שמזכיר ברגעים את ריאן אדאמס ודמיין רייס. והוא חתיך נורא. מהגוון השמנמן. בדרך כלל, בגיחותיו לארץ, אני מארחת אותו בהופעות, וזו השתוללות מהסרטים. פעם היינו כותבים המון ביחד. שיר בעשר דקות. ארבעה, חמישה שירים ביום. לפעמים, במקום לדבר, לריב, לכעוס, להציק, היינו מנהלים דיאלוג יוקד דרך השירים. אותם דברים מצחיקים אותנו, ולפעמים אנחנו לוקחים משפטים מהשיחות שלנו לתוך השירים, ויוצא שיש לפעמים אותם משפטים בשירים שלו ושלי, שאוהבים לחזור על עצמם. נגיד המשפט sleep sad little, מופיע באיזה שלושה שירים שלי, ואיזה ארבעה שירים שלו. אנחנו כבר כמה שנים חולמים על להקליט יחד אלבום, אבל העת עוד לא בשלה כנראה. בפעם האחרונה שהיינו יחד באולפן זה כמעט נגמר ברצח. אתמול הוא התקשר אליי ואמר לי שלפעמים הוא חושב שדייויד סקיי קיים רק במוח שלי. באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב, כמובן. הרבה מהשירים שלי מתארים כמעט אחד לאחד סצינות מהחברות שלנו.
כמו   what the fuck  (איך דפקנו זה לזו את הצורה) , illusion ( הכולל רשימה שמית אמיתית של כל החברות שלו),
 It gets you (שיר אהבה, אבל זה קורה רק כשהוא מעבר לים) וכמובן השיר Thank You (תודה לך באמת ששברת לי את הלב, והעמדת פנים שאני ג'ון ואתה יוקו, תודה שהיית זורק אותי לכל הרוחות ואח"כ חוזר עם אורז טייק-אוואיי כדי לראות איתי סרטים על ג'יימס בראון לאורך כל הלילה, וכו וכו).
 
3
ריאן אדאמס. המפגש עם היצירות שלו הוא אחד מפותחני הלב שלי. לא רק עם היצירות, גם עם האישיות התקשורתית שלו. אוהבת את המילים שלו, את הדיבור שלו. ההומור. הקול. השירים. לא את כולם כמובן. את האלבום "רוק-אנד-רול" שלו לא קניתי, ולא בא לי לשמוע. אבל כל השאר, פנינים-פנינים של חיים עכשוויים מאוד, שאני מרגישה אתם בבית העמוק שלי. תאר לך, בנאדם שמתקשר לעיתונאי אחרי שהאחרון כתב עליו ביקורת, ומתחיל לנהל איתו שיחת הכרות חברית בטלפון, בשיא הפתיחות, הפשטות, הצניעות, כשהוא יודע שגם השיחה הזאת תיגמר בעיתון, ויהיה לה צבע צהוב. דווקא באמריקה, יש בזה משהו נורא מתוק ומרגיע. כאילו, יש אנשים שווים. הוא תופס הכי הרבה מקום במדפי הדיסקים שלי, חוץ מבוב דילן.  מלבד כל האלבומים, אני גם אוספת כמה שיותר בוטלגים של הופעות חיות שלו. הוא חיית במה. לא סותם את הפה לרגע, נטול רסן. הוא גם אוהב להשתכר. הוא כותב מלא שירים כל הזמן. הוא אוהב להתחרע בשיחות אישיות-חושפניות עם הקהל שלו. יש לי חלום ענק להופיע איתו.
אוהבת ביקורת
 
4
הביקורות עליי. יש בזה משהו מאוד מגרה, בריקוד האוהבים הזה בין האמן ומרכולתו לבין המבקר. זכיתי לחיבוק גם כאן. (אתה רואה, החיבוק הקדמוני הזה של אבא מגיע לכל מקום). הרגשתי שברוב המוחץ של המקרים, הביקורות היו ענייניות, במקרים מסויימים אף דייקניות להפליא, גם בטוב וגם ברע. יש כמה מבקרים שאני ממש נרגשת לקרוא מה הם יגידו, ותמיד יש לי חשק לחבק אותם, לדבר איתם, להודות להם, ואני תמיד חוששת להחשד בחנפנות. ביקורות רגישות ומושקעות יכולות ממש לרגש אותי. אני מקווה שתחושותיי בעניין לא ישתנו, ושהריקוד הזה ימשיך להפרות את שני הצדדים.
אחרי הביקורת הראשונה שנכתבה עליי, כתבתי את השיר MY OH MY.
My oh my, oh why oh why, you love me so much
I can't get used to the fact of your hugging me tight
Lady King never told me what to do
And Marvin Gaye, well his love killed him too
 
5.
השיר האחרון שכתבתי, ופירסמתי כבר בוובלוג של אתר שלי, מתכתב עם עצמי, עם העשייה המוסיקאלית שלי, מרחק כמעט חמש שנים מאז שהתחלתי לעשות מוסיקה לראשונה. הוא נקרא I still get jealous
ושורת המחץ היא,
How about me actually becoming a musician?
Starring in my own bewildered dreams became my holy mission.
לפעמים אני עדיין משפשפת את עיניי כשאני מסתכלת  על מאסת השירים שיצאה ממני מאז שהתחלתי לעשות מוסיקה, וקשה לי לתפוס את מקומי החדש בעולם. אין לי לרגע ספק שזה המקום הכי פאקינג מרגש להיות בו.  אבל כשאני מביטה על עצמי מבחוץ, ועל הקהל היקר, זה מדהים אותי, לפעמים גם מצחיק אותי, לפעמים מאוד מבלבל. בכל מקרה, זה מרגש

6
האתר החדש  שלי. אנשים שאלו אותי כבר כמה שנים, איך זה שאין לי אתר, ואני הרגשתי שזה פשוט צריך לנבוע מהעשייה שלי. לקרות נכון. ואז יום אחד נסעתי לי ברכבת ישראל להופעה במרתף 10 בחיפה, בקרון ריק ומהודר, והרגשתי אירופה. זו הייתה נסיעתי הראשונה ברכבת ישראל, והתלהבתי מאוד. באחת התחנות הסמוכות לתל אביב עלה פתאום נער יפה תואר, ומכל המקומות בקרון הריק, הוא התיישב מולי, וקרא את באפי ציידת הערפדים באנגלית. פתאום הוא שואל, תגידי, את הדרה? אמרתי, כן. הוא אמר שהוא בדיוק נוסע להופעה שלי בחיפה. כמה שעות מאוחר יותר, הוא אכן הגיע להופעה, והביא לי שקית מסטיקים עגולים עם סוכר, שאני הכי אוהבת, והציע לבנות לי אתר. זהו, מאז נעשינו חברים נורא טובים. אני נורא אוהבת אותו. הוא מוכשר להפליא, שתיין של מוסיקה שווה, והוא בנה לי בית (וירטואלי) לתפארת. וכאמור, הוא חתיך מאוד.
 
7
בן הארפר. מתה על השיניים שלו. על הקול שלו. על האפרו שלו. על הגרוב הנחרץ אבל האנדר-סטייטד שלו. הוא נפלא ומרגש. הבנאדם מכור לעשייה המוסיקאלית שלו, לקהל שלו והוא מופיען בנזונה. באותה נשימה אני אוהבת גם את ג'אק ג'ונסון, את שני אלבומיו, הראשון שנקרא על שמו  והשני
חוויותיי מגלגזו
8
אני יכולה לתת לך מלא אומנים שאני אוהבת, שאת חלקם הזכרתי לאורך הראיון. ג'וש ראוס, ופיט יורן. ג'ון בריון,  שעיבד גירסה מבריקה לשיר everybody’s got to love sometime  בביצוע מחודש וקורע של בק בסרט " שמש נצחית". רק בשביל השיר שווה לראות הסרט. אגב,  למרות שהסרט מבויים בגאונות, והצילומים נפלאים, הסיפור עצמו, או המסר, אם תרצו, בנאלי ובסיסי להחריד. כאילו, יש פער לא מאוזן בין איכויות הבימוי לתוכן עצמו. אותי זה השאיר מרוקנת ואדישה.

9
שאלת עם איזה מפיקים אני רוצה לעבוד? דניאל לאנוואה. הנפטונס. ג'ון בריון. אנדרו סליייטר. או, קי, גם ריאן אדאמס בסדר. בינתיים יצא לי בעיקר לעבוד עם עצמי, כמפיק. גם את האלבום הבא שלי הפקתי לבדי. ורוב תודות לנגניי המזהירים: אסף קראוס, אורי בראונר כינורות, פיטר רוט, א.א. קול, גיא אדריאן, פיטר רוט, והממקסס המדהים, שגם ניגן המון כלים ותוספות, אלדד גוואטה.

10
גם ימי סקוטלנד היו ימים מכוננים מוסיקאלית מהמון בחינות. קודם כל, זה נורא מחדד ומרגש, לנסוע למרחב אחר, ובעצם להסתגר בגלזגו שבסקוטלנד תשעה ימים כדי להקליט את המוסיקה שלי. מזג האוויר, כמו מזג האנשים, כמו הריחות של הקירות של האולפן והמבטא הבלתי אפשרי, בישמו את ליבי. נקשרתי אל כל הנפשות שם. בכיתי כשעזבתי. אני חושבת שלא הרגשתי כזאת אהבה כבר הרבה זמן. המפיק, המוסיקאים, אפילו אנשי הבי.בי.סי ועורכי התוכנית שהתארחתי בה. הרגשתי כל כך בבית, מבחינת השפה הפנימית, האישיותית, המוסיקאלית. ההומור הכי פרטי שלי הרגיש שם בבית. הרגשתי שיש חיבור אמיתי וטבעי למוסיקה שלי, למילים. פתאום יכולתי לנשום. לא הייתי צריכה להתאמץ להסביר, לפשט את הדברים,  להצדיק את המקום שלי, לתרגם את עצמי. מבחינות מסויימות, אפשר לומר שאני בגלות מסויימת דווקא בארץ. אבל גם יש לזה יתרונות, כמובן, להרגיש בגלות. זה מסעיר. זה מתדלק את ההשראה. זה ממריד. זה מחדד את החושים ומאמן את שרירי האישיות.  כנראה שמתאים לי ככה, אחרי הכול.

11.
מה שקרה עם ההופעות, זה שנוצר טריו מטורף, פסנתר-טרומבון-תופים, שנולד מעצמו. גם הצטרפה גיטרה לאחרונה. והשילוב הזה יצר סאונד חדש ומדליק. המתופף (אסף קראוס) מצא את מקומו היותר אותנטי איתי, בתופים קשובים,  אנושיים, נושמים. בהתחלה זה היה רק הוא ואני. הוא המכונת תופים החיה שלי. ואז מהר מאוד  בא א.א. (קול) שניידר, בחור בן 17 עם נשמה אינסופית ונטולת גיל, שקרע לי את הלב עם הטרומבון שלו. התאהבתי בנער לחלוטין, וזה כמובן מתקון משובח לשירים חדשים, מתח במה חיובי, ומחשבות חדשות. הוא שינה את כל הווייב של המוסיקה שלי. התחלתי לכתוב לטרומבון. והוא התחיל לשיר. כשאני כותבת את השירים החדשים, אני חושבת, הנה, פה אני משאירה ספייס לנגינת הלב שלו. הוא גם נורא מכוון אליי, באופן טבעי. מרגיש מה אני בדיוק רוצה.  מהר מאוד נוצרה תקשורת מופלאה בין שלושתנו על הבמה. שניידר הוא קנדי, אז יש לי סופסוף חבר להקה שמצוי בנבכי המילים שלי, וזה מרענן. אסא בוקלמאן, הגיטריסט החדש, הצטרף לאחרונה, באקוסטית ובחשמלית מאוד עדינות ונוגעות. בהופעות אני אף פעם לא יודעת מה יקרה, ובשנה האחרונה השתחררתי לחלוטין משאריות נוירוזה לא רצויה על הבמה. כך שההופעות הפכו למעבדה אינטנסיבית ומשוחררת לשירים ולנסיונות חדשים. אני נמצאת בדיאלוג אקטיבי, ממשי עם הקהל כל הזמן, ואני בונה את ההופעה בזמן אמת, לפי רחשי הלב.  אני מכינה סט ליסט מדוקדק עם איזה מיליון שירים, ומפרה את הסדרים. אה, וגם בהופעות האחרונות התחלתי לנגן בגיטרה. לראשונה בחיי. המצאתי שני אקורדים נוחים לשימוש, מקצב פשוט ביד הפורטת, ו…הרבה מילים כמובן. שם השיר הוא
 The Lady with the Crazy Chord   (הליידי עם האקורד המשוגע). שוב, באנגלית זה פשוט יותר נכון.